ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספרי אמונה וחסידות
- ספר הכוזרי
פט אָמַר הֶחָבֵר: חָלִילָה לַה' מִן הַשֶּׁקֶר וּמִמַּה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַכְחִישׁוֹ וְשָׂמוֹ שֶׁקֶר. וְהָרִאשׁוֹן מֵעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הוּא הַצִּוּוּי בְּהַאֲמָנַת הָאֱלֹהוּת, וְהַשֵּׁנִי מִן הַדִּבְּרוֹת הוּא הָאַזְהָרָה מִלְּקַבֵּל אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה' יִתְעַלֶּה וּמִלְּשַׁתֵּף עִמּוֹ, וְהָאַזְהָרָה מִן הַהַשְׁוָאָה וְהַהַמְשָׁלָה וְהַדִּמּוּי, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, מִן הַהַגְשָׁמָה. וְאֵיך לֹא נְרוֹמְמֵהוּ מִן הַהַגְשָׁמָה, וַאֲנַחְנוּ מְרוֹמְמִים מִמֶּנָּה רַבִּים מִבְּרוּאָיו, כַּנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא הָאָדָם בֶּאֱמֶת. כִּי הִנֵּה אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמָּנוּ מִמּשֶׁה וְיַשְׂכִּיל וְיַנְהִיג, אֵינוֹ לְשׁוֹנוֹ וְלֹא לִבּוֹ וְלֹא מֹחוֹ, אֶלָּא אֵלֶּה כֵּלִים לְמשֶׁה, וּמשֶׁה נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת מַכֶּרֶת, אֵינָהּ גּוּף, וְאֵינָהּ מֻגְבֶּלֶת בְּמָקוֹם, וְלֹא יֵצַר לָהּ מָקוֹם, וְאֵינָהּ צָרָה מִשֶּׁיֻּשְּׂגוּ בָּה צוּרוֹת כָּל הַנִּבְרָאִים, וּלְפִיכָך אָנוּ מְתָאֲרִים אוֹתָהּ בִּתְאָרִים מַלְאָכִיִּים רוּחָנִיִּים. קַל וָחֹמֶר לְבוֹרֵא הַכֹּל. וְעָלֵינוּ לֹא לִדְחוֹת אֵת מַה שֶּׁנִּמְסַר מִן הַמַּעֲמָד הַהוּא, וְנֹאמַר שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵיך נִגְשַׁם הָעִנְיָן עַד שֶׁנַּעֲשָׂה דִּבּוּר וְהִכָּה בְּאָזְנֵינוּ, וְלֹא מַה שֶּׁהִמְצִיא לוֹ יִתְעַלֶּה מִמַּה שֶּׁלֹּא הָיָה נִמְצָא, וְלֹא מַה שֶּׁהֶעֱבִיד לוֹ מִן הַנִּמְצָאוֹת, כִּי לֹא תִּפָּלֵא מִמֶּנּוּ יְכֹלֶת. כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהוּא יִתְעַלֶּה בָּרָא שְׁנֵי הַלּוּחוֹת וְׂכָתַב עֲלֵיהֶם כְּתָב חָרוּת, כְּמוֹ שֶׁבָּרָא הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בִּלְבַד. רָצָה ה' יִתְעַלֶּה, וְנִתְהַוָּה גֶּשֶׁם בַּשִּׁעוּר אֲשֶׁר רָצָה וּבַתְּכוּנָה אֲשֶׁר רָצָה, וְנֶחֱרַת בּוֹ הַכְּתָב בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהוּא בָּקַע הַיָּם וַעֲשָׂאוֹ לְחוֹמוֹת עוֹמְדוֹת מִימִין הָעָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וּמְסִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת וּרְחָבוֹת וְקַרְקַע יְשָׁרָה, הוֹלְכִים בָּהּ מִבְּלִי מַאֲמָץ וּמִבְּלִי עִכּוּב, וְאוֹתָהּ הַבְּקִיעָה וְהַבְּנִיָּה וְהַהַתְקָנָה מְיֻחֶסֶת אֵלָיו יִתְעַלֶּה, לֹא הִצְטָרֵך בָּהּ לִכְלִי וּלְאֶמְצָעִים כְּמוֹ שֶׁצָּרִיך בְּמַעֲשֵׂה הַבְּרוּאִים, כִּי הַמַּיִם עָמְדוּ בְּמִצְוָתוֹ וְנִצְטַיְּרוּ בִּרְצוֹנוֹ — כָּך מִצְטַיֵּר הָאֲוִיר הַמַּגִּיעַ אֶל אֹזֶן הַנָּבִיא בְּצוּרוֹת הַמִּלִּים הַמּוֹרוֹת עַל הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר רוֹצֶה ה' שֶׁיִּשְׁמָעֵם הַנָּבִיא וְהַקָּהָל.
