בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
ו' אדר התשע"ג

ספר הכוזרי מאמר ראשון א' (חלק שישי)

undefined

אדר תשע"ג
4 דק' קריאה
אַחֲרֵי כֵן אָמַר הַכּוּזָרִי בְּלִבּוֹ: אֶשְׁאַל אֵת הַנּוֹצְרִים וְהַמֻּסְלְמִים, כִּי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּעֲשִׂים הוּא הַנִּרְצֶה בְּלִי סָפֵק. אֲבָל הַיְּהוּדִים, דַּי בְּמַה שֶּׁנִּרְאֶה מִשִּׁפְלוּתָם וּמִעוּטָם, וְשֶׁהַכֹּל מוֹאֲסִים אוֹתָם. וְקָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי הַנּוֹצְרִים וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל דַּעְתּוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ.
וְאָמַר לוֹ: אֲנִי מַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הַנִּבְרָאִים וּבְקַדְמוּת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה, וְשֶׁהוּא בָּרָא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וְשֶׁכֹּל הַמְדַבְּרִים מִצֶּאֱצָאֵי אָדָם וְאַחַר כָּך מִצֶּאֱצָאֵי נֹחַ, וְאֵלָיו הֵם מִתְיַחֲסִים כֻּלָּם, וְשֶׁיֵּשׁ לֵאלֹהִים הַשְׁגָּחָה עַל הַבְּרוּאִים וְחִבּוּר עִם הַמְדַבְּרִים, וְקֶצֶף וְרָצוֹן וְרַחֲמִים, וְדִבּוּר וְהֵרָאוּת וְהִתְגַּלוּת לִנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו, וּשְׁכִינָה בְּתוֹך מִי שֶיִּרְצֶה אוֹתוֹ מִקְּהָלֵי בְּנֵי אָדָם. וּבִכְלָל, בְּכֹל מַה שֶּׁבָּא בַּתּוֹרָה וּבְמָסֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר אֵין דְּחִיָּה לַאֲמִתָּתוֹ, בְּשֶׁל פִּרְסוּמוֹ וְהַתְמָדָתוֹ וְהִגָּלוֹתוֹ בִּקְהָלִים גְּדוֹלִים. וּבְאַחֲרִיתָם וּבְסוֹפָם נִגְשְׁמָה הָאֱלֹהוּת, וְנֶעֶשְׂתָה עֻבָּר בְּבֶטֶן בְּתוּלָה מֵאֲצִילוֹת נְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה אוֹתוֹ אֱנוֹשִׁי נִגְלֶה, אֱלֹהִי נִסְתָּר, נָבִיא שָׁלוּחַ בְּנִגְלֵהוּ וֶאֱלוֹהַּ שׁוֹלֵחַ בְּנִסְתָּרוֹ, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא אֶצְלֵנוּ בֶּן אֱלֹהִים, וְהוּא הָאָב וְהוּא הַבֵּן וְהוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מְיַחֲדִים בֶּאֱמֶת, וְאִם נִרְאֶה עַל לְשׁוֹנֵנוּ הַשִּׁלּוּשׁ.
אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ וּבְשִׁכְנוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָבוֹד לָהֶם, הוֹאִיל וְלֹא חָדַל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לְהִתְחַבֵּר בָּהֶם, עַד שֶׁמָּרָה קְהָלָם בַּמָּשִׁיחַ הַזֶּה וּצְלָבוּהוּ, וְנִהְיָה קֶצֶף מַתְמִיד עַל קְהָלָם, וְרָצוֹן עַל הַיְּחִידִים הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַמָּשִׁיחַ, וְאַחַר כָּך עַל הָאֻמּוֹת הַהוֹלְכוֹת אַחֲרֵי אוֹתָם הַיְּחִידִים, וַאֲנַחְנוּ מֵהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר רְאוּיִים לְהִקָּרֵא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵי הַמָּשִׁיחַ. וַחֲבֵרָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, בִּמְקוֹם הַשְּׁבָטִים, וְאַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ רַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הַשְּׁנֵים עָשָׂר הָהֵם, וְהָיוּ כִּשְׂאוֹר לְאֻמַּת הַנּוֹצְרִים, וְהָיוּ רְאוּיִים לְמַדְרֵגַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָנוּ הַנִּצָּחוֹן וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת בָּאֲרָצוֹת. וְכֹל הָאֻמּוֹת נִקְרָאוֹת אֶל הַדָּת הַזֹּאת, מְצֻוּוֹת לַעֲשׂוֹתָהּ, לְגַדֵּל אֵת הַמָּשִׁיחַ, וּלְגַדֵּל צְלָבוֹ אֲשֶׁר נִצְלַב עָלָיו, וְאֵת הַדּוֹמֶה לוֹ וּמְחַקֶּה אוֹתוֹ. וְדִינֵינוּ וּמִנְהָגֵינוּ הֲרֵיהֶם מִצִּוּוּיֵי שִׁמְעוֹן הַשָּׁלִיחַ, וְחֻקִּים לְקוּחִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים אוֹתָהּ, וְאֵין דְּחִיָּה לַאֲמִתָּתָהּ וְשֶׁהִיא מֵאֵת אֱלֹהִים. וּכְבָר נֶאֱמַר בָּאֶוַנְגֶּלְיוֹן בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: "לֹא בָּאתִי לִפְחוֹת מִצְוָה מִמִּצְווֹת משֶׁה, אֶלָּא בָּאתִי לְחַזְּקָן וּלְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן".
ה אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין כָּאן מָקוֹם לַהֶקֵּשׁ, אוּלָם הַהֶקֵּשׁ מַרְחִיק רֹב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אֲבָל אִם יִתְאַמְּתוּ הָרְאִיָּה וְהַנִּסָּיוֹן עַד שֶׁיִשְׁבּוּ אֵת הַלֵּב, וְלֹא תִּהְיֶה לוֹ בְּרֵירָה לְהַאֲמִין בְּזוּלַת מַה שֶּׁנִּתְאַמֵּת אֶצְלוֹ, יַעֲרִים עַל הַהֶקֵּשׁ בְּהִתְחַכְּמוּת, עַד שֶׁיְּקָרֵב זֶה הַדָּבָר הָרָחוֹק. כְּמוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ חוֹקְרֵי הַטֶּבַע בַּסְּגֻלּוֹת הַמּוּזָרוֹת אֲשֶׁר נִגְלוֹת לָהֶם, שֶׁאִלּוּ סֻפַּר לָהֶם עֲלֵיהֶן לִפְנֵי שֶׁרָאוּ אוֹתָן, הָיוּ מַכְחִישִׁים אוֹתָן, וְכַאֲשֶׁר יִרְאוּ אוֹתָן, יִתְחַכְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהֶן סִבּוֹת מִן הַכּוֹכָבִים וְהָרוּחָנִיּוֹת, וְלֹא יִדְחוּ אֵת מַרְאֵה הָעֵינַיִם. וַאֲנִי אֵינִי מוֹצֵא נַפְשִׁי נוֹחָה לְקַבֵּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים לִי וְלֹא גָּדַלְתִּי עֲלֵיהֶם, וְחוֹבָה עָלַי לַחְקֹר בִּשְׁלֵמוּת.

