ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מדוע צריך הלכה למשה ב'צרורות' ;">

בית מדרש גמרא בבא קמא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ח

מדוע צריך הלכה למשה ב'צרורות'

מסכת בבא קמא - דפים טו', יז', יח', יט'.



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

בפרק הקודם "האמנם הלכתא גמירי לחצי?" התבאר שקיימת שיטה בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי הסבורה שצרורות הן תולדת קרן, כלומר תולדת האב התם שכולל תחתיו את הנזקים שאינם שכיחים. ובהמה שהזיקה בצרורות משלמת רק חצי נזק – כדין תולדת האב התם.
כנגד השיטה הזו קיימת שיטתו של רבא בדף י"ז ע"ב, שם הוא דן בשאלה - מדוע לדעת חכמים משלמים בנזק צרורות רק חצי נזק. וזו לשון הסוגיה:
"אמר רבא: בשלמא סומכוס קסבר כוחו כגופו דמי, אלא רבנן. אי כגופו, דמי כוליה נזק בעי לשלם, ואי לא כגופו דמי, חצי נזק נמי לא לשלם. הדר אמר רבא לעולם כגופו דמי, וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה".

רבא סבור שם, שצרורות אינן תולדת האב התם, שהרי אם הם תולדת האב הזה, מובן מדוע התשלום הוא רק חצי נזק. רבא סבור שם שהחלוקה לאבות אינה על-פי שכיחות הנזק, אלא על-פי אופן פעולת ההיזק; ופעולת הצרורות דומה באופיה לפעולת היזק הרגל, ולכן היא תולדת הרגל. ורבא מעלה מתוך ההכרח, שהעובדה שהנזק משתלם רק בחציו היתה ידועה לתנא מ"הילכתא גמירי". 1

ההבנה הזו של רבא אינה עולה בקנה אחד עם הסוגיה בדף ט"ו, וזו לשונה:
"אתמר: פלגא נזקא - רב פפא אמר ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא ... תא שמע: זה הכלל: כל המשלם יותר על מה שהזיק - אינו משלם על-פי עצמו ... תיובתא. והלכתא פלגא נזקא קנסא, תיובתא והלכתא?! אין, טעמא מאי הויא תיובתא משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה, כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא, משום הכי לא קתני".

וקשה, שהרי לשיטת רבא בדף י"ז צרורות הם ממון מפני שהם תולדת הרגל, שהיא ממון, ולפיכך אין צורך בהלכה למשה ללמדנו שנזק צרורות הוא ממון; וכפי שכתב רש"י במסכת שבועות. ואילו הגמרא בדף ט"ו יודעת את עובדת היותם ממון מפי הקבלה.

הרי"ף העדיף שלא לדחוק את לשון הסוגיה בדף ט"ו, והניח שעל כרחך סוגיות אלו חולקות; והסוגיה בדף ט"ו סבורה כירושלמי וכסוגיה בדף י"ט, שצרורות הם תולדת האב התם (דהיינו קרן); ולכן אין חידוש בכך שמשלמים רק חצי נזק, והחידוש הוא בכך שהתשלום הינו ממון. ומכיוון שדברי רבא בסוגיה בדף י"ז ע"ב, שה"הילכתא" באה ללמד שהתשלום הוא רק חצי, אינם מתאימים עם הסוגיה שבדף י"ט; - הרי"ף השמיט את דברי רבא שבדף י"ז.

תיובתא והילכתא?!

לפי דרך זו אפשר ליישב את התמיהה העצומה על הסוגיה בדף ט"ו: היאך הסתיימה הסוגיה בשלב הראשון בתיובתא, וכיצד התעלמה מהסוגיה המשנה הסמוכה, המזכירה את נזק צרורות שהוא יוצא דופן?!
אחר שראינו שכמה סוגיות בבבלי סבורות כירושלמי, שצרורות הן תולדת קרן, ואחר שראינו שלשיטה מסוימת הדמיון ביניהם מושלם, אפשר לומר שהסוגיה בדף ט"ו סברה בשלב הראשון, שהמשנה כרכה את שתי תולדות הקרן (בעיטה וצרורות) יחדיו, מפני שהדמיון ביניהם מושלם, ולשיטתה שתיהן קנס או שתיהן ממון.

וכשם ששיטת רבא בדף י"ז, הסבורה שנזק צרורות הוא תולדת רגל, העלתה מכח קושיה שקיימת הלכתא גמירי לה שהנזק משתלם רק בחציו; כך שיטת הסוגיה בדף ט"ו, הסבורה שנגיחה ובעיטה השייכות לאב קרן, סברה מתחילה - שדינן שווה; אך העלתה מכח קושיה שנזק צרורות על אף שהוא שייך לאותו אב - (תם), הוא ממון - דהילכתא גמירי לה דממונא הוא.

ואכן רש"י בפירושו בדף ט"ו בבבא קמא שינה מפירושו שבמסכת שבועות. במסכת שבועות רש"י כתב שתשלