ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
מקור האיסור להזיק
האם יש איסור להזיק או שהתורה רק חייבה לשלם על הנזק? באיזה איסור עובר המזיק? הראשונים והאחרונים חיפשו מקורות שונים לכך.
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
נאמר בתורה (ויקרא כד, כא) "מכה בהמה ישלמנה" ומכאן שהמזיק חייב בתשלומין, אמנם יש לדון האם יש איסור מהתורה להזיק, ונפקא מינה אם מותר להזיק כשבכוונתו לשלם לחברו את ההפסד הנגרם לו. הקהלות יעקב (ב"ק סי' א) מביא שני מקורות לכך שודאי יש איסור להזיק. המקור הראשון מקידושין מב ע"ב. שם נאמר שהשולח את הבעירה ביד פיקח חייב הפיקח לשלם ולא אומרים שלוחו של אדם כמותו משום שאין שליח לדבר עבירה. משמע שלהזיק זו עבירה. והמקור השני מב"ב כב ע"ב ששם אומרת הגמרא שאפילו בגרמא אסור להזיק. ומוכיח שהדין כן אף במקרה שרוצה לשלם מהמשנה בבבא קמא קיד ע"א שאדם שנכנס נחילו לשדה חברו אסור לו לקוץ את האילן אפילו על מנת לשלם לו הפסדו, ואף ר' ישמעאל בן ריב"ב מתיר רק משום תקנת יהושע בן נון, אך מעיקר הדין מודה שאסור.
אולם הקהלות יעקב כותב שיתכן לומר כלפי מקורות אלו שהאיסור רק מדרבנן, שהרי המשנה למלך (רוצח ב, ב) הוכיח שגם בעבירה מדרבנן אומרים אין שליח לדבר עבירה בעבירה. הוא הביא את ספיקו של המהרימ"ט בכך והוכיח שודאי אומרים כמוכח מרש"י בבבא קמא (נג ע"א ד"ה נפל) ששכיר הכורה בור ברשות הרבים ונפלה בהמה לתוכו השכיר חייב ולא משלחו הואיל ואין שליח לדבר עבירה. המשנה למלך סבר שהמזיק את רשות הרבים זהו איסור רק מדרבנן ואם כן מוכח שאומרים גם בדרבנן. אם כן, עדיין יש לדון אם גם מהתורה יש איסור.
המבי"ט (קרית ספר הל' נזקי ממון פ' ה) כותב במפורש שהאיסור להזיק על מנת לשלם הוא רק מדרבנן.
הטור (תחילת סי' שעח) כותב בתחילת הלכות נזיקין: "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו", ומהדימוי לגזילה משמע במפורש שהבין שיש איסור מהתורה. הפרישה שואל מדוע הטור למד את איסור ההיזק מאיסור גזילה ולא מדיני נזיקין עצמם, כלומר, מעצם העובדה שהתורה חייבה ממון משמע שהדבר אסור, ועונה שנזקק לגזילה כדי ללמוד שאסור אף במקרה שמזיק על מנת לשלם, ולגבי גזל מפורש שאף באופן זה אסור. יש להבין שאלתו, כיצד ניתן ללמוד איסור מהחיוב לשלם, ואולי כוונתו שמכך שהתורה חייבה לשלם נמצא שאם יזיק ולא ישלם עובר איסור שהרי אינו מקיים את ציווי התורה לשלם, ועל כך עונה שזקוקים ללימוד מגזל למקרה שמזיק ומשלם. אמנם בהמשך יובאו דברי הגר"ח מבריסק הסובר שאכן מעצם החיוב לשמור על הבהמה ולשלם אם הזיקה ניתן ללמוד שיש גם איסור וחיוב כלפי שמיא.
כדברי הטור מדוייק גם מלשון רש"י בגיטין (נג ע"ב ד"ה מטמא ומדמע) שכתב לגבי המזיק נזק שאינו ניכר שיש בכך איסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא הואיל ולאו שמיה היזק, ואם כן גם מדבריו מפורש שבנזק הניכר יש איסור מהתורה.
