בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

ניר בן אריה ואביטל בת דב

י"ב חשוון תשע"ד

אות ו' חלק ד

היום נעסוק בסיבה השנייה לקיומם של האנשים שאין בהם חכמה. נלמד על החשיבות שיש בהקמת חברה בה יוכלו להתקיים האנשים החכמים.

undefined

בשביל הנשמה

י"ב חשוון תשע"ד
4 דק' קריאה
מיעוט אנשי החכמה
וְהַסִּבָּה הַשֵּׁנִית בִּמְצִיאוּת מִי שֶׁאֵין בּוֹ חָכְמָה — מִפְּנֵי שֶׁאַנְשֵׁי הַחָכְמָה הֵם מְעַטִּים מְאֹד, וְזֶה הַדָּבָר נִתְחַיֵּב בְּדֶרֶךְ הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית•. וְאֵין לוֹמַר בַּאֲשֶׁר חִיְּבָה הַחָכְמָה הָרִאשׁוֹנִית: 'מַדוּעַ הָיָה כָּךְ?'• כְּמוֹ שֶׁאֵין לִשְׁאֹל: 'לָמָּה הָיוּ הַגַּלְגַּלִים — תִּשְׁעָה, וְכוֹכְבֵי לֶכֶת — שִׁבְעָה, וְהַיְסוֹדוֹת – אַרְבָּעָה?'. שֶׁאֵלּוּ כֻלָּם וְהַנּוֹהֲגִים מִנְהֲגֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ לִהְיוֹת כָּךְ בַּמְּצִיאָה הָרִאשׁוֹנָה•. וְהִנֵּה הַחֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הֲשָׁלוֹם, כְּבָר בֵּאֲרוּ זֶה. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַל אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ — וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ נִכְבָּדִים רוּבָּם: "רָאִיתִי בְנֵי עֲלִיָּה — וְהֵם מוּעָטִין... וְאִם שְׁנָיִם הֵם — אֲנִי וּבְנִי הֵם" (סוכה מה ב). וְעַל כֵּן נִבְרְאוּ הֶהָמוֹן לַעֲשׂוֹת 'חֶבְרָה' לַחֲכָמִים, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ שׁוֹמֵמִים. וְאוּלַי תַּחְשֹׁב שֶׁזֹּאת הַתּוֹעֶלֶת קְטַנָּה — אֲבָל הִיא צְרִיכָה וּרְאוּיָה יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנָה. שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא הֶעֱמִיד הָרְשָׁעִים• בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לָהֶם חֶבְרָה וּלְהָסִיר שִׁמֲמוֹן נַפְשׁוֹת הַחֲסִידִּים. הוּא מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה" (שמות כג כט). וְזֶה הָעִנְיָן פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים גַם כֵּן, וְאָמְרוּ: מַאי כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם? (קהלת יב יג) – "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְוַת לַזֶּה" (ברכות ו ב), פֵּרוּשׁ: לְהָסִיר עָצְבּוֹ וְשִׁמֲמוֹן יְחִידוּתוֹ.
וְאִם כֵּן, נִתְבָּאֵר מִכָּל אֲשֶׁר אָמַרְנוּ: שֶׁהַכַּוָּנָה בִּבְרִיאַת כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הָעוֹלָם הַהֹוֶה וְהַנִּפְסָד, אֵינוֹ — אֶלָּא אִישׁ שָׁלֵם, כּוֹלֵל הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּכְשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִלְמַד מִדִּבְרֵיהֶם, עֲלֵיהֶם הֲשָׁלוֹם, אֵלּוּ שְׁנֵי הָעִנְיָנִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: 'הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשֶׂה', מֵאֲשֶׁר בֵּאֲרוּהוּ וּרְמָזוּהוּ — תֵּדַע, כִּי עַל נָכוֹן אָמְרוּ: שֶׁאֵין לוֹ לְהָקָדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבָּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה.
וּכְבָר יָצָאנוּ מֵהָעִנְיָן שֶׁהָיִינוּ מִתְעַסְּקִים בּוֹ, אֲבָל הֵבֵאתִי אֵלּוּ הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְיַפִּים הָאֱמוּנָה, וּמְעוֹרְרִים עַל בַּקָּשַׁת הַחָכְמָה, וְאֵינָם נִקְלִים• — לְפִי מַה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה — וְהִנְנִי חוֹזֵר לְעִנְיָנִי.

___________________________________

נִתְחַיֵּב וכו' – זהו רצון ה'. מַדוּעַ הָיָה כָּךְ – מדוע ה' ברא כך. בַּמְּצִיאָה הָרִאשׁוֹנָה – כך רצה ה' בבריאת העולם. הָרְשָׁעִים – הכנענים בזמן כיבוש הארץ. נִקְלִים – חסרי חשיבות.

