ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אימי מורתי מירל בת זאב ז"ל
אֲבָל מִי שֶׁיַּחְשֹּׁב שֶׁהַדִּינִים שֶׁנֶּחֱלָקִים בָּהֶם, כְּמוֹ כֵן מְקֻבָּלִים מִפִּי מֹשֶׁה, וְחוֹשְׁבִים שֶׁנָּפְלָה הַמַּחֲלֹקֶת מִדֶּרֶךְ טָעוּת הַהֲלָכוֹת, אוֹ הַשִּׁכְחָה, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֶחָד מֵהֵם קִבֵּל קַבָּלַת אֱמֶת וְהַשֵּׁנִי טָעָה בְקַבָּלָתוֹ, אוֹ שָׁכַח, אוֹ לֹא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ כָּל מַה שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹעַ, וְיָבִיא רְאָיָה עַל זֶה מִמָּה שֶׁאָמְרוּ: "מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְשׁוּ כָּל צָרְכָּם, רָבְתָה הַמַּחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת" (סוטה מז ב) – דְּבָרִים כָּאֵלֶּה הֵם, חֵי נַפְשִׁי, דְּבָרִים מְגֻנִּים וּמְכֹעָרִים מְאֹד, וְהוּא דִּבְרֵי מִי שֶׁאֵין לוֹ יְדִיעָה וְאֵין בְּיָדוֹ הָעִקָּרִים, וּפוֹגֵם בַּאֲנָשִׁים• אֲשֶׁר נִתְקַבְּלוּ מֵהֵם הַמִּצְווֹת — וְכָל זֶה שָּׁוְא וּבָטֵל. וּמַה שֶׁהֵבִיאוֹ לְהַאֲמִין בָּאֱמוּנָה הַזֹּאת הַנִּפְסֶדֶת הוּא: מִעוּט הִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים הַנִּמְצָאִים בַּתַּלְמוּד. שֶׁהֵם מָצְאוּ•: שֶׁכָּל הַפֵּרוּשׁ מְקֻבָּל מִפִּי מֹשֶׁה, וְהוּא אֱמֶת, וְלֹא נָתְנוּ הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעִקָּרִים הַמְקֻבָּלִים וּבֵין תוֹלְדוֹת הָעִנְיָנִים שֶׁיּוֹצִיאוּ אוֹתָם בְּעִיּוּן. אֲבָל אַתָּה, אַל יִכָּנֵס בְּלִבְּךָ סָפֵק בְּמַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּאָמְרָם: "מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִים לַיָּדַיִם, אוֹ נוֹטְלִים לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (ברכות נא ב), וְתַחְשֹׁב שֶׁאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵינוֹ מְקֻבָּל מִפִּי מֹשֶׁה מִסִּינַי — אֲבָל הַטַּעַם שֶׁהוּא גּוֹרֵם לִהְיוֹת חוֹלְקִים, הוּא מַה שֶׁנִּזְכַּר בַּתַּלְמוּד: שֶׁאֶחָד מֵהֵם אוֹסֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעַם הָאָרֶץ• וְהַשֵּׁנִי מַתִּיר. וְכֵן כָּל מַה שֶׁיִּדְמֶה לְאֵלּוּ הַמַּחֲלוֹקוֹת שֶׁהֵם עֲנָפִים מֵעַנְפֵי הָעֲנָפִים.