וכן מוכח גם מהרשב"א במסכתנו (ב ע"ב ד"ה אבל במחוברת). מובאת שם ברייתא: "תנו רבנן: כי יגח - אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו', ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח". ומבארת הגמרא שנזקקו שני הפסוקים כדי שלא נאמר שדווקא בקרן שאינה מחוברת יש דין תמות בתחילה אך בקרן מחוברת נחשבת מועדת כבר מתחילה. הרשב"א מקשה שהיה לגמרא לומר להפך, שלולא הלימוד המיוחד היינו מדייקים שדווקא באינה מחוברת נעשית מועדת לאחר שלוש פעמים אך בקרן מחוברת לעולם נשארת בתמותה, שהרי בספק מקלים על הנתבע ואומרים שהמוציא מחברו עליו הראיה. ועונה בתירוצו הראשון שבנזיקין יש להחמיר בספיקות כבאיסורים. מוכח מכך שסבר שיש איסור להזיק ושהאיסור הוא מדאורייתא.
אמנם תשובת הרשב"א אינה מובנת, שהרי בכל הספיקות בדיני נזיקין תמיד פוסקים לקולא ולא אומרים שהספק מוגדר כספק איסורי, וכן מצאנו באופן כללי יותר לגבי כל דיני ממונות שפוסקים לקולא לנתבע ולא אומרים שיש בכך ספק איסור של גזל. החתם סופר (בשו"ת יו"ד סי' רמא) עומד על דברי הרשב"א ומחדש שבשונה משאר דיני ממונות שהדין האיסורי נולד כתוצאה מהדין הממוני, בנזיקין כל החיוב הממוני נולד רק כדי להיות גדר למצוות עשה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ולמצוות לא תעשה "לא תעמוד על דם רעך", כלומר, "שיער הקב"ה בחכמתו שאם יתחייב התם כך והמועד כך ובור כך וכו' בזה נגדר הדבר וכל אחד יישמר בנזקיו". לכן בנזיקין בכל מקרה שאנו מסופקים בכוונת הפסוק זהו ספק איסור ויש להחמיר, אמנם כל ספק שנולד אחר כך כיצד היה המעשה או אם הלכה כפלוני או כפלוני, שוב מוגדר כספק ממוני והולכים לקולא לנתבע 1 .
דברי החתם סופר לכאורה מחודשים מאוד, שהרי בפשטות מסתבר שעיקר הסיבה שמחייבים אדם לשלם היא שגרם נזק לחברו ולכן עליו להשלים חסרונו, וכן נראה שדברי החתם סופר יכולים להתיישב רק עם שיטת התוס' (כז ע"ב ד"ה ושמואל) לגבי אדם מועד לעולם, שבאונס אף אדם פטור, אולם לשיטת הרמב"ן (ב"מ פב ע"ב ד"ה ומצאתי בתוס') שחייב אפילו בנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה כאותה של אליהו, מוכח שיסוד החיוב בממונות אינו קשור לאיסור, שהרי אונס פוטר מאיסורים, אלא שעל אדם מוטלת אחריות להשלים את חסרונות חברו שנגרמו על ידו אף אם אינו מוגדר כאשם בדבר.
