ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
וְהַטַּעַם שֶׁהִצְרִיכוֹ לִכְתֹּב הַמַּחֲלוֹקוֹת הַנּוֹפְלוֹת בֵּין שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת — הוּא מַה שֶׁאוֹמַר: אִלּוּ נִכְתְּבוּ הֲלָכוֹת אֵלּוּ פְּסוּקוֹת שֶׁאֵין בָּהֵן מַחֲלֹקֶת, וְנִדְחוּ דִּבְרֵי הֶחָכָם שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ — אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא אַחַר כֵּן מִי שֶׁקִּבֵּל הֵפֶךְ הַדָּבָר שֶׁעָלָיו נִפְסְקָה הַהֲלָכָה•, מֵהֶחָכָם הַחוֹלֵק עַל הַדַּעַת הַהִיא, אוֹ מִמִּי שֶׁהוּא נוֹטֶה לְדַעְתּוֹ, וְיִכָּנֵס סָפֵק בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ וְנֹאמַר: אֵיךְ יְקַבֵּל זֶה הָאִישׁ — וְהוּא אִישׁ אֱמֶת — שֶׁדָּבָר פְּלוֹנִי אָסוּר, וְהַמִּשְׁנָה אוֹמֶרֶת שֶׁהוּא מֻתָּר, אוֹ הֶפֶךְ הָעִנְיָן הַזֶּה? וּבִשְׁבִיל זֶה, כְּשֶׁיִּהְיוּ לָנוּ כְּתוּבוֹת אֵלּוּ הַדֵּעוֹת, יִהְיֶה נִגְדָּר זֶה הַפֶּרֶץ. כִּי כְּשֶׁיֹּאמַר הַמְקַבֵּל: 'שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּךְ וְכָךְ אָסוּר', נֹאמַר לוֹ: כֵּן דִבַּרְתָּ, וְזוֹהִי דַעַת פְּלוֹנִי, אֲבָל רַבִּים חוֹלְקִים עָלָיו, אוֹ פְּלוֹנִי חוֹלֵק עָלָיו — וְהַהֲלָכָה כְּדַעַת הַחוֹלֵק, מִפְּנֵי שֶׁסְּבָרָתוֹ יוֹתֵר נְכוֹנָה, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁמָּצָאנוּ דָּבָר מְסַיְּעֵהוּ.
השארת דעת היחיד
אֲבָל הַטַּעַם שֶׁהִצְרִיכוֹ לִקְבֹּעַ דִּבְרֵי יָחִיד וְרַבִּים, הוּא: מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת הֲלָכָה כְּיָחִיד, וְעַל כֵּן בָּא לְלַמֶּדְךָ: כְּשֶׁתִּהְיֶה סְבָרָא פְּשׁוּטָה, וַאֲפִלּוּ לְיָחִיד — שׁוֹמְעִים לוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹלְקִין עָלָיו רַבִּים.
השארת דעת החוזר בו
וְהַטַּעַם שֶׁהִצְרִיכוֹ לִכְתֹּב דַעַת אִישׁ אֶחָד וְאַחַר כֵּן חוֹזֵר הוּא מִן הַדַּעַת הַהִיא, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כָּךְ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כָּךְ וְכָךְ, וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי (עדויות א יב) — כְּדֵי לְהוֹדִיעֲךָ אַהֲבַת הָאֱמֶת וְהַגְבָּרַת הַצֶּדֶק וְהָאֱמוּנָה. שֶׁהֲרֵי אֵלּוּ אֲנָשִׁים הַנִּכְבָּדִים, הַחֲסִידִּים, הַנְּדִיבִים, הַמֻּפְלָגִים בְּחָכְמָה, כְּשֶׁרָאוּ דִּבְרֵי הַחוֹלֵק עֲלֵיהֶם טוֹבִים מִדִּבְרֵיהֶם, וְעִיּוּנוֹ נָכוֹן — הוֹדוּ לוֹ וְחָזְרוּ לְדַעְתּוֹ. כָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר הָאֲנָשִׁים, בִּרְאוֹתָם הָאֱמֶת נוֹטָה עִם בַּעַל מַחֲלֻקְתָּם — יִהְיוּ כְּמוֹ כֵן נוֹטִים לָאֱמֶת וְאַל יַקְשׁוּ עֹרֶף. וְזֶהוּ דִּבְרֵי הַכָּתוּב: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים יד טז). וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים: "הֱוֵי מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת" (אבות ה ז). רְצוֹנָם לוֹמַר: אַף עַל פִּי שֶׁתּוּכַל לְהַצִּיל נַפְשְׁךָ בִּטְעָנוֹת תּוֹכָחִיּוֹת•, כְּשֶׁתֵּדַע שֶׁדִּבְרֵי חַבֵרְךָ, אֲשֶׁר טַעֲנָתְךָ עָלָיו גְּלוּיָה מִפְּנֵי חֻלְשָׁתוֹ אוֹ מִפְּנֵי יְכָלְתְּךָ לְהַטְעוֹת הֵם הָאֱמֶת — חֲזֹר לִדְבָרָיו וְהָרִיב נְטוֹשׁ.
___________________________________
שֶׁקִּבֵּל הֵפֶךְ וכו' – שקיבל מרבו כדעה החולקת שלא כפסיקת ההלכה. תּוֹכָחִיּוֹת – בהוכחות שונות.