צ אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה הֶסְבֵּר מַסְפִּיק.
צא אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵינִי גּוֹזֵר שֶׁהָיָה הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁתֵּאַרְתִּי, וְאוּלַי הָיָה בְּדֶרֶך יוֹתֵר עֲמֻקָּה מִמַּה שֶּׁאֲנִי מְדַמֶּה. אֲבָל הָעוֹלֶה מִזֶּה, שֶׁהִתְאַמֵּת אֵצֶל מִי שֶׁרָאָה הַמַּעֲמָדוֹת, שֶׁהַדָּבָר מֵאֵת הַבּוֹרֵא לְלֹא אֶמְצָעִי, הֱיוֹת שֶׁהֵם דּוֹמִים לַהַמְצָאָה הָרִאשׁוֹנָה וְהַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה, וְהֻשְּׂגָה לַנְּפָשׁוֹת הָאֱמוּנָה בַּמִּצְוָה הַכְּרוּכָה בָּהֶם, עִם הָאֱמוּנָה שֶׁהָעוֹלָם מְחֻדָּשׁ, וְשֶׁהוּא כָּכָה בְּרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים שֶׁהוּא הִמְצִיא הַלּוּחוֹת וְהַמָּן וְזוּלָתָם, וְיָסוּרוּ מִלֵּב הַמַּאֲמִין סְפֵקוֹת הַפִילוֹסוֹפִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת.
___________________________
וגם לכם יש הצדקה – המלך סבור שכיוון ששמענו דיבור מה' אנו מגשימים את הבורא, על אף שאין הדבר הגיוני שלאלוהים יש גוף. כנפש המדברת – נשמת האדם. ולא יצר לה מקום – המקום שבו הנשמה שורה אינו נעשה צר מחמתה. ואינה צרה משישגו בה צורות – יש לה יכולת להכיר בחכמתה את כל הנבראים. מתארים אותה – את הנשמה. קל וחומר – שאיננו מגשימים לה' בורא את הכול. מה שהמציא – החומר של הלוחות. מה שהעביד – בכתיבתו על הלוחות. גשם – עצם גשמי. בשיעור – במידה. במעשה הברואים – הברואים משתמשים בכלים ובאמצעים. נצטירו – קיבלו את צורתם כחומה. ואיני גוזר – איני קובע בבירור. העולה מזה – המסקנה. ככה בראו – בדרך נס, יש מאין.