___________________________
די במה שנראה – לפי מצבם השפל, ניתן לראות שהאמת אינה בידם. בחידוש הנבראים – העולם נברא יש מאין. המדברים – כינוי לבני אדם מחמת מעלתנו על בעלי חיים ביכולתנו לדבר. מי שירצה – האומה שיבחר בה אלוה. שבא בתורה – שכתוב בתורה. ובאחריתם – בסוף ימי עם ישראל (כעם נבחר). ואם נראה – למרות שנראה. מאמינים בו – במשיח זה. שמרה קהלם – מרדו ישראל. ורצון – רצון אלוהי. כשאור – המתפיח את העיסה. לגדל – להעריץ. אונגליון – ספר הדת הנוצרית. להקש – להגיון. כלומר הדברים אינם מבוססים בראיות שכליות. מרחיק – מתקשה לקבל. בזולת מה – מלבד במה. שיקרב וכו' – יקבל בדעתו את הדבר שבהסתכלות ראשונית נראה בלתי מסתבר.


ביאורים
אם הפילוסוף הציב דמות אלוהית עליונה, מנותקת ומרוחקת, אזי כעת המטוטלת נעה אל הקוטב ההופכי. אמונת הנוצרים סוברת שהא-ל התגשם והופיע בגוף אנושי. התנועה אל המוחשי היא טבעית כאשר האדם מבקש את קרבת הא-ל. המחשבה אודות א-ל מרוחק ועליון מותירה את האדם כאן, בעולם הזה על כל חולשותיו וקשייו בבדידותו. הדת הנוצרית, שנוסדה על רסיסים מתוך היהדות בזמן שפלותה ערב חורבן הבית השני, החלה ככת נפרדת ולימים ביטלה את המצוות ונעשתה אלילית. ביטוי לאלילות הזו הוא הגישה שקִרבה לא-ל מתבטאת בהגשמתו ובהפיכתו לאליל.
אמנם יתרונה היחסי של הנצרות על פני הפילוסופיה נובע מכך שהיא מתבססת על היהדות ובכך היא כבר מכירה בהתגלותו של הא-ל ובציווי על האדם. אך הדת הנוצרית 'כרתה את הענף שעליה היא ישבה'. היא התנכרה והתכחשה למקורה ובכך התרחקה יתר על המידה מצור מחצבתה ונעשתה אלילית. גם התנגדותו של מלך כוזר נובעת מהצד הלא רציונאלי שקיים באמונה הנוצרית. התחושה היא שכדי להאמין באמונה זו עליך 'לכבות' את השכל. אמנם מלך כוזר מבין שישנם דברים שמועברים במסורת ומהטעם הזה אולי מובן מדוע בחר הנוצרי בדרכו, אך דרך זו אינה משכנעת ואף יוצרת תחושת ניכור וחוסר הזדהות.

הרחבות
1. יחס חז"ל לאותו האיש .
עַד שֶׁמָּרָה קְהָלָם בַּמָּשִׁיחַ הַזֶּה וּצְלָבוּהוּ. הגמרא במסכת סנהדרין [דף קז] מספרת שיש"ו היה תלמידו של יהושע בן פרחיה, אחד מגדולי ישראל שחי בתקופת הזוגות. לאחר שיש"ו נהג שלא כשורה יהושע בן פרחיה נידה אותו. לדעת רבים מחכמי ישראל (האברבנאל, הראב"ד, האשכול ועוד) זהו אותו יש"ו שהנצרות מאמינה בו [עיין שו"ת יביע אומר חלק ג – יו"ד סימן ט]. הגמרא אף מספרת שבית דין של ישראל דן אותו למיתה בגלל שכישף ואף הסית והדיח מישראל. יש"ו נתלה בערב פסח [סנהדרין מג]. הרב קוק מכנה אותו "פושע ישראל שעשאוהו נכרים עבודה זרה" [אגרות ראיה כרך ב עמוד לד]. בגמרא מסופר על אונקלוס הגר, שקודם שהתגייר העלה באוב ליש"ו הנוצרי ושאלו מי חשוב בעולם הבא? אמר לו יש"ו: ישראל. הוסיף ושאלו במה אתה נידון? ענה לו יש"ו שהוא נידון בצואה רותחת שהרי נאמר בגמרא שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת [גיטין דף נז].
2. האם המשיח כבר בא?
וְהוּא הַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא אֶצְלֵנוּ בֶּן אֱלֹהִים. הנוצרי טוען שהמשיח כבר הגיע וחטאם של בני ישראל הוא שהם לא הלכו אחריו. טענה זו נטענה כלפי הרמב"ן בוויכוח המפורסם שלו בברצלונה מול המומר פראי פול וכך ענה הרמב"ן: "...המשיח עליו לקבץ נידחי ישראל ונפוצות יהודה שנים עשר שבטים. ומשיחכם ישו לא קבץ מהם איש, ולא היה בזמן הגלות, והמשיח יש לו לבנות בית המקדש בירושלים, וישו לא עשה בו לא בנין ולא הריסה, והמשיח ימשול בכל העמים, והוא לא משל אפילו על עצמו...". בהמשך הרמב"ן התייחס להבדלים נוספים בין המשיח האמיתי לאותו האיש: "המשיח...יהיה איש גמור, בן איש ואישה מזיווג שניהם כמוני, ויהיה מיחס דוד וזרעו כמו שכתוב, "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי" [ישעיהו יא, א] וגומר, ואומר "עַד כִּי יָבֹא שילה"[בראשית מט, י], והוא בנו מלשון שִלְיה, כי נולד כשאר בני אדם בשליה. ואילו היה (המשיח נולד מ)רוח אלוהים כדבריכם, לא יהיה מגזע ישי, ואפילו נתלונן (שהה, גדל) בבטן אישה שהיא מזרעו (של דוד), ולא היה יורש מלכותו, שאין הבנות וזרען יורשות בתורה במקום שיש זכר, ודוד בנים זכרים היו לו לעולם" .
שאלות לדיון

מלך כוזר לא הלך לשאול תחילה את היהודים בשל מיעוטם ושפלותם. האם גם אנחנו נוטים לשפוט את האמת או את חברינו במדדים חיצוניים?
המלך אינו מקבל את דברי הנוצרי בשל העובדה שהוא לא חונך עליהם. האם האמונה מושפעת מהסביבה בה אנו חיים?

לעילוי נשמת עליזה בת לאה כהן ז"ל


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il