ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספר כוזרי מאמר שני נ"ז- ס"א ;">

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה ספר הכוזרי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ניסן תשע"ג

ספר כוזרי מאמר שני נ"ז- ס"א

כ"ב ניסן



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

נז אָמַר הַכּוּזָרִי: הִנְּכֶם הַיּוֹם בִּמְבוּכָה מֵאֵלֶּה הַחִיּוּבִים הַגְּדוֹלִים, וְאֵיזוֹ אֻמָּה תּוּכַל לִשְׁמֹר הַסֵּדֶר הַזֶּה?
נח אָמַר הֶחָבֵר: הָעֵדָה אֲשֶׁר הַצּוֹפֶה שֶׁלָּהּ וְהָעוֹנְשָׁהּ לְשָׁעָה נִמְצָא בְּתוֹכָהּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַשְּׁכִינָה, הֲלֹא תִּרְאֶה מַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה' כִּי אֱלֹהִים קְדשִׁים הוּא" וְגוֹ', וְזֶה עִם מַה שֶּׁהָיָה בַּעֲדָתוֹ מִן הַזְּהִירוּת, עַד שֶׁלֹּא נִּמְצָא בָּהֶם עוֹבֵר בְּחֵרֶם יְרִיחוֹ אֶלָּא עָכָן, בְּקָהָל שֶׁל יוֹתֵר מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְהָיָה מִן הָעֹנֶשׁ לְשָׁעָה עַל הָעֵדָה מַה שֶּׁהָיָה. וּמַה שֶּׁהָיָה מֵעֹנֶשׁ מִרְיָם וְהַצָּרַעַת, וְעֹנֶשׁ עֻזָּה, וְעֹנֶשׁ נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְעֹנֶשׁ אַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'.
וּכְבָר הָיָה מִמּוֹפְתֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁיֵּרָאֶה חָרוֹן מְעַט עַל חֲטָאִים מְסֻיָּמִים בַּקִּירוֹת וּבַבְּגָדִים, וְכַאֲשֶׁר יֶחֱזַק יֵרָאֶה בַּגּוּפִים, בְּמַדְרֵגוֹת שֶׁל חֹזֶק וְחֻלְשָׁה. וְהַכֹּהֲנִים מֻקְדָּשִׁים לְזֹאת הַחָכְמָה הַדַּקָּה, וּלְהַבְחִין מַה מִּמֶּנָּה אֱלֹהִי, וּמְחַכִּים בּוֹ הַשָּׁבוּעוֹת כְּמוֹ שֶׁחִכּוּ אֵצֶל מִרְיָם, וּמַה מִמֶּנּוּ מִזְגִּי, מִתְחַזֵּק וּבִלְתִּי מִתְחַזֵּק, וְהִיא חָכְמָה מֻפְלָאָה, הִזְהִיר עָלֶיהָ יִתְעַלֶּה: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" וְגוֹ'.
נט אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲיֵשׁ אֶצְלְךָ בָּזֶה דְּבַר מָה הַמֵּנִיחַ אֵת הַדַּעַת וּמְקָרֵב?
ס אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין יַחַס בֵּין שְׂכָלֵינוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִשְׁאַף לָתֵת טְעָמִים לִכְמוֹ אֵלֶּה הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר, אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה, וּמִבְּלִי לְהַחְלִיט שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, וְהָאֵיבָר הַמְצֹרָע כַּמֵּת, וְכֵן שִׁכְבַת הַזֶּרַע הַנִּפְסֶדֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בַּעֲלַת רוּחַ טִבְעִית מוּכָנָה לִהְיוֹת זֶרַע וְיִתְהַוֶּה מִמֶּנּוּ אָדָם, וּלְפִיכָך הֶפְסֵדָהּ הֵפֶך לִסְגֻלַּת הַחַיּוּת וְהָרוּחַ. וְלֹא יַשִּׂיגוּ כְּמוֹ זֶה הַהֶפְסֵד, לַעֲדִינוּתוֹ, אֶלָּא בַּעֲלֵי הָרוּחוֹת הָעֲדִינוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הָאֲצִילוֹת, הַדְּבוּקוֹת בָּאֱלֹהִיּוּת וּבַנְּבוּאָה אוֹ בַּמַּרְאוֹת הַצּוֹדְקִים וְהַחֶזְיוֹנוֹת הַמִּתְאַמְּתִים. וְכֵן יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים הַמּוֹצְאִים כֹּבֶד בְּנַפְשׁוֹתָם כֹּל עוֹד לֹא טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָם, וּכְבָר נֻסָּה שֶׁהֵם מַפְסִידִים בְּמַגָּעָם הַדְּבָרִים הָעֲדִינִים, כַּפְּרָחִים וְהַיֵּינוֹת.
וְרֻבֵּנוּ מִשְׁתַּנִּים מִקִּרְבַת הַמֵּתִים וְהַקְּבָרוֹת, וּמִתְבַּלְבְּלוֹת נַפְשׁוֹתֵינוּ זְמַן מָה בְּבַיִת אֲשֶׁר הָיָה בּוֹ הַמֵּת, וּמִי שֶׁלִּבּוֹ גַּס אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בִּגְלַל זֶה. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים כְּעֵין זֶה בַּשִּׂכְלִיּוֹת, מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ זַכּוּת מַחְשָׁבָה בַּחָכְמוֹת הַמּוֹפְתִיּוֹת, אוֹ זַכּוּת הַנֶּפֶשׁ לַתְּפִלָּה וְלַקְּרִיאָה אֶל ה', מוֹצֵא הֶזֵּק מֵהַמְּזוֹנוֹת הַגַּסִּים וּמִמּוֹתַר הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה, וְכֵן הוּא מוֹצֵא הֶזֵּק מִישִׁיבָה עִם נָשִׁים, וּמֵחֶבְרַת בַּעֲלֵי לָצוֹן, וְהַהִתְעַסְּקוּת בְּשִׁירֵי לֵיצָנוּת וַעֲגָבִים.
סא אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה מֵנִיחַ אֵת דַּעְתִּי לְגַבֵּי סְפֵקָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ לָמָּה זֶה יְטַמֵּא הַמּוֹתָר הַיְּסוֹדִי הַזֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר שִׁכְבַת הַזֶּרַע, וְכֻלּוֹ רוּחַ, מַה שֶּׁאֵין מְטַמְּאִים הַשֶּׁתֶן וְהַצּוֹאָה, לַמְרוֹת מִאוּס רֵיחָם וּמַרְאָם וְרִבּוּיָם. וְנִשְׁאַר לִי צָרַעַת הַבֶּגֶד וְהַבַּיִת.