ואולי כוונת החתם סופר שודאי יש טעם לחייבו מצד השלמת חסרון חברו, אך מעבר לכך יש טעם נוסף, שיישמר מלהזיק, ומטעם זה יש להגדיר זאת כספק איסור, אך לא משמע כך מלשונו ולא מכל מהלך דבריו, שהרי החתם סופר דן בתשובה זו מדוע לא מחייבים בכל ספק ממוני מטעם ספק איסורא לחומרא, כגון בספק אם פרע חוב מצד המצווה לפרוע חוב ובספק ריבית מצד איסור ריבית, ועונה שלאחר מותו עתידים בניו לרשת אותו, והם ודאי לא עברו איסור ואין לחייבם מצד ספק איסורא ואילו מצד הספק הממוני יש להשאיר בידם, ואם כן אם נכוף אביהם לשלם נמצא שאנו מפקיעים מהם ממונם שלא כדין. ומבאר שבכל זאת בנזיקין לגבי קרן מחוברת דנים זאת כספק איסור ומחייבים את אביהם לשלם משום שעיקר החיוב הממוני הוא גדר לחיוב האיסורי. ולכאורה קשה, הרי גם בריבית יש צד איסורי וכיצד אפשר להתירו בספק, ונראה ביאור דבריו, שבפריעת חוב יש גם שאלה ממונית של מי הכסף וגם שאלה איסורית אם קיים מצוות הפריעה וכן בריבית יש שאלה ממונית אם ברשותו כסף שלקח מחברו שלא כדין ואם כן הכסף שייך לחברו ויש שאלה איסורית אם עבר על איסור ריבית. לכן אי אפשר לחייבו מצד האיסור, הואיל ונפקיע הכסף מבניו שלהם ודאי אין צד איסורי. לעומת זאת בנזיקין, אין כלל שאלה ממונית, כי הממון ודאי שייך לבעליו ומצד דיני ממונות אף שהזיק וגרם לחסרון חברו לא מוטל עליו לשלמו, אלא שבכל זאת כדי למנוע ממנו להגיע לידי איסור נזק ושפיכות דמים מחייבים אותו לשלם. אם כן, אנו דנים כאן רק בשאלה איסורית, ולכן אף שנגרום לבניו להפסיד ממון אין בכך בעיה, שהרי גם את אביהם אנו מפסידים ממון בגלל הצד האיסורי המחייב זאת. ומכל מקום יש ליישב שאינו חייב לשלם משום עונש על איסורו אלא זהו גדר כדי שלא יבוא לידי איסור, ואם כן יש סברא להרחיב הגדר אף למקום שלא פשע, כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה.
הברכת שמואל (סי' ב) בשם רבו הגר"ח מבריסק חילק גם הוא בין ספק בהבנת הפסוק שבו יש ללכת בנזיקין לחומרא וחייב לשלם – כיוון שהפרשייה של "ולא ישמרנו" נאמרה גם לעניין איסור ולא רק לעניין תשלום – לבין ספק בגמרא שבו רק לכתחילה יש להחמיר ולהימנע מלהזיק בגלל הצד האיסורי, אך בדיעבד שכבר הזיק והשאלה כעת היא רק ממונית, אם חייב לשלם, הולכים לקולא לנתבע כבכל דיני ממונות ופטור. את חילוקו ייסד על פי דברי התוס' בדף ג ע"א (ד"ה דומיא) שמקישים לחומרא אף בדיני ממונות משום שמידה היא בתורה. יש לבאר דבריו שכשהתורה עצמה לא פירטה וכתבה דבריה באופן המותיר לפנינו ספק, כוונת התורה הייתה שנחמיר, אך כשהתורה פירשה דבריה אלא שאנו מסופקים בדין מסויים יש ללכת לקולא.
מהו מקור האיסור?
הואיל וראינו בדעת כמה ראשונים, וביניהם רש"י, הרשב"א והטור, שיש איסור מהתורה להזיק, יש לברר מהו המקור לאיסור זה. הראשונים והאחרונים הביאו מצוות שונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, בתורם אחר מקור לאיסור.
היד רמ"ה (ב"ב כו ע"א ד"ה אלא מסתברא) כותב שאסור לגרום היזק לאנשים, אם משום "לפני עיוור לא תתן מכשול" ואם משום "ואהבת לרעך כמוך" 2 .
לאור זאת יש לשוב ולעיין בשיטת המבי"ט, וכי לדעתו המזיק אינו עובר על "ואהבת לרעך כמוך"?! ויש לומר שיש מקרים בהם לא קיימת מצווה זו כגון שחש בכאבים ומזדרז לנסוע לרופא ועל ידי שיזיק את חברו ויקצר את הדרך דרך גינתו יינצל מצער הגוף, ולפי זה על פי רוב אכן יעבור על "ואהבת" אך אי אפשר להגדיר שהאיסור של מזיק הוא משום מצווה זו. ויתכן ליישב באופן אחר ולומר שמצווה זו היא עיקרון כללי ולא חיוב מוגדר ומפורט על מצבים פרטיים מסויימים, כמו הציווי "ועשית הישר והטוב" שהוא עיקרון כללי ובאו חז"ל וחייבו מכוחו באופן מפורט ומחייב את דינא דבר מצרא, וכוונת המבי"ט שאין חיוב מוגדר מהתורה, ויש לעיין אם יש מכך נפקא מינה למעשה 3 . לפי שתי הדרכים יתכן שכלל אין מחלוקת בין היד רמ"ה למבי"ט.
