ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
הגמרא מביאה שתי השלכות נוספות הנובעות משאלה זו. הראשונה, אם אינו קונה והתעכב בעל הבית מלשלם שכרו הרי שעבר על "בל תלין" כמו בשכיר, אולם אם קונה אין בעל הבית עובר, משום שהתשלום אינו על שכרו אלא על קניית השבח. השנייה, אם קונה הואיל והשבח שייך לו יכול בסיום עבודתו לקדש את האשה שיצר עבורה את הכלי, וכך גם לעניין שאר הקניינים יכול לקנות קרקע וכד', אך אם אינו קונה אינו יכול לקדש הואיל והשבח כבר שייך לאשה והיא רק חייבת לו שכר עבודתו, אולם זהו חוב ואי אפשר לקדש במחילת חוב. בפוסקים מובאות השלכות נוספות, שבחלקן נדון בהמשך.
יש לברר לגבי חידושו של רב אסי כמה עניינים. ראשית, מה הטעם לחידוש זה? מדוע יש צורך לחדשו? שנית, כיצד הוא פועל? באיזה מעשה קניין קונה השבח? שלישית, מהי איכות וכמות הקניין? האם מדובר בקניין גמור או רק בשיעבוד? האם קונה את כל הכלי או רק את השבח? בתוך כך יש כמובן לעמוד על גדרי הדין ולברר באלו מקרים קונה ובאלו מקרים לא.
טעם הדין והאם קונה את כל הכלי?
הרשב"א (ד"ה מאי טעמא) מבאר שיש שני טעמים לכך שאומן קונה ושניהם נובעים מרצונו ודעתו של האומן. הראשון הוא שאין דעתו של האומן להשביח לצורך בעל הכלי ולחייב את עצמו בתשלומי נזקו, והשני הוא שדעתו להשביחו לעצמו כנגד שכרו כדי שיהיה תפוס בכלי כנגד שכרו. לפיכך מחלק הרשב"א שכוונתו לזכות בכל השבח רק במקרה שקלקל לבסוף, אולם במקרה שלא קלקל זוכה רק כנגד שכרו. לפי הסבר זה משמעות המשפט "קונה בשבח כלי" היא שקונה את שבח הכלי.
לעומתו, מוהר"ש הלוי (חו"מ סי' ד; הובא בקצות שו ס"ק ד) סובר שקנה את כל החפץ. להסבר זה משמעות המשפט "קונה בשבח כלי" היא שעל ידי השבח קונה את הכלי. הוא הוכיח זאת מהמחלוקת אם הנותן כלי לאומן גוי לתקנו צריך אחר כך להטבילו, שהגאונים מצריכים להטביל ואף תוס' והרא"ש הפוטרים נימקו שאין שם הגוי עליו, ומשמע שלדעת כולם יש לגוי בעלות על הכלי אלא שלתוס' והרא"ש הואיל ואין שמו עליו לא צריך להטבילו. יש לברר לדעתו מה הטעם שקונה ובאיזה קניין.
בשיטה מקובצת (ד"ה גמרא לא שנו) מובאים דברי רבנו יהונתן המבאר שהאומן קונה בשינוי מעשה. התוס' רי"ד (ד"ה פיסקא) כותב שאם הכלי בעין אין האומן יכול לומר לבעל הבית שיקח את דמי העצים ולהשאיר הכלי לעצמו, לפי שלא נאמר דין זה אלא גבי גזלן שקונה בשינוי. יש מקום לומר שאינו חולק על רבנו יהונתן אלא מודה שקונה הכלי בשינוי, אלא שמבאר שעדיין אינו לגמרי כגזלן אלא חייב להשיב הכלי לבעליו, וצריך להסביר הסברא בכך, שאף שקנוי לאומן מכל מקום יש לו חוב כלפי בעל הבית והכלי הוא כאפותיקי מפורש על חוב זה. אולם בפשטות יותר נראה שחולק וטוען שלא שייך כלל הדין ששינוי קונה אלא בגזלן, ואכן הקשו האחרונים על רבנו יהונתן שרק בגזלן מצאנו ששינוי קונה.