___________________________
החיובים הגדולים – המצוות התלויות במקדש ובארץ. תוכל לשמר – כלומר: בלתי אפשרי לקיים את המצוות הקשות האלו. הצופה – ה' המשגיח על מעשיהם. העונשה לשעה – מעניש בזמן קרוב. הזהירות – מן החטא. אנשי בית שמש - [שמואל א, ו]. בקירות ובבגדים – צרעת הבית והבגד. כאשר יתחזק יראה בגופים – כשימשיך לחטוא הצרעת תופיע בגוף האדם בדרגות שונות. לזאת החכמה הדקה – להבחין בסוגי הצרעת. מזגי – מחלה טבעית. מתחזק ובלתי מתחזק – הכהן מבחין בצרעת בדרגות חומרה שונות. בזה – בענייני נגע צרעת. בעלי הרוחות העדינות – עם ישראל. אך הגויים אינם מטמאים. כבר נסה – כבר הורה הניסיון. שהם מפסידים – הטמאים במגעם מזיקים. בשכליות – בעיסוק בחכמה מופשטת.


ביאורים
לעונשים המופיעים בתורה ישנם שני תפקידים: האחד, כדי לתקן את הפגמים שכבר נעשו על ידי ייסורים שונים שמזככים את הנפש ומטהרים אותה. השני, הוא מנגנון של הרתעה, כדי למנוע מראש אפשרות של 'נפילה'. את התפקיד הראשון החבר כבר הזכיר, במשל 'ישראל באומות כלב באיברים' [לעיל לו – מד]. את התפקיד השני החבר מזכיר כאן. השכר והעונש הם לא רק לאחר מעשה, אלא גם קודם המעשה. קיום דרישות ההלכה במלואן הוא תביעה נכבדת, ובהתחשב בשפל של עם ישראל בגלות והדכדוך הלאומי, הרי שהקושי מתחזק שבעתיים. כדי להעניק חיזוק ולעזור לעם ישראל לא לסטות מהדרך, חקק ה' בעולם את השכר והעונש, בתור הרתעה מונעת. העונש עצמו הוא לא קבוע, ויש בו דירוג בהתאמה לחומרת החטא, המשתקפת בצורות שונות בחיי האדם, גופו ורכושו. השורש של הטומאה הוא העדר חיים, באופן מלא (מת), באופן חלקי (צרעת), ובאופן פוטנציאלי (שכבת זרע). קהות חושים קיימת לא רק ביחס לטבע אלא גם ביחס לרוח. ישנה רגישות לריחות ולטעמים, וישנה רגישות לטומאה. רק אדם שדואג לטפח את האישיות שלו ולרומם אותה, נעשה ממילא בעל עדינות רוחנית ורגישות גבוהה לנזקים שעלולים לפגוע בטהרתו.

הרחבות
1. מדוע מת הוא אבי אבות הטומאה?
כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, וְהָאֵיבָר הַמְצֹרָע כַּמֵּת. לפי ריה"ל, טומאת מת היא הטומאה המרכזית, אב-הטיפוס של הטומאה, וממנה מתפרטות כל שאר הטומאות. הטומאה, לפי דבריו, נוצרת ממציאות של היעדר, של חסרון, של מוות [עיין רש"י פסחים יד].
הרש"ר הירש, בפירושו לתורה, מעניק זווית הסתכלות חדשה על מציאות הטומאה. לפי דבריו, אין הטומאה נועדה אלא כדי להחדיר בנו את חירותו של האדם ושליטתו על כוחותיו, למרות שממראה האדם המת נראה לנו אחרת [רש"ר הירש על התורה בסיכום פירושו לפרשת שמיני].
הרב קוק כותב דברים ברוח דומה, גם לפי דבריו, הטומאה נוצרת משיבוש ההבנה של מושג המוות: "והנה ברור הדבר כי יסוד הטומאות והטהרות, הוא הקירוב והריחוק בערך אור פני השי"ת , כי קרבתו ית' והשגת רצונו היא הטהרה האמיתית והריחוק מאור פניו היא הטומאה... על כן המת מטמא, פי' העומד על עניין המת ומבחין עניינו כמו שהוא, בלא ביטול אל האמונה שאנחנו בהמות עמו ונבערים ולא נדע עומק חכמתו, יוכל להשיג ההיפוך מאמיתת כוונתו בהנהגה" [מדבר שור, הדרוש החמשה ושלושים, עמ' שיט. וראה עוד באורות הקודש ב, החיות העולמית, עמ' שפ; מאורות הראי"ה עמ' רפ"ח (מהדורת תשס"ד)].

שאלות לדיון

כיצד ניתן להעניש עם שלם על חטאו של עכן – חטא היחיד?
אם הרגשת הטומאה היא רק ליחידים 'עדינים' מבחינה רוחנית, מדוע אם כן, ציווי האלוה על דיני טומאה הוא ציווי כללי לכולם?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il