ביאורים
בפתיחת דבריו עומד ריה"ל על יסוד עמוק וחשוב שהוזכר כבר קודם לכן. המלך מקשה על החבר כי אמנם לא ניתן יהיה להכחיש את העובדה שעם ישראל כולו היה עֵד להתגלות האלוהית, שהרי התגלות זו לא הייתה לאחד מהם בלבד אלא לעם ישראל כולו. אולם, הוא ממשיך וטוען, שקשה יהיה שלא לקבל את טענת המתנגדים לעם ישראל בכך שהם מגשימים את האל. הגשמתו מתבטאת בתיאור ההתגלות האלוהית בראייה ושמיעה. החבר דוחה מיד את דבריו של המלך בטענה יסודית: לא ייתכן שנאמין בדבר שמתברר כשקרי מבחינה שכלית. זהו חידוש גדול שכן ישנם כאלה הטוענים שאמונה היא דווקא במה שמתנגד לתפיסה השכלית של האדם. השכל והאמונה כשניים המתנגדים זה לזה. ריה"ל לא מקבל את ההנחה הזאת וטוען לעומתה שדבר המתנגד להיגיון מתנגד גם לתפיסת האמונה העברית. הנחה זאת נובעת מן העובדה שגם העולם וגם האמונה נובעים שניהם משורש אחד. דרך העיקרון הזה פונה ריה"ל להסביר את ההיגיון שיש בתיאור המוחשי של התגלות האל. ראשית מוכיח ריה"ל כי כבר בתורה ישנה התנגדות מוחלטת לרעיון ההגשמה. כבר בתחילת מעמד הר סיני ישנו איסור חד-משמעי להתרחק מכל גילוי של הגשמה. ההוכחה השנייה היא לוגית – הגיונית. ההוכחה מן התורה ברורה ומובנת. ההוכחה השנייה, מן ההיגיון, טוענת שאנו מעניקים חשיבות רבה יותר לדברים המופשטים מאשר לדברים הגשמיים. אהבה למשל, איננה דבר שניתן למשש או לראות, ובכל זאת אנו מייחסים לה משמעות גדולה בחיינו. דברים אלה נכונים גם בנוגע לאמונה: לא ייתכן שאותה אמונה המעמידה במרכזה דברים מופשטים כגון הנשמה והדיבור, תגשים את מקור כל הגילויים האחרים – האלוהים.
הרחבות
1. אנכי ה' אלהיך
וְהָרִאשׁוֹן מֵעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הוּא הַצִּוּוּי בְּהַאֲמָנַת הָאֱלֹהוּת. כמו ריה"ל, ישנם ראשונים נוספים הסוברים כי הדיבור הראשון מעשרת הדברות הוא ציווי על האמונה בבורא. כך כותב הרמב"ם : "אשר צוונו להאמין האלהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו אנכי ה' אלהיך" [ספר המצוות, מצוות עשה א, וכן בהלכות יסודי התורה א, ו]. וכן כתב הרמב"ן : "אנכי ה' אלהיך הדיבור הזה מצוות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצווה אותם שיידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם..." [על שמות כ, ב]. כן כתבו ראשונים נוספים.
אך ישנם הסוברים שאין בפסוק זה מצווה להאמין, כדוגמת ר' חסדאי קרשקש [אור ה' בהקדמה]: "ולזה טעה טעות מפורסם מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות הא-ל יתברך... ולזה ראוי שנאמר שלא הייתה הכוונה באמרם 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' שיהיה כל אחד מצוה". כך גם כותב רבי דון יצחק אברבנאל [בפירושו לתורה שם]: "דיבור אנכי אינו מצווה, לא אמונית ולא מעשית, אבל היא הקדמה למצוות ואזהרות שיאמר בשאר הדיבורים, ועניינו להודיעם מי הוא המדבר אתם".
נגד שיטה זו האחרונה יצא המהר"ל בחריפות ב'תפארת ישראל' [בפרק לז]: "ולפיכך הרבה בני אדם אשר לא ראו אור החכמה, והיו הולכים אחר סברת לבם נשענים על דעתם מה שהיה נראה להם ולא חפשו החכמה במטמוניות חכמים, והיו אומרים כי התחלת עשרת הדברים הוא מן לא יהיה לך אלוהים אחרים והיו נותנים סברות בדויות למצא עשרת הדברים".
שאלות לדיון
לפי דברי החבר 'חלילה לה'' שיהיה בדתנו דבר שסותר את השכל. מה היחס בין אמונה להבנה, האם נכון להאמין בדבר מבלי להבין?
החבר מסביר שה'נפש המדברת' היא האדם. מיהו האדם: הגוף, השכל, הרגשות או הרצון?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך מותר להכין קפה בשבת?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הלכות קבלת שבת מוקדמת
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
איך השבת היא זכר ליציאת מצרים?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה עניינו של ט"ו בשבט?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