הסבר המאמר על תלמידי שמאי והלל
אֲבָל מַה שֶׁאָמְרוּ: "מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְשׁוּ כָּל צָרְכָּם רָבְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל" — עִנְיַן זֶה מְבֹאָר: שֶׁכָּל שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּהְיוֹתָם שָׁוִים בְּשֵׂכֶל וּבְעִיּוּן וּבִידִיעַת הָעִקָּרִים• שֶׁיּוֹצִיאוּ מֵהֵם הַסְּבָרוֹת, לֹא תִּפֹּל בֵּינֵיהֶם מַחֲלֹקֶת בִּסְבָרָתָם בְּשׁוּם פָּנִים, וְאִם נָפְלָה — תִהְיֶה מְעוּטָה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִמְצָא שֶׁנֶּחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל אֶלָּא בַּהֲלָכוֹת יְחִידוֹת. וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁדֵּעוֹת שְׁנֵיהֶם הָיוּ קְרוֹבוֹת זוֹ לְזוֹ בְּכָל מַה שֶׁהוֹצִיאוּ בְּדֶרֶךְ סְבָרָא. וְהָעִקָּרִים, כְּמוֹ כֵן, הַנְּתוּנִים לְזֶה כְּמוֹ הָעִקָּרִים הַנְּתוּנִים לְזֶה. אֲבָל כַּאֲשֶׁר רָפְתָה שְׁקִידַת הַתַּלְמִידִים עַל הַחָכְמָה, וְנֶחְלְשָׁה סְבָרָתָם נֶגֶד סְבָרַת הִלֵּל וְשַׁמַּאי רַבּוֹתֵיהֶם — נָפְלָה מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם בָּעִיּוּן עַל דְּבָרִים רַבִּים, שֶׁסְּבָרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֵם הָיְתָה לְפִי שִׂכְלוֹ, וּמַה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מָן הָעִקָּרִים. וְאֵין לְהַאֲשִׁימָם בְּכָל זֹאת — שֶׁלֹּא נַכְרִיחַ אֲנָחְנוּ לִשְׁנֵי חֲכָמִים מִתְוַכְּחִים בְּעִיּוּן לְהִתְוַכֵּחַ בְּשֵׂכֶל יְהוֹשֻׁעַ וּפִנְחָס. וְאֵין לָנוּ סָפֵק כְּמוֹ כֵן בְּמַה שֶׁנֶּחְלְקוּ בּוֹ, אַחֲרֵי• שֶׁאֵינָם כְּמוֹ שַׁמַּאי וְהִלֵּל, אוֹ כְּמִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהֵם — שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לֹא צִוָּנוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ עַל עִנְיַן זֶה. אֲבָל• צִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ מֵחַכְמֵי הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ" (דברים יז ט). וְעַל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ נָפְלָה הַמַּחֲלֹקֶת, לֹא מִפְּנֵי שֶׁטָּעוּ בַּהֲלָכוֹת•, וְשֶׁהַאֶחָד אוֹמֵר אֱמֶת וְהַשֵּׁנִי — שֶׁקֶר. וּמַה מְאֹד מְבֹאָר עִנְיַן זֶה לְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בּוֹ, וּמַה יָקָר וְגָדוֹל זֶה הָעִקָּר בַּמִּצְווֹת!
___________________________________
וּפוֹגֵם בַּאֲנָשִׁים - מוציא לעז על חכמי התורה. שֶׁהֵם מָצְאוּ – בעלי הדעה המוטעת סבורים. לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעַם הָאָרֶץ – שיהיה משרת בבית מחשש שיעשה טעויות. הָעִקָּרִים – כללי הסברה לחדש דינים. אַחֲרֵי – מאחר, מכיוון. אֲבָל – אלא. שֶׁטָּעוּ בַּהֲלָכוֹת – בהעברת המסורת.
ביאורים
הרמב"ם מאריך לבאר את חלקי התורה. הסיבה לכך היא מכיוון שטעות בהבנת חלקי התורה יכולה לגרום לזלזול בחכמי ישראל מוסרי התורה, ולהתמוטטות התורה שבעל פה. ההבנה המוטעית גורסת שאת כל התורה כולה קיבלנו בהר סיני. כל הלכה והלכה נמסרה עם כל פרטיה. שום חידוש לא נתחדש מאז על ידי חכמי ישראל. אם כן, כיצד יתכנו מחלוקות בין חכמי ישראל?! אין זאת אלא שהם נחלקו מה נמסר בהר סיני. חכם אחד טוען שהלכה זו נמסרה ואילו החכם השני סובר שהלכה האחרת נמסרה. ומכאן, שאחד מן החכמים טועה ולא זו בלבד אלא משקר וטוען שהלכה מסוימת נמסרה, בעוד שלא נמסרה ככל וכלל! אותו טועה נתלה במאמר חז"ל האומר שכל המחלוקת התחילה בתלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכם, וממילא נחלקו במה נמסר למשה בסיני.
הרמב"ם יוצא נגד תפיסה זו בתוקף. לא יתכן לתלות גנות בחכמי ישראל מוסרי התורה. שהרי אם כן, הדבר מערער את כל האמינות של ההלכות שמסרו לנו, והתורה שבעל פה כולה הופכת לבלתי אמינה ומבוססת. הרמב"ם חוזר שוב על כך שישנם חלקים בתורה שקיבלנו במסורת ואילו ישנם חלקים שאותם לא קיבלנו במסורת. חלקי התורה שניתנו במסורת נמסרו בשלמותם, אין בהם כלל שכחה ולכן אין בהם מחלוקת כלל. המחלוקת היא רק בחלק התורה שלא נמסר למשה בסיני, באותם ההלכות שלא קיבלנו במסורת. חכמי ישראל למדו את ההלכות באמצעות י"ג מידות, כאשר ההלכה לא היתה ידועה מראש. במקרה זה המחלוקת נובעת מדרכי חשיבה השונים מאדם לאדם. לפני תלמידי שמאי והלל דרכי החשיבה היו שוות. חכמי ישראל בררו יחד את הסוגיא והגיעו להכרעה, בין אם על ידי לימוד זהה מהפסוק ובין אם על ידי הכרעה בסנהדרין. מתלמידי שמאי והלל רבתה המחלוקת באותם הלכות שלא נמסרו למשה בסיני. לא בגלל קלקול מוסרי ורפיון מכוון של תלמידים אלו. אי אפשר לומר כן על רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהושע ורבי אליעזר! אלא הסיבה שלא שימשו כל צורכם, הזמן הקשה בו היו נמצאים, חורבן בית המקדש והמעבר לגלות הקשה אותה חוו, וכן לא היה אפשר לכנס את הסנהדרין שתכריע בין הדעות השונות.
הרחבות
היכן התחילו המחלוקות?
מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְשׁוּ כָּל צָרְכָּם רָבְתָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. מקרה שבו הייתה מחלוקת לפני שמאי והלל מובא במשנה במסכת חגיגה [טז.] שמביאה מחלוקת שנחלקו בה חכמי ישראל במשך כמה דורות, מתקופת הזוגות ועד תקופת הלל ושמאי, ולא הוכרעה בה ההלכה: האם מותר לסמוך את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב. רש"י [שם] מציין שזו הייתה המחלוקת הראשונה בין חכמי ישראל, ועל כל שאר התורה לא הייתה מחלוקת כלל, ולכן המשנה פירטה את כל הדורות של המחלוקת. דבר זה מבליט עד כמה המחלוקות לא היו מצויות בישראל.
המחלוקת הן במסורת או בסברה?
וְכָל זֶה שָּׁוְא וּבָטֵל. הרמב"ם קובע בדבריו ששום דבר לא נשתכח מהתורה, ומחלוקות החכמים במשך הדורות הן בסברה בלבד ולא במסורת. ה חוות יאיר [סימן קצ"ב] חולק בזה על דברי הרמב"ם, וכותב שודאי חלק מהמחלוקות בין חכמי ישראל הם מחמת השכחה של המסורת שנתקבלה ממשה רבנו, וממילא אפילו בהלכה למשה מסיני נחלקו, כי יש מי ששמע מרבו ויש מי ששכח ששמע וכדומה. הוא מוכיח דבריו מהגמרא בתמורה [טז.] שהלכות רבות נשתכחו בזמן אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפִּלפולו. במסקנת דבריו מיישב החוות יאיר את דברי הרמב"ם: אין מחלוקות בדינים עצמם אלא רק בפרטיהם כי בדינים עצמם לא נפלה שכחה.
דור דור וחכמיו
אֲבָל צִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ מֵחַכְמֵי הַדּוֹר. למרות שיש ירידת הדורות, ולא בכל דור יש חכמים גדולים כמו בדורות הקודמים, דרשו חז"ל [ראש השנה כה]: "שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה חמוּרי עולם, לומר לך: ירובעל (גדעון) בדורו – כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו".
שאלות לדיון
מדוע שולל הרמב"ם בתקיפות, את הטענה שגם הדינים שנפלו בהם מחלוקות, נאמרו למשה בסיני?
"מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי...". האם מחלוקות חכמים בסברות, היא דרך ראויה או מציאות שעדיף להרחיקה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
