ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?

שיחה לפרשת במדבר תשע"ג

לימוד תורה לשמה

ערך היחיד בתוך הכלל * ענווה כתנאי לקבלת התורה * כל הלומד תורה לשמה * מהו לימוד לשמה? * התקיימות דברי רבי מאיר * ברכה בתורה תחילה.
מוקדש לעלוי נשמת
דוד בן רבקה
לחץ להקדשת שיעור זה
לימוד תורה לשמה 1 **
ערך היחיד בתוך הכלל
השבת התחלנו את ספר במדבר, ספר הדרך, הדרך לארץ ישראל. התורה פותחת (במדבר א, א-ב):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.
נשים לב לביטוי: 'שאו', - המשמעות שלו: הרימו! להרים את הראש, להתרומם. לכל אחד ואחד יש שם, 'למשפחתם', - לכל אחד ואחד יש גם ייחוס, 'לבית אבותם' - אין זה ציבור שהיחיד בטל בו, כמו שאומר הרמב"ן בפירושו כאן (א, מה), שבספירה לא תהיה התיחסות רק למספר הכולל של האנשים שיש בכל משפחה ומשפחה, אלא שכל אחד ואחד יעבור בשמו, כי לכל אחד יש הייחודיות שלו, השם המיוחד שלו שמבטא את האופי והאישיות שלו, ולכל אחד יש תפקיד שאף אחד אחר לא יכול למלא. לכל אחד יש הערך המיוחד שלו. השלמות היא על ידי ההופעה של כולם ביחד כאשר כל אחד מופיע באישיות המיוחדת שלו.'שְׂאוּ אֶת רֹאש', לרומם את הראש, שכל אחד ידע שאף אחד אחר לא יכול למלא את התפקיד שלו, רק הוא יוכל למלא את התפקיד שלו ובכך להשלים את ההופעה השלמה של האומה כולה. אם אחד יחסר מהאומה זה כאילו כל האומה חסרה, כמו שאות אחת החסרה בספר תורה גורמת לכך שהספר כבר לא שלם ואי אפשר לקרוא בו, כך גם בעם ישראל אם חסר אחד שלא ממלא את התפקיד שלו זה פגם באומה כולה.

ענווה כתנאי לקבלת התורה
המדרש מביא את התפקיד המיוחד של המדבר בדרך לכניסה לארץ ישראל (תנחומא במדבר ב, ב):
"ישאו מדבר ועריו" וגו' (ישעיהו מב, יא), משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו. נכנס לשניה וברחו מלפניו. נכנס לעיר אחד חרבה ראו אותו התחילו מקלסין אותו אמר הנשיא זו העיר טובה היא מכל המדינות כאן אני בונה לי אכסניא ובכאן אני דר. כך כשבא הקדוש ברוך הוא לים ברח מלפניו שנאמר: "הים ראה וינס" (תהלים קיד, ג). נגלה על הר סיני ברחו (ההרים) שנאמר: "ההרים רקדו כאילים" (שם ד), בא למדבר חרבה קבלה אותו וקלסה אותו, שנאמר: "ישאו מדבר ועריו" וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא: זה המדבר טוב מכל המדינות כאן אני בונה לי אכסניא ירד לתוכה התחילו הכל שמחים שהקב"ה ירד לתוכו שנאמר "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת" (ישעיהו לה, א).
יש כאן רעיון שהמדרש רוצה ללמד אותנו. אי אפשר לבנות בניין על הים, כי הים הוא נוזל וזורם, ובכך הוא חסר, אי אפשר לבנות על ההרים כי הם נישאים ובולטים וזה חסרונם. צריך מקום מקבל שאפשר להתיישב בו וזה רק המדבר. הנמשל הוא כמובן ברוחניות. בים יש שטף של מים, של תאוות ויצרים ואי אפשר לבנות עליהם דרך חיים. ההרים מסמלים גאווה, התנשאות ועצמיות, הם לא יכולים לקבל שפע מאחרים כי יש להם מציאות עצמית שלא מתבטלת. במדבר אין צד החיסרון של היסחפות אחרי תאוות ויצרים והוא לא נישא אלא עניו - ולכן דווקא בו אפשר לבנות דרך חיים, תכנית חיים של קדושה. כאן הקב"ה בונה את דירתו, כביכול, במי ששם את עצמו כמו מדבר, בישראל ששמים את עצמם כמדבר.