על כל פנים, יש להסתפק בדבריו אם כוונתו שקונה כל הכלי, וכך משמע מתחילת דבריו שכתב "אבל אם נתן לו עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן אשתכח דקנאן בשנוי מעשה", ומשמע שקנה את העצים עצמם, וכן משמע בפשטות מנימוקו ששינוי קונה, או שכוונתו שקונה רק את השבח, וכך משמע יותר מסיום דבריו: "אם שברן אחר שתקנן לא משלם אלא דמי עצים שבאו לידו מידו של בעל הבית ולא שאר שבח שנשבחו בידו שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו". ולפי הבנה זו אפשר ליישב שאין כוונתו לדין שינוי קונה כמו בגזלן, אלא כוונתו שהואיל והוא יצר את כל השינוי הרי השינוי שיצר שייך לו, וכעין דברי הגר"ש שקופ (בחידושים סי' א ד"ה אבל) לגבי בעלות הכורה על בורו, שכמו שמוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות, כך התורה קראה לאיש המכין תקלה בעל הבור.
לפי ההבנה הראשונה רבנו יהונתן הלך בדרכו של מוהר"ש הלוי, ונראה שלדרך זו הטעם שקונה אינו נובע מאומדנא ומרצון האומן כהבנת הרשב"א, אלא זוהי פשוט מציאות ששינוי קונה ולפיכך החפץ שייך לו. יש בכך חידוש גדול, שהרי כל הקניינים הם רק אופנים המאפשרים לקנות חפץ אם רצון הקונה והמקנה בכך, מלבד בגניבה שהתורה רצתה לחייב את הגנב באחריות אונסים על החפץ ולכן הקנתה לו בעל כרחו. אך כאן שאין זה מעשה קניין סמלי וחיצוני כמו שאר הקניינים אלא יש כאן שינוי של החפץ, זוהי מציאות שהחפץ עובר אל המשנה. ואולי הטעם בכך הוא שפנים חדשות באו לכאן והכלי הקודם כבר איננו ולכן פקעה בעלות בעליו הראשונים, וכעת כל הכלי נחשב כיצירה חדשה ולכן שייכת ליוצרה.
בדעת הרשב"א שהזכייה אינה בכל הכלי אלא רק בשבח והיא נעשית מרצון האומן, אין צורך לחדש שקונה בשינוי אלא מסתבר כפי שהעלנו להבנה השנייה ברבנו יהונתן, שהואיל וזוהי יצירתו היא שייכת לו אלא אם כוונתו מראש ליצור עבור בעל הבית, ולפיכך שייך להתנות בכך, שאם יקלקל החפץ דעתו ליצור לעצמו ואילו אם לא יתקלקל דעתו ליצור לבעל הבית וראה בהמשך, לגבי הדיון אם הכלי קנוי לגמרי או רק משועבד, שהסתפקנו בדעת הרשב"א אם כוונתו שזהו תנאי כנזכר או שבכל מקרה הכלי לא קנוי לאומן לגמרי אלא משועבד לו לעניין שאם יקלקלו יהיה פטור. לפי הדרך השנייה גם אין צורך לחדש שהיצירה שייכת ליוצרה. אפשר לומר שעקרונית לא שייך לומר כך אלא רק ביצירה חדשה ולא ביצירה שהיא רק השבחת כלי של אדם אחר, ואפשר לומר שעקרונית יש מקום להסתכל על השבחה כיצירה העומדת בפני עצמה, אך מסתמא אין זו דעת האומן ובעל הכלי, אלא הואיל ומשביח כלי של בעל הכלי ועתיד לנותנה לו, מראש יוצר עבור בעל הכלי ודי לו בכך שישועבד לו.