רבנו יונה בפירושו לאבות (א, א ד"ה משה [השני]) שכל הנזיקין בכלל הלאו של "לא תגזול", ונראה שבדרך זו צעד גם הטור שהובא לעיל. הטור , כפי שהובא למעלה, כתב שכשם שאסור לגזול כך אסור להזיק, ומדברי הפרישה משמע שהטור לא השווה רק לעניין התוצאה ההלכתית אלא הבין בטור שאיסור גזל הוא המקור לאיסור להזיק, ולפי זה הטור הלך בדרכו של רבנו יונה.
הרא"ש בתשובה (כלל קח אות י) כתב לגבי נזקי שכנים, שאדם צריך להרחיק שימושיו הגורמים היזק מנטיעותיו של חברו ומנירו "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו", ובקהלות יעקב (בהערה) ציין שהרא"ש כתב ביחס לנזקי שכנים שזהו המקור, ומשמע קצת שהבין בשיטתו שזהו המקור לעצם האיסור להזיק. אמנם מתיישב יותר על הלב לומר שאין זו כוונת הרא"ש, שכן יש לתמוה, וכי אין להזיק רק משום שדרכיה דרכי נעם?! הרי היזק זו פעולה פוגענית ושלילית מאוד ולא רק "יציאה מדרכי נעם"?! אלא נראה שכתב זאת דווקא לגבי נזקי שכנים, ששם בכל אופן אחד מהם ייפגע בכך שייאלץ להימנע מהשתמשות מסויימת בחלקו ורק צריך להכריע איזה מהם ימנע, אם המשתמש בתשמיש שיוצר את הפגיעה או חברו המשתמש בתשמיש פגיע, ואכן ר' יוסי מכריע שבדרך כלל על הניזק להרחיק עצמו, אך חכמים סוברים שעל המזיק להרחיק עצמו, ובטעמם כותב הרא"ש "דרכיה דרכי נעם", כלומר שמשום דרכי נעם מסתבר שעל המזיק להפסיד את יכולת השימוש ולהרחיק היזקו. יתכן שגם הקהלות יעקב הסתפק שמא זוהי כוונת הרא"ש ולכן אף שהזכיר דבריו ביחס לאיסור להזיק טרח לציין שהרא"ש כתב זאת ביחס לנזקי שכנים, כדי לסייג שיתכן שאין ללמוד מהרא"ש לעניין עצם האיסור להזיק.
באחרונים מצאנו מקורות נוספים. החתם סופר , כפי שהובא למעלה, כתב שהחיוב הממוני הוא גדר למצוות עשה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ולמצוות לא תעשה "לא תעמוד על דם רעך". לכאורה פסוקים אלו עוסקים רק בפגיעה בחיי חברו וצריך עיון כיצד ניתן ללמוד מכאן על הזקת ממון, ונראה שהבין שכל דיני נזיקין הן מחשש שהדבר יתגלגל ויבוא גם לשפיכות דמים, ואולי הבין כ רמב"ם שבמצוות "לא תעמוד על דם רעך" כלול גם איסור להזיקו, כפי שכתב בספר המצוות (מצוות לא תעשה רצז): "ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה "לא תעמוד על דם רעך". וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת", אולם יש להעיר שהחתם סופר ציין גם לפסוק "ונשמרתם" שודאי עוסק רק בדיני נפשות.
הברכת שמואל בשם הגר"ח מבריסק כתב שהאיסור נלמד מהפסוק "ולא ישמרנו", ומבאר שאין כאן רק חיוב ממון אלא גם חיוב כלפי שמיא, ומביא ראיה לכך שיש גם איסור ועונש כלפי שמיא מהדין שכאשר שור נגח אדם והרגו חייבים בעלי השור כופר כדי לכפר על עצמם.