כל הלומד תורה לשמה
אנחנו נמצאים שלושה ימים לפני חג השבועות, הערב כבר נכנסנו לשלושת ימי ההגבלה. חז"ל תיקנו לנו שבשבת שלפני חג השבועות לומדים את פרק שישי של פרקי אבות, זה פרק שהוא ברייתא. "שנו חכמים בלשון המשנה" (אבות ו, א), זאת אומרת שאלו לא חכמי המשנה וזו לא המשנה ממש, אלא: "שנו חכמים בלשון המשנה - ברוך שבחר בהם ובמשנתם", כשמזכירים את החכמים צריך לברך אותם, ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנה עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר: "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" (משלי ח, יד) ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
מי שלומד תורה לשמה זוכה לכל הדברים האלה. יותר מזה, הוא "זוכה לדברים הרבה - ולא עוד אלא..." גם הדברים שמוזכרים בהמשך. כל הדברים – 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" מתאים לאומרם על רבי מאיר. רבי מאיר היה אהוב - הוא זה שאומר את הברייתא באבות דרבי נתן על אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום (פרק יב), הוא מתאר שם איך אהרן היה משכין שלום בין הבריות, ורבי מאיר הוא זה שמספר את הדברים מפני שההנהגה של אהרן הולמת גם אותו, הוא הלך בדרכו של אהרן והיה אהוב. רבי מאיר היה כמעיין המתגבר - סתם משנה היא רבי מאיר, רבי מאיר הוא התלמיד המובהק ואולי גם גדול התלמידים של רבי עקיבא. הוא עלה למדרגה כזאת עד שלפעמים חבריו לא יכלו לעמוד על סוף דעתו (עירובין יג, ב), היה לרבי מאיר זיכרון יוצא מן הכלל - הוא ידע לכתוב מגילה בעל פה ולו היה מותר לעשות כך למרות שאסור לכתוב מגילה שלא מתוך הכתב 'שאני רבי מאיר דמקיים ביה עפעפיך יישירו לנגדך' (מגילה יח, ב), הוא רואה את המגילה מצולמת בראשו! התורה חיה אצלו, והוא זוכר אותה. רבי מאיר עושה ניסים, הוא בעל מופת - התקיימו בו כל הדברים שהוא מונה במשנה, כל הדברים שהלומד תורה לשמה זוכה להם.

מהו לימוד לשמה?
אני רוצה להסביר למה כל מי שלומד תורה לשמה זוכה לכל הדברים הללו. כמובן שאדם שילמד תורה לשמה בשביל לזכות בכל הדברים האלה זה לא בדיוק תורה לשמה... הרי אם אדם בורח מהכבוד בשביל שהכבוד ירדוף אחריו (עירובין יג, ב) הכבוד לא ירדוף... אם אדם לומד בשביל הדברים הללו זה כמובן לא לימוד לשמה. אם כן, מה זה לימוד תורה לשמה?
ככל שהכרת התורה יותר גדולה, ככל שאדם יודע מה זה תורה, יודע שבתורה יש פשט שמלמד אותנו איך להתנהג ולעשות, ויש בה גם עומקים שמלמדים אותנו איך לחשוב - הוא קרוב יותר ללימוד לשמה. התורה היא בעצם דבר ה' אלוקי ונישא שנמצא מעל היכולת שלנו להבין וכל מה שאנחנו מבינים בתורה זה רק חלק מאור ה' שמשתלשל ומתלבש בלבושים רבים, עד שהדברים מופיעים בלבושים של אותיות ומילים שיש לנו יכולת להבין. כשאנחנו עוסקים בתורה, כפי מה שאנחנו משיגים, בתוך מה שאנחנו משיגים גנוז בעצם כל האור האלוקי העליון והבלתי מוגבל, כשאנחנו נפגשים עם התורה אנחנו נפגשים עם דבר ה' העליון. לכן על ברכת התורה 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה' לפי הנוסח שהאשכנזים אומרים, אומר הרב (עולת ראיה ח"א, נט) שהטעם לכך שאומרים 'לעסוק' ולא 'ללמוד' הוא שעיקר הלימוד של התורה זה העסק, העסק בתורה משום שאנחנו לא משיגים בלימוד את כל הדברים. אנו יכולים ללמוד את החלק הגלוי, ועל ידי כך אנחנו מתחברים לאור ה' היותר עליון. למעשה התורה היא האידיאל של העולם, היא מקור החיים, היא כל מה שמופיע במציאות, כל הגודל של הבריאה, כל המגמה של הבריאה וכל התוכן של הבריאה - הכל זה אור התורה. וכשאדם לומד תורה לשמה הוא לומד תורה שעניינה להתגלות, לתקן ולרומם את העולם ושעל ידה האידיאל האלוקי והתכנון העליון יתגלה במציאות, ירומם את כל המציאות ויחיה אותה. כשאדם מסתכל על התורה במבט הגדול של התורה הוא מתחבר עם כל הגודל של המציאות, עם השורש של כל הגדולה והעומק של מה שיש במציאות. הפנימיות, הגילוי והחיצוניות, הכול זה תורה. כשאדם מכיר בתורה הזאת, בגודל שלה ובשלמות שלה והוא מתחבר אל הגדלות הזאת, אז כולו מתגדל והוא נהיה בטל אל התורה. כמובן שכשאדם מבין את כל הגודל של התורה הוא לא יכול להעלות על דעתו ללמוד אותה לשם מטרות אחרות, זה לא יעלה על הדעת, הוא בטל כלפיה ולא עולה בדעתו להשתמש בה. להפך, האדם נשאב אל הגודל של התורה, אל העומק, אל הקדושה והחיים - והוא בטל. כך זה לימוד תורה לשמה. בלימוד תורה לשמה אדם נהיה תורה, וממילא הכל נמצא בתוך התורה. לכן המידות היפות, העוצמות וההשפעות - כולן מגיעות אל מי שלומד תורה לשמה.

התקיימות דברי רבי מאיר
יש לנו דוגמאות לכך. הזכרנו מקודם את רבי מאיר שהוא דוגמא של לומד תורה לשמה, הוא נעשה כמעיין המתגבר, הוא השיג השגות רוחניות וההשפעה שלו עצומה. 'נותנת לו מלכות וממשלה', לא צריך להיות שר בשביל להיות 'ממשלה', אדם יכול להיות תלמיד חכם גדול וההשפעה שלו רחבה יותר משל אנשים בעלי תפקידים. זו השפעה עמוקה, השפעה פנימית.
מספרים שהמגיד ממעזריטש ראה שבכפר אחד יושב יהודי זך שלומד תורה לשמה, המגיד רצה שהיהודי יתחבר אל החבורה שלהם ולכן הוא שלח את ר' אהרן מקרלין שילך להביא אותו. ר' אהרן עשה כמצוות רבו ונסע לכפר ההוא כדי להביאו, הוא הגיע לכפר ופגש את היהודי שהמגיד אמר עליו שכולו מנורת זהב טהור. ר' אהרן שאל את תלמיד החכם הזה מה הוא עושה, והוא השיב לו שהוא לומד תורה לשמה. אמר לו ר' אהרן: אם כבוד הרב לומד תורה לשמה, איפה התקיימו כל המידות שנמנו במשנה, נותנים לו ממשלה וחיקור דין וכו? אמר אותו גדול שכנראה חסר משהו בלימוד שלו ולכן הדברים לא מתקיימים. שלח אותו ר' אהרן מקרלין אל המגיד ממעזריטש כדי שילמד איך לומדים תורה לשמה, ואותו תלמיד חכם נעשה מגדולי התלמידים של המגיד, למד ללמוד תורה לשמה.