ביאורים
לקראת חתימת ההקדמה, מסיים הרמב"ם לעסוק ב'אנשי המעלה' ובחשיבותם. הוא חוזר לשני המרכיבים שבהם עסק לעיל, ושמקיפים את אותם אנשים: 'החכמה והמעשה'.
עבודת ה' ואהבתו קבועות בליבם של יהודים רבים, גם כאלה שאינם מקפידים על קיומם של כל המצוות. ומכיוון ש"הקב"ה ליבא בעי" (רוצה את הלב) [סנהדרין קו:], נדמה לנו לעיתים שדי בלב החם, בכוונה הטובה וברצון הטוב, והלימוד והקיום המעשי אינם כה חשובים. אולם כשמתבוננים בדברי חז"ל רואים שלקב"ה לא די בזה.
ניתן לומר שאהבת ה' והרצון לעובדו הם הבסיס החשוב, אהבת ה' מבטאת קשר גדול של האדם לבוראו, שהוא יסוד ובסיס חשוב מאד. אולם אסור לאדם להסתפק בכך. על האדם לעסוק בחכמה של הבורא וברצונו, ולקיים באופן מעשי, את הטוב והישר בעיניו. מי שאינו עוסק בשני אלה – בלימוד החכמה ובקיום המעשי, אינו זוכה להתחבר ולגלות באמת את רצון ה'.
לעומתו, מי שזוכה לחיבור הגדול הזה, זוכה להיות זה שבשבילו ראוי כל העולם להיברא, זה ששאר הבריות נועדו לסייע לו, כפי שראינו לעיל, ולגרום שלא יהיה בודד ומשועמם כפי שכתב הרמב"ם כאן. עשיית הטוב והישר כוללת גם את קיום ההלכה המעשית על שלל פרטיה. ההלכה מדריכה את האדם, מנווטת את כל מהלך חייו, ומורה לו כיצד לנהוג בכל שעה משעות היממה על פי רצון ה'.
לאותו שילוב של החכמה והמעשה התכוונו חז"ל בדבריהם: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד". דברים אלו לכאורה עמוקים מאד ונראים לקורא כדברים שאינם נכונים. אולם כאשר מעמיקים בדברי חז"ל מבינים שכיוון שתכלית עולמו של הקב"ה הוא ה'אדם', ותכלית ה'אדם' הוא אותם אלו שזכו להיות הגדולים והקדושים שבבני האדם, הזוכים לשלב את לימוד החכמה ואת עשיית המעשים הטובים בפועל, מבינים את כוונתם של חז"ל.

הרחבות
הצורך בחברה לחכמים
לַעֲשׂוֹת 'חֶבְרָה' לַחֲכָמִים. ניתן לבאר שהחברה נועדה למלא את ה'צרכים החברתיים' של החכמים, כי האדם מטבעו חברתי. עוד ניתן לבאר שעל ידי הקשרים הבין-אישיים הם יכולים לממש את טובם ולתקן את מידותיהם – כפי שנדרש להשגת החכמה. כהמשך לדברי הרמב"ם ניתן לבאר שלחברה תפקיד נוסף חשוב מאוד בסיוע לחכמת החכמים, כיוון שבה תצטרך לבוא לידי יישום אותה חכמה, ועל ידיה החכמה תתפתח ותתפשט בעולם (וכפי שבארנו בהרחבות ליום לעיל ימים ח', י' חשון). הרב צבי יהודה קוק הרחיב את הדברים ברובד נוסף: "ענייננו המיוחד אינו קדושת היחיד, אלא קדושת הכלל...", "מהציבור בשלמותו נמשכים הפרטים..." [שיחות הרצי"ה בראשית עמ' 84 ועמ' 318-321]. בהמשך דבריו שם הוא מבאר שלכלל יתרון בכך שיש לו קביעות, וכן בכך שלעולם יש בו מצבים מסובכים ובעייתיים – מה שדורש קדושה יותר מורכבת ומפותחת. לפי דברים אלו מובן מאוד מדוע גם החכמים הגדולים ביותר זקוקים לציבור, שדרכו הם יופיעו את 'קדושת הכלל'.

יחס הרמב"ם ליסודות אמונה
מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְיַפִּים הָאֱמוּנָה. על יחס הרמב"ם לעיסוק בענייני אמונה ניתן ללמוד מדבריו בפירוש המשניות: "ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו..." [ברכות סוף פרק ט].

שאלות לדיון
אחרי כל האריכות, לפי הרמב"ם, מהו ביאור מאמר חז"ל "אֵין לוֹ לְהָקָדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבָּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה"?
לסיום, מהי הגישה הנכונה לפי הרמב"ם, בלימוד האגדתות שיש בגמרא?

השתתפו עכשיו בדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות:
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il