הקצות (שו ס"ק ד) חלק על מוהר"ש הלוי, וכתב שתרומת הדשן (סי' שט) והמרדכי בשם רבנו שמחה כתבו בפירוש שאינו קונה אלא השבח. וביאר את המחלוקת לעניין הטבלת הכלי, שאף לדעת הגאונים הטעם שצריך להטביל הוא בגלל השבח שבכלי ששייך לגוי, אך לא כל הכלי שייך לגוי.
שבח או שיעור שבח בכל הכלי
גם בדעת הסוברים שקונה רק את השבח נחלקו האחרונים. הקצות (שו ס"ק ב) סובר שקונה רק את השבח עצמו ואילו הנתיבות (ס"ק ג) סובר קונה כשיעור השבח בכל הכלי.
המקור למחלוקתם הוא בדברי הרא"ש בתשובה (כלל יב סי' ו). הרא"ש כתב שאדם שנתן לאומן פספסים כדי שיצייר עליהם (עבור יצירת משחק) ולאחר שצייר אסרם האומן בהנאה, אינם אסורים, הואיל ואין אומן קונה בשבח כלי ואם כן אין לו שום דבר בגוף הכלי ואינו יכול לאסור. והוסיף, שאף אילו היה קונה בשבח כלי לא היה יכול לאסור, כי היינו דווקא כשיש ממשות בשבח אך כאן אין ממשות בצבע. בפשטות משמע מלשונו שהואיל ואין ממשות כלל אינו קונה.
הקצות מקשה מסוגייתנו שהביאה סיוע לחידושו של רב אסי מהדין שהנותן צמר לצבע וקלקלו נותן לו דמי צמרו ולא דמי שבחו, משמע שגם בצביעה קונה בשבח כלי. ומתרץ שאין כוונת הרא"ש שאינו קונה אלא הוא קונה ובכל זאת אינו יכול לאסור. הביאור בכך הוא שאמנם האומן קונה גם בצביעה אך מכיוון שקונה רק את השבח וכאן אין בשבח ממש, נמצא שאין לו ממשות בכלי ולכן גם אינו יכול לאוסרו על חברו.
הנתיבות חולק וסובר שהאומן לא קונה רק את השבח עצמו אלא קונה בכל הכלי כשיעור השבח. ומוכיח זאת מהמקרה בגמרא שאדם הביא לאומן טלית על מנת שירככו, והרי שם גם כן אין שום ממשות וכיצד קונה בשבח הכלי, אלא על כרחנו שזוכה בגוף הכלי כשיעור השבח.
יש לשאול על הבנת הקצות, מדוע בנותן עצים לנגר ובנה ארון יש שבח ממשי שיכול לאסור על חברו, כמוכח מהרא"ש. וכן הנתיבות הקשה רק מריכוך טלית ומשמע שמנגר לא היה קשה לו וצריך להבין מדוע, הרי אין שבח ממשי העומד בפני עצמו.
והנה הגמרא אומרת שאם בעל הבית מביא לצבע גם את הצמר וגם את הצבע אינו נחשב קבלן אלא שכיר וממילא ודאי שאינו קונה שבח. והקשה הרשב"א (ד"ה צבע) מה ההבדל מנגר שקיבל העצים ובכל זאת קונה, והביא תירוץ הראב"ד שבצמר הסממנים עשו את השבח ואילו בארון אומנותו עשתה השבח. כלומר, שבצביעת צמר לא נדרשת חכמה ולכן השבח נגרם בעיקר מהסממנים, אך בנגר עיקר השבח של הארון הוא מכח החכמה של האומן. אך לא ניתן ליישב על פי זה גם את קושייתנו – מדוע יש הבדל בין נגר לצבע במקרה שהאומן הביא את החומרים, שבצבע אומרים שאף שקונה מכל מקום אין לו ממשות ואינו יכול לאסור על חברו ואילו בנגר יש ממשות ויכול לאסור – משום שאצלנו הקצות מבין שאוסר רק ממשות של שבח, וחכמת האומן אינה דבר ממשי, ואם כן כמו שאינו יכול לאסור חזותא על חברו כך אינו יכול לאסור את החכמה שגנז בכלי.
וצריך לומר שאין כוונת הקצות שקונה רק שבח העומד בפני עצמו, אלא כוונתו שבצמר הואיל והצמר נשאר כשהיה ורק צבעו השתנה, אין כאן כלל שבח מלבד חזותא בעלמא שאינה ממשית, אולם בנגר שקיבל עצים ויצר מהם ארון, פנים חדשות באו לכאן ועצם הארון הוא השבח, ונחשב דבר ממשי.
הנתיבות עצמו מתרץ את הקושי בתשובת הרא"ש, שסבר כרשב"א שאומן קונה את כל השבח רק במקרה שקלקל הכלי בסוף, אך אם הוא קיים קונה רק כנגד שכרו, ואף קניין זה שכנגד שכרו אינו גמור אלא רק משועבד לו כמשכון שלא בשעת הלוואה, ולפיכך אינו יכול לאוסרו על חברו. ואמנם הרא"ש נימק באופן אחר וכתב שאינו יכול לאוסרו משום שאין בצבע ממשות, אך הנתיבות מבאר שיש בדבריו חסרון דברים וצריך להסבירו שאינו יכול משום שכשהכלי קיים יש לו בכלי רק שיעבוד, אלא שהוקשה לרא"ש מדוע בכל זאת לא יכול להקדיש מצד שהסממנים שלו (אם בעל הבית נתן גם את הסממנים כלל לא נחשב כקבלן אלא כשכיר, כדברי הגמרא), ואפילו לסוברים שאין אומן קונה בשבח כלי היינו דווקא בשבח שהושבח גוף הכלי אולם הנופך שהוסיף האומן ודאי שייך לאומן שהרי לא היה כאן שום מעשה קניין להקנותו לבעל הכלי. ועל כך תירץ הרא"ש שאין בצבע ממש ולכן יצא מרשותו וזכה בו בעל הכלי, כמבואר בדף קא ע"א לגבי קוף שצבע בסממנים של אחד צמר של אחר, שבעל הסממנים לא יכול לדרוש את סממניו לפי שכעת אין ממשות בצבע שעל הצמר.
קניין גמור או שיעבוד
הקצות (ס"ק ד) מבאר שקניינו של האומן אינו גמור אלא הכלי רק משועבד לו ונחשב כשלו לעניינים מסויימים – לעניין שאם יתקלקל לא יצטרך לשלם כולו ולעניין שיכול לקדש בו אשה ולעניין "בל תלין", וכמו משכון הקנוי באופן חלקי למלווה כדברי ר' יצחק (שבועות מד ע"א) ויכול לקדש בו אשה. הקצות מוכיח זאת מסברא ומדברי הר"ן בשבועות. מסברא, לפי שאם לא נאמר כן יקשה כיצד בעל הכלי יכול לדרוש בחזרה את הכלי תמורת שכר האומן בלבד, גם במקרה שדמי השבח גבוהים יותר מדמי שכרו, ואינו חייב לשלם לו תמורת כל השבח.
ומדברי הר"ן (שבועות כז ע"א בדפי הרי"ף) – הגאונים הסכימו שמלווה האוחז במשכון ומכח מיגו (שיכול לטעון שהמשכון שלו) טוען שהלווה חייב לו כסף, אינו נאמן אלא בשבועה לפי שאינו תובע את גוף המשכון אלא ממון אחר וכל המוציא ממון מתחת יד אחר חייב להישבע אף אם נאמן במיגו. הרמב"ן מקשה מהברייתא האומרת שהנותן טליתו לאומן והאומן טוען שקצץ שתיים בשכרו ובעל הבית טוען שרק אחת, נאמן האומן במיגו ומשמע שאינו נשבע. ומתרץ הרמב"ן שאומן שונה הואיל וקונה בשבח כלי והריהו כטוען על גוף הכלי ולא ממון אחר, ואפילו לדעות שאינו קונה, מכל מקום כיוון שתופס הכלי בשכרו ובעל הבית עצמו האמינו על שכרו בכך שמסר לו הכלי, הריהו כטוען על גוף הכלי. הר"ן דוחה, שאפילו לדעות שקונה בשבח כלי אין זה קניין גמור ואינו קונה יותר מבעל חוב הקונה משכון כדברי ר' יצחק. ואף הרמב"ן המבין שאומן קונה יותר ממשכון מודה לכך שהרי בהשגתו על הרז"ה בסוף הפרק כתב שאף שבעל המשכון קונה אינו אלא שומר שכר וכמו אומן הקונה ואינו אלא שומר שכר.
וכן הנתיבות (ס"ק ג) כתב שודאי האומן לא יכול להדיר ולאסור את הכלי על בעליו משום שכשלא קלקל הכלי השבח שייך לבעל הבית והוא רק משועבד לאומן לשכרו. אפשר להבין דבריו, שהאומן עושה את השבח על תנאי, אם יקלקל עשאו לעצמו, ואם לאו – עשאו לבעל הבית1. ואפשר להסביר כדברי הקצות שעושהו לגמרי עבור בעל הבית אלא שמשועבד לו לעניין שאם יקלקל יהא פטור. על כל פנים, במקרה שלא אשם בקלקולו אלא נאנס סובר הנתיבות (ס"ק ד) שהכלי רק משועבד לאומן, ונפקא מינה מכך שבעל הבית חייב בשכרו, אולם הדברי משפט (שו ס"ק ב) חולק וסובר שאף במקרה זה פטור מלשלם שכרו משום שהכלי שייך לאומן והשביח לעצמו.
השלטי גיבורים (לה ע"א בדפי הרי"ף) כותב שבמקרה שכבר קיבל דמי שכירותו לדעת כולם אינו קונה בשבח כלי. הקצות מוסיף שגם אומן שהתנדב לעשות בחינם אינו קונה בשבח כלי וכאילו כבר קיבל דמיו. אולם רעק"א (על ש"ך ס"ק ג) הסתפק בכך, ועל הצד שקונה כתב שלאחר שתיקן הכלי יכול לחזור בו ולומר שאינו מסכים להקנות לו השבח בחינם אלא דורש שכר. משמע שלדעת רעק"א האומן קונה לגמרי השבח ואינו רק משועבד לו, ולכן יכול לחזור בו. ונראה שגם הסתפקותו אם המתנדב בחינם קונה בשבח כלי תיתכן דווקא לשיטתו ואילו לקצות לשיטתו היה פשוט שאינו קונה, משום שלקצות שמדובר רק בשיעבוד עניין השיעבוד הוא לצורך השכר, אולם רעק"א שהבין שהשבח לא רק משועבד אלא קנוי לגמרי, הבין כנראה כפי שכתבנו למעלה בדברי רבנו יהונתן, שהואיל והאומן יצר את השבח ממילא השבח שייך לו, ואם כן שורש הדין אינו הסכמי בלבד לצורך השכר.
^ 1.
וכך משמע יותר מלשון הרשב"א שכתב שדעתו להשביחו לעצמו על הצד שיקלקלו, ועל הצד שלא – דעתו להשביח לבעל הכלי.
וכך משמע יותר מלשון הרשב"א שכתב שדעתו להשביחו לעצמו על הצד שיקלקלו, ועל הצד שלא – דעתו להשביח לבעל הכלי.
למה ללמוד גמרא?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
פריחת הגאולה!
איך ללמוד אמונה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
מהי אמונה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
חכמת התורה ומדעים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