אנחנו רואים שלאדם גדול כמו המגיד ממעזריטש יש יותר השפעה מראש ממשלה על עם ישראל ועל העולם, באופן פנימי ובאופן חיצוני, על רבבות ויותר מרבבות של אנשים, ההשפעה הולכת ומתפשטת, הולכת ומתרחבת. אבל לא רק בבית מדרשו של המגיד ממעזריטש למדו תורה לשמה, ר' חיים מוולאז'ין אמר שבגאון מווילנה התקיימו דברי רבי מאיר, הגאון היה כמעיין המתגבר, התורה שלו התרחבה והתפשטה וכמובן שהייתה לו השפעה עצומה. אפשר ממש להגיד שכל דברי המשנה התקיימו בו. התקימו באופן יותר פנימי מאשר חיצוני, ולכן הם גם יותר אמיתים ועמוקים. בשונה ממלך ומושל שמשפיעים רק על הדור שלהם, ההשפעה של גדולי ישראל היא על דורות רבים, מקשיבים למה שהם אומרים ונשמעים לדרכם. אנחנו יכולים להגיד את הדברים האלה על מרן הרב זצ"ל, שהתקיים בו 'כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה', הוא נעשה כמעיין המתגבר והשפעתו העצומה היא באופן ישיר ועקיף, הוא אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום ומשמח את הבריות, ענוו וירא, צדיק, חסיד, ישר ונאמן, נהנים ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה - כל זה היה ברב. הדברים האלה מופיעים בפועל, הם לא דברים מופשטים בעלמא. בגדולי תלמידי החכמים במשך הדורות שלמדו לשמה רואים את התוצאות. יש מדרגה ב'לשמה', ככל שאדם יותר מתקדם ב'לשמה' כך הדברים יותר מתקיימים בו.
חשוב להדגיש שוב, התוצאות הללו הן מגלות האם האדם באמת לומד לשמה, אבל לא בשביל זה לומדים. התורה היא כל כך גדולה, כל כך עליונה וכל כך נישאה עד שלומדים את הדברים רק בשביל להתחבר אל התורה, בשביל שהתורה תאיר. אם אדם לומד כדי שהתורה תופיע בו, כדי שהוא יופיע עם התורה בכך שהוא ילמד, כדי שהוא יאיר את התורה בכך שהוא ישמור אותה, יעשה ויקיים, כל זה הוא לשמה, לשם התורה, כדי שהתורה תתגלה ותופיע בכל המציאות. כדי שהתורה תופיע בעם ישראל ועם ישראל יהיה מואר באורה של תורה - זו תורה לשמה.

ברכה בתורה תחילה
חז"ל אומרים לנו שברכת התורה היא תנאי הכרחי לגישה לתורה וללימוד תורה לשמה. כך חז"ל ביארו (נדרים פא, א. ב"מ פה, ב) את הפסוק בירמיהו "על מה אבדה הארץ... על עוזבם את תורתי... ולא הלכו בה", על כך שלא בירכו בתורה תחילה. הברכה בתורה תחילה מבטאת את הגישה לתורה, אם מתוך הודאה לריבונו של עולם בשמחה ובהכרת גדולתה של התורה אדם ניגש לתורה - אז לימוד התורה שלו פועל. אך אם לא ניגשים כך לתורה, לא בשמחה ובהכרת גודל עניינה של התורה האלוקית - אז התורה היא כגוף בלי נשמה. הר"ן בנדרים שם (ד"ה דבר זה) מביא את דברי רבי יונה, שמבאר שהברכה כל כך חשובה מפני שהיא מביעה את הגישה לתורה, אם אדם ניגש מתוך יראת ה', מתוך הכרת כבודה, ערכה וגדולתה של התורה - אז התורה פועלת. אם לא, זה חסר. השיטה מקובצת בבבא מציעא מוסיף פירוש נוסף: 'שלא בירכו בתורה תחילה' הכוונה היא שתלמידי החכמים לא בירכו ראשונים בתורה, לא דאגו שכבוד תלמידי החכמים ישמר. זה התנאי לכל הגישה אל התורה, היחס של כבוד לחכמים. זו הסיבה שבגללה אבדה הארץ, כי כשאין יחס לחכמים לא מושפעים מדבריהם וממילא התורה לא ממשיכה מדור לדור, נוצר נתק בין הדור המלמד ללומדים. כבוד חכמים הוא כבוד תורה, ובכל מקום שמדובר על כבוד חכמים חז"ל קוראים לזה 'כבוד תורה' (ברכות סג, ב. מגילה ג, ב. כתובות קו, א ועוד), לא מכבדים את האיש, מכבדים את התורה שתלמיד החכם נושא. זה בעצם הבסיס לכל הגישה לתורה, התורה שבעל פה נמשכת מדור לדור, תורה חיה שעוברת מרב לתלמיד ומאב לבן. כך נמשכת התורה, אין דרך אחרת להמשיך את אורה של תורה, היא חייבת לעבור באופן חי מרב לתלמיד. הספרים יכולים להיות 'חזי לאיצטרופי', אבל אין בהם חיות, והדברים צריכים לעבור עם הרוח הפנימית שנושא התלמיד חכם, נושא התורה. זה עניינה של כל התורה שבעל פה, להמשיך את הרוח, עם אותה המנגינה, אותה הפנימיות החיה שתימשך מדור לדור. אם היחס לתלמידי החכמים חסר - אולי הם עצמם אשמים, שהם לא בירכו בתורה תחילה, וזו סיבה לחורבן. אם יש יחס נכון לתלמידי החכמים - זו סיבה לקיום בית המקדש, לקיום העולם, זה ההפך מהמציאות של 'אבדה הארץ' – זה בניין הארץ, בניין התורה.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה תמיד חוזר ומשנן לנו את עניינה של הברכה בתורה תחילה, זו הברכה הראשונה של העלייה לתורה והיא ברכת השבח "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", לגשת לתורה מתוך הכרת הסגולה הישראלית. אם לא ניגשים מתוך הכרת הסגולה הישראלית כל הגישה לתורה היא גישה שטחית, רדודה וחסרה את העומק של עניינה של התורה, שהתורה ניתנה לישראל, שהתורה ניתנה לעם שהקב"ה בחר בו. המהר"ל בפרקים הראשונים של תפארת ישראל חוזר כל הזמן על הביטוי הזה, 'העם אשר בחר בו ה' יתברך', לא עם ישראל אלא העם אשר בחר בו ה' יתברך. זה עניינם של ישראל, עם שנבחר על ידי ריבונו של עולם מכל העמים. מתוך כך, מתוך הבחירה האלוקית, מתוך "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה-ו), מתוך כך מגיע מתן תורה, מתוך כך ישראל מקבלים את התורה. פירושה של ההכרה הזאת היא שהתורה היא לא רק מה שאנחנו משיגים ומקיימים, זה משהו עצמותי שיכול להתקבל רק על ידי עם ישראל שיש לו טבע עליון. לא כשרונות בלבד, לא כוחות חיצוניים התנהגותיים טובים, משהו עוד יותר פנימי, משהו עצמי, מהותי ושורשי, נשמה אלוקית מיוחדת - והיא מקבלת את התורה. כמובן שהקבלה הזאת מתגלה גם בפועל, וההתגלות מגלה את העומק הפנימי, את הידיעה שלכל המעשים שאנחנו עושים יש משמעות עליונה ואלוקית.
