הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הלכות יסודי התורה

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

נבואת משה
ו1 כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הֵן דֶּרֶךְ הַנְּבוּאָה לְכָל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים* וְהָאַחֲרוֹנִים,* חוּץ מִמֹּשֶׁה,* רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁלְּכָל הַנְּבִיאִים. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים? שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים – בַּחֲלוֹם אוֹ בַּמַּרְאָה,* וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא עֵר וְעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל"* (במדבר ז,פט).
ו2 כָּל הַנְּבִיאִים – עַל יְדֵי מַלְאָךְ,* לְפִיכָךְ רוֹאִין מַה שֶּׁהֵם רוֹאִין בְּמָשָׁל וְחִידָה; מֹשֶׁה רַבֵּנוּ – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (שם יב,ח), וְנֶאֱמַר: "וְדִבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים"* (שמות לג,יא), וְנֶאֱמַר: "וּתְמֻנַת יי יַבִּיט"* (במדבר יב,ח), כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל, אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ,* בְּלֹא חִידָה, בְּלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו: "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (שם) – שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה, שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ.
ו3 כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִין וְנִבְהָלִין וּמִתְמוֹגְגִין,* וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן. הוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג,יא) – כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם.
ו4 כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ; מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ, שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.* לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יי לָכֶם" (במדבר ט,ח).
ו5 וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר:* "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי"* (דברים ה,כו–כז). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים – כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת, חוֹזְרִים לְ'אָהֳלָם', שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּן, כִּשְׁאָר הָעָם, לְפִיכָךְ אֵינָן פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן; וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ – לֹא חָזַר לְ'אָהֳלוֹ' הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ פָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם, וּמִכָּל הַדּוֹמֶה לָהּ,* וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ בְּצוּר הָעוֹלָמִים,* וְלֹא נִסְתַּלֵּק הַהוֹד מֵעָלָיו לְעוֹלָם, וְקָרַן עוֹר פָּנָיו,* וְנִתְקַדֵּשׁ כַּמַּלְאָכִים.

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

11 - הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכות ב'-ה'

12 - הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ו'

13 - לימוד שבועי באמונה כ"ז טבת- ד שבט

טען עוד

___________________________________
הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים – כגון אברהם. וְהָאַחֲרוֹנִים – כגון יחזקאל. חוּץ מִמֹּשֶׁה – שמשה נקרא 'נביא' בגלל דמיון לא מהותי לשאר נביאים (זהו שֵם מסופק ראה מו"נב,לה). בַּחֲלוֹם אוֹ בַּמַּרְאָה – כשני סוגי הנבואה (לעיל ב1). הַקּוֹל – משל לדיבור הנשמע בנבואה (מו"נ א,כא). עַל יְדֵי מַלְאָךְ – כוח הדמיון (מו"נ ב,ו). פָּנִים אֶל פָּנִים – משל לנבואה ישירה בלא פרשנותו של משה רבנו (מו"נ א,לז; ובלא הכוח המדמה מו"נ ב,מה). וּתְמֻנַת יי יַבִּיט – "אמתת ה' ישיג" (מו"נ א,ג). עַל בֻּרְיוֹ – לעומקו, לאמתו. מִתְמוֹגְגִין – לשון פחד ושבירה (ראה שמות טו,טו; לעיל ב2). כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – הקיימים תמיד ואינם גוף (תשובה ח,ב), כלומר השגה שאין לבן אנוש. ו5) שֶׁנֶּאֱמַר – לאחר עשרת הדיברות: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" – ולשון עמידה משמעו שתהיה הכרתו את ה' יציבה וקיימת (מו"נ א,יג). וּמִכָּל הַדּוֹמֶה לָהּ – שאיפות החומר. בְּצוּר הָעוֹלָמִים – מקור הבריאה (מו"נ א,טז). וְקָרַן עוֹר פָּנָיו – שהייתה דעתו קשורה בה', "עד שכאילו הוא באור תמידי בלי הפסק, ויהיה הלילה אצלו כיום" (מו"נ, פתיחה עמ' ז).