המנחת אשר (פרשת אמור סי' נב) הוכיח מכמה מקורות כדברי רבנו יונה שהאיסור כלול באיסור גזל, משום שעיקר איסור גזל הוא בכך שמחסר את חברו ולא בכך שלוקח לעצמו, אלא שלגבי נזקי ממון כותב שאי אפשר לומר כך, שהרי שם לא גזל בידו ולא בכוחו ואפילו לא בגרמא, ולכן בנזקי ממון צריך לומר כדברי הברכת שמואל שהחיוב נלמד מ"ולא ישמרנו" שגילתה התורה שיש חיוב על האדם לשמור על ממונו שלא יזיק, ורק בגלל שיש עליו חיוב לשמור ניתן לחייבו אם הזיק. אחד מהמקורות שמביא, להוכיח שנזק כלול בגזל ושיסוד איסור גזל הוא בכך שמחסר את חברו, הוא מרש"י בב"מ (סא ע"א), שהגמרא שם שואלת מדוע צריך לאו גם בגזל וגם בריבית וגם באונאה, ומסביר רש"י "שבכולן יש חיסרון שמחסר ממון חברו".
הקהלות יעקב (ב"ק סי' א) סובר שמקור האיסור הוא ממצוות השבת אבידה, שנאמר "לא תוכל להתעלם", ואם כן כל שכן שאסור להזיק, ומדובר אפילו במקרה שמתכוון לשלם ולא ייגרם הפסד כספי לניזק, שהרי כך הדין בהשבת אבידה, כפי שהוכיחו התוס' (ב"מ לא ע"ב ד"ה אם) שחייב לטרוח ולהשיב אפילו אם הדבר כרוך בהוצאות כשווי האבידה (ולא יותר ממנה), ואף שהמאבד יצטרך לשלם לו על כך ונמצא שלא הרוויח ממון מטירחתו של המוצא, מכל מקום נח למאבד לקבל את חפצו כדי שלא יצטרך לטרוח ולחפש לקנות חפץ כזה מחדש.
בדומה לדברי הקהלות יעקב, ניתן למצוא מקור לפי שיטת הרמב"ם מהאיסור "לא תעמוד על דם רעך", שכמובא למעלה, סובר הרמב"ם שנכלל בכך גם האיסור מלכבוש עדות ובכך לגרום הפסד ממוני לחברו, ואם כן כל שכן שאסור להזיקו.
^ 1.ראש הישיבה שליט"א ביאר כוונתו שבספק בכוונת הפסוק שורש הספק הוא אם צריך לשמור ובכך ספק איסורא לחומרא, אולם בספק כגון שור שנגח את הפרה הספק הוא אם שור זה נגח וזהו ספק ממוני (שיעור כללי, תש"פ).
^ 2.הוא בא להסביר שם מדוע הגמרא לא תירצה לחלק בין מלאכת זורה בשבת שחייב למרות שזו גרמא לבין ליבתו הרוח בנזיקין שפטור, שבשבת הוא עוסק בגופו של איסור מה שאין כן בנזיקין שגוף האיסור הוא החפץ הניזוק, וביאר שגם בנזיקין הואיל ומייצר את הדבר המזיק נחשב לעוסק בגוף האיסור הואיל ועובר על "לפני עיוור" או על "ואהבת לרעך". לפי זה יש מקום לומר שגם לדעתו יש איסור עצמי להזיק ולא רק מטעם "ואהבת", אלא שכדי לנמק שנחשב עוסק בגוף האיסור נזקק להרחבה של "ואהבת".
^ 3.ושמא משום כך לא ינהג כאן הכלל של ספק דאורייתא לחומרא, ולפיכך המבי"ט לא רצה לנקוט במצווה זו כמקור האיסור. אולם זהו חידוש גדול, ועיין בספר "ויען דוד" לרב חיים יוסף דוד וייס (אב"ד באנטוורפן) שכתב להפך, שאפילו לדעת הרמב"ם שהדין שספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן יש לומר שבמצוות שבין אדם לחברו שהם מטעם ואהבת לרעך כמוך ספק לחומרא מדאורייתא, כי בכלל אהבת ישראל שלא יגיע לחברו אפילו ספק נזק.