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים", סגולה היא לא דבר טבעי. יש היום סגולות, אדם משתמש בסגולה ולא יודע מה הקשר בינה ובין התוצאה, כשאדם אוכל בשר ושותה יין, למשל, הוא יודע שהם משפיעים עליו בצורה זו או אחרת, אך כשאדם לוקח סגולה - הוא לוקח חומר כלשהו, ולא יודע מה יש בה אבל הוא חש שהיא משפיעה.... "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" זה משהו על טבעי, משהו עמוק ופנימי. עם ישראל הוא עם סגולה וההכרה הזאת היא בסיסית, הכרה שמחברת את כל ישראל להיות אחד, בלי התבוננות מעמיקה בעניינם של ישראל ובסגולתם אי אפשר לגשת נכון אל התורה, יש חיסרון בברכת התורה על כל המשמעויות של זה.
אם כן, אנחנו מתכוננים לקבלת תורה מחדש. בשלושה ימים האדם לא יכול לעשות מהפכות גדולות, אז מה מעלת הימים הללו – כמו במתן תורה כשישראל באו אל הר סיני שרתה עליהם טהרה מיוחדת וכך הם היו ראויים לעמוד במעמד הר סיני, "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" (שבת קמו, א), כל הקליפות הסתלקו והתבטלו וכך הם יכלו להתרומם למדרגה של נבואה ולקבל את דבר ה' במדרגה הכי גבוהה. כשאנחנו נפגשים עם היום הזה שהייתה בו הגדולה הזאת, אנחנו מתקשרים במידה מסוימת עם המדרגה הזו של ישראל בכל שנה ושנה. "הָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (שמות יתרו יט, יא), ההתכוננות שלנו היא להרגיש את הרוממות הזאת באיזה שהוא אופן. גם אם אנחנו לא נרגיש הנשמה תרגיש, אבל מצידנו נעשה את כל הפעולות שאפשר כדי להשיג את הרגשת הרוממות הזו. אלו שלושה ימים של התכוננות ואחר כך מגיע היום הגדול. צריך לגשת אליו בגישה בריאה, אם אדם מתכונן לראות מלאכים והוא לא רואה - הוא מרגיש אכזבה. יש לגשת בבריאות, לא עם ציפיות שאין סיכוי שהם יתגשמו, אבל מצד שני לדעת שהיום הזה פועל עלינו, גם אם אנחנו לא נרגיש ולא נוכל להגדיר ולבאר זאת לעצמנו במילים. זהו יום סגולתי, עם ישראל הוא עם סגולה, והיום הזה פועל עלינו. העיקר הוא להיות בשמחה, בגילוי אהבת ה' ואהבת תורתו, לתת כמה שאפשר ביטוי לזה במידת השקידה האפשרית. בעצרת כתוב שצריך גם לאכול ולשמוח כי זה יום מתן תורה (פסחים סח, ב), היה אפשר לחשוב שעצרת שהיא יום מתן תורה זה יום שצריך רק ללמוד בו - אך לא כך הדברים, הגמרא אומרת שוודאי שצריך לאכול ולשמוח באכילה ביום הזה, דווקא בגלל שזה יום שניתנה בו תורה. יום שניתנה בו התורה הוא יום שמרומם את כל החיים, גם את החיים המעשיים, לכן מביאים בשבועות את קרבן שתי הלחם שהוא חמץ, כי גם החמץ הוא חלק מכל ההופעה האלוקית.
חזק ונתחזק, שיהיה לנו חג שמח ושבימים הבאים כולנו נמשיך מתוכו המשך גדול, בעז"ה.




^ 1.. שנת תשע"ג.
עוד בנושא במדבר

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il