ביאורים
גם בתוך מדרגות הנבואה עצמה, קיים חילוק מהותי בין מדרגות כל הנביאים שהיו ושעתידים להיות, לבין מדרגתו של משה רבנו. נבואת משה היא ייחודית, מעין סוג שונה של נבואה. לכן גם התוכן של הנבואות הוא שונה: כל הנביאים השיגו עניינים מסוימים, חלקם שייכים לזמנם ולדורם בלבד, ואילו משה השיג את התורה שהיא נצחית. משה לא השיג בנבואתו עוד תובנה-רוחנית, חשובה ככל שתהיה, אלא את הצורה המגובשת והשלמה ביותר של החכמה האלוהית, שכוללת גם את המצוות. כדי להבטיח ולהגדיר את הייחודיות של התורה על פני שאר הנבואות, יש צורך להדגיש את ההבדל שבין הקליטה הנבואית של משה, לבין הקליטה של שאר הנביאים.
הרמב"ם מונה ארבעה הבדלים בין משה לשאר הנביאים. המכנה המשותף לשלושה הראשונים הוא, שאצל משה לא היה הבדל בין מצבו בשעת הנבואה למצבו בשגרת החיים. הגוף של משה רבנו היה מזוכך לגמרי, ולכן ההשגה הרוחנית לא חייבה זעזוע ופגיעה במערכות הגופניות, וגם לא דרשה 'כיבוי' חלקי של המערכת בשעת השינה.
א. כל הנביאים מקבלים את הנבואה באמצעות מלאך, בעוד משה רבנו קיבל אותה באופן ישיר מהקב"ה.
ב. למשה היתה יכולת לקלוט את הנבואה באופן ישיר דרך השכל, על ידי הבנה של הרעיון עצמו. זאת לעומת שאר הנביאים, שהיה צריך לעטוף עבורם את הרעיון במשל ציורי, והנבואה נקלטה אצלם באופן עקיף דרך כוח הדמיון שמשיג רק את המשל.
ג. שאר הנביאים צריכים לעבור מממד הגוף לממד הרוח בשעת הנבואה, ולחזור בחזרה לממד הגוף בשעת הסתלקות הנבואה. הם חיים בשני עולמות מקבילים. אבל משה רבנו חי באותו עולם כל הזמן, כי הגוף והרוח אצלו הם יחידה אחת. המדרגה הזו חייבה אותו לפרוש במידה מסוימת מענייני העולם הזה, וזה מסביר מדוע משה נאלץ לפרוש מאשתו.
ישנו הבדל נוסף והוא שנבואת משה רבנו, לא הייתה מצומצמת לזמן מסוים, אלא בכל שעה שירצה. הבדל זה נובע מעוצמתו הגדולה של הקשר האלוהי של משה רבנו, שהביאה לכך שבכל עת הוא היה מוכן לנבואה.

הרחבות
 המחיצה היחידה בין משה לקב"ה
חוּץ מִמֹּשֶׁה. לעיל (הרחבות – יום כ"ה טבת) ביארנו שההבדל שיש בין הנביאים ברמת הנבואה תלוי במעלתם. חסרונות הנביא מהווים מחיצה בינו לבין הקב"ה, וזה משפיע על רמת הנבואה. מעלת משה רבנו הייתה גדולה יותר ממעלת שאר הנביאים, אך גם לו נשארה מחיצה אחת. כך כותב הרמב"ם "וכאשר ידע משה רבנו עליו השלום, שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השיכליות כולן, ביקש להשיג מהות השם יתברך על אמיתת מציאותו... ואמר: "הראני נא את כְּבֹדֶךָ" [שמות לג, יח] והודיעו השם יתברך, שאי אפשר לו זה בהיותו שכל נמצא בחומר, רצונו לומר מאשר הוא אדם. והוא אומרו "כי לא יראני האדם וחי" [שמות לג, ג]. הנה לא נשארה לו (למשה)... אלא מחיצה אחת בהירה והוא השכל האנושי " [שמונה פרקים ז].

 שכינה מדברת עימו תמיד
לְפִיכָךְ פָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם. הגמרא מבארת שמשה פרש מאשתו כיוון שדרש קל וחומר בעצמו: "ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת (במעמד הר סיני), וקבע להן זמן, אמרה תורה והיו נְכֹנִים וגו' אל תִּגשו (אל אישה), אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה!" [שבת פז.].
הגמרא מציינת שלאחר מכן הקב"ה הסכים עם משה רבנו, וציווה עליו לפרוש מאשתו.

הלכות יסודי התורה