ביאורים
כשרבנו הקדוש כתב במשנה את ההלכות שבהם ישנה מחלוקת הוא ציין את דעות ושמות החולקים, ולא הכריע כמו מי ההלכה. אין הדבר נובע מחוסר יכולתו של רבי להכריע. גם להשארת המחלוקות ככתבן יש טעם מוסרי נפלא. הדבר המרכזי בלימוד התורה הוא בקשת האמת. בירור דברי ה' ללא משוא פנים מתוך רצון, הנקי מכל פניות, להגיע לאמיתתה של תורה. זו הגישה שאנו צריכים לגשת בה ללימוד התורה וכך אנו צריכים להתייחס לבעלי מחלוקתינו, שגם הם אומרים את דעתם מתוך כוונה טהורה לרדת לעומקה של הלכה. אם המשנה לא היתה כותבת את המחלוקות, היינו חושבים שכל ההלכות הם מאותו הסוג, שקיבלנו אותם מן השמים ואין בהם מחלוקת. אם כן, אם יבוא אחד מחכמי ישראל ויאמר שקיבל מרבותיו שהלכה מסוימת היא כזאת כאשר כתוב במשנה את ההפך, נטיל דופי באותו אדם ונאמר שמשקר וטועה. הדבר יגרום לערעור מעמדם של חכמי ישראל, עמודי התורה שבעל פה. כתיבת המחלוקת מגלה לנו שזו הלכה שלא נמסרה ממשה רבנו אלא ניתנה להדרש על ידי חכמי ישראל וממילא יכולה להמצא בה מחלוקת. אותו חכם מישראל אינו טועה אלא כך קיבל מרבותיו שפירשו כן את ההלכה. לאחר ששתי הדעות נאמרו ניתן לברר את ההלכה מתוך בירור האמת שבכל אחד מהצדדים ולהגיע למסקנה הלכתית.
גם במחלוקת בין יחיד לרבים, אשר הוכרעה ההלכה כמותם, רבנו הקדוש כתב את דעת החולקים. הסיבה לכך היא שקביעת ההלכה בהלכות שלא נמסרו במסורת היא רק לזמן הנתון. יתכן שכיום דעת הרבים היא שנפסקה להלכה, אך יתכן שיבוא בית דין ויאמר שדעתו של היחיד מסתברת יותר וההלכה תשתנה כמותו. הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים הוא אמצעי עזר לבירור האמת. אך האמת מעל הכל ואם יתברר שהאמת כמו דברי היחיד נפסוק כמותו.
זו גם הסיבה שבגללה כתב רבנו הקדוש את דברי החכמים שאמרו דבר אך חזרו בהם, לחנך אותנו עד כמה אהבת האמת היתה נר לרגליהם של חכמינו. ידיעה זו ביחס לחז"ל היא יסוד האמונה שלנו בחכמי ישראל, אשר מסרו לנו את דבר ה' מדור לדור. לדעת שאין בהם כל דופי, וכל מחלוקתם היתה רק לבירור האמת לאמיתתו. דבר זה מלמדנו לא לנהל ויכוח בחוסר יושר אינטלקטואלי אלא להודות על האמת גם כשהיא אצל בר הפלוגתא שלנו.
הרחבות
אלו ואלו דברי אלוהים חיים
וְנִדְחוּ דִּבְרֵי הֶחָכָם שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. למרות שאין הלכה כאותו חכם, אמרו חז"ל [עירובין יג.]: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל". משמעות הדבר היא ששתי הדעות מבטאות עקרונות רוחניים שונים, אלא שמכל עקרון יוצאת דרך אחרת למעשה. לכן אי אפשר לעשות כמו שניהם ונקבע שנעשה רק כפי שנקבע בהלכה.
מדוע לפעמים אין הלכה כרבים?
כְּשֶׁתִּהְיֶה סְבָרָא פְּשׁוּטָה, וַאֲפִלּוּ לְיָחִיד — שׁוֹמְעִים לוֹ. אף על פי שאנו יודעים ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" [ברכות ט.], יש מקרים יוצאי דופן שבהם הוכרעה ההלכה כיחיד. בדומה לכך קבעו חז"ל כללי הכרעה במחלוקות, כגון "הלכה כרב באיסורים וכשמואל בממונות", "הלכה כר' עקיבא מחברו", ועוד כללים רבים. הסיבה לכך היא שלפעמים הסברה נוטה לדעה זו, או שיש מקור שמסייע לאותה דעה [ריטב"א יבמות מב:].
מחלוקת לשם שמיים
הוֹדוּ לוֹ וְחָזְרוּ לְדַעְתּוֹ. המשנה במסכת אבות [ה, יז] אומרת: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים זו מחלוקת הלל ושמאי". מחלוקת שהיא לשם שמיים זוהי מחלוקת הנקייה לגמרי מנגיעות אישיות של כל צד, וכל מה שעומד לנגד עיניהם של הצדדים זו דרישת האמת. ממילא, כאשר צד מסוים משתכנע מדברי הצד השני מובן מאליו שאין לו עוד טעם לחלוק והוא חוזר להסכים לדעת חברו. מצאנו מעלה זאת של הודאה על האמת דורות רבים קודם הלל ושמאי. חז"ל אומרים [ברכות נה.] שמשה רבנו הודה לבצלאל לגבי סדר הכנת המשכן, למרות שבצלאל היה קטן ממנו כמובן.
שאלות לדיון
"כְּשֶׁתִּהְיֶה סְבָרָא פְּשׁוּטָה, וַאֲפִלּוּ לְיָחִיד, שׁוֹמְעִים לוֹ וכו". לכאורה קשה, הרי לעיל כתב הרמב"ם "וּכְשֶׁהָיְתָה נוֹפֶלֶת הַמַּחֲלֹקֶת, הָיוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵי הָרֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת".
כיצד נוכל גם אנו, להודות על האמת, בעת ויכוחים ומחלוקות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