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

אורות התשובה - הרב הראל כהן סוד השתיקה וצער התשובה
אורות התשובה פרק ח, ח'
השיעור עוסק במצב שבו הצער הרוחני וכאב התשובה של האדם גדולים עד כדי כך שהם סותמים את יכולתו לחשוב, לדבר, להתפלל או לבטא את רגשותיו. על פי משנתו של הרב קוק, דווקא מתוך אותו מקום של אילמות ו"עולם הדומייה" ניתן להתרומם, להתחבר למציאות הכללית ולשאוב כוחות חיים ותשועה.

ויצא 'ויישק יעקב לרחל' - כיצד יעקב בחיר האבות מנשק לרחל - פרשת 'ויצא'
האם לאבא או סבא מותר לנשק את ביתו ונכדתו, וכן לאמא וסבתא לנשק את בנה ונכדה, ומה ההסברים בנשיקת יעקב לרחל והסברים מדוע בכה.

כינוסי אברכים כינוס אברכים - ראש חודש כסלו תשפ"ז
ברכות לראש חודש והתייחסות ללימוד התורה כעבודה בימי החנוכה | חשיבות העמידה בהתחייבויות ובלימוד עם תלמידים | דוגמה אישית והתקדמות מתמדת של ר"מים וראשי ישיבות | הכרת תודה על כלים טכנולוגיים והתמודדות נכונה עמם | תוקף גיור ללא קבלת מצוות ועול מלכות שמיים | הצטרפות לתוכנית מנהיגות והאיזון מול ביטול תורה | אורח החיים של אברך ורכישת מותרות | יציאה לשליחות ורבנות יישובים וחינוך הילדים | ריקודים בשבתות בישיבה | חתונות נפרדות והתחשבות באורחים | שורש המחלוקת עם הר המור והשאיפה לאחדות הציונות הדתית

שיעורים בספר יהושע סוד האבנים וחציית הירדן
יהושע פרק ד'
השיעור עוסק בחציית הירדן בספר יהושע ובשילוב שבין הנס להשתדלות האנושית הבא לידי ביטוי בנשיאת ארון הברית בידי הכהנים. דרך ניתוח הקמת שלוש מערכות של 12 אבנים – בירדן, בגלגל ובעבר הירדן – נבחנים היחסים בין אחדות האומה, ייחודיות השבטים וזיקת התורה לאומות העולם.

הכנות לשבת, כניסתה ויציאתה הלכות הדלקת נרות שבת
השיעור עוסק בטעמי מצוות הדלקת נרות שבת — כבוד שבת, עונג שבת ושלום בית — ובמנהגים השונים לגבי מספר הנרות שמדליקים. בנוסף, נידונה המחלוקת ההלכתית האם קבלת השבת חלה בעצם ההדלקה, בברכה או באמירה מפורשת, וכיצד נוהגים למעשה בשבת וביום טוב.

מידות הראי"ה תיקון פגם הברית ומידת הגאווה
ברית ג' - גאווה א'
השיעור עוסק בהשלכות הרוחניות של פגם הברית, הגורם להחשכה פנימית ולניתוק מחוכמת התורה, ובדרך לתקן זאת באמצעות תשובה מאהבה ועיון באגדה המהפכים זדונות לזכויות. בחלקו השני מוסבר כיצד סילוק אבק הגאווה מתוך הכרה שכלית וטהורה מביא לשלמות, לשפלות רוח אמיתית ולשמחה פנימית שאינה תלויה בהשוואה לאחרים.

תולדות סגולת יעקב, צמאון ולימוד תורה
שיחת מוצ"ש פרשת תולדות
השיעור עוסק בהבדל המהותי שבין הטבע הרוחני של יעקב לבין החיצוניות של עשיו, וכן במשמעות הפנימית של חפירת הבארות של יצחק כרמז לבתי המקדש. בנוסף, הרב מדגיש את הצורך בצמאון אמיתי לדבר השם, וקורא לתלמידים להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה מתוך שמחה גם בימי החנוכה.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.

תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.

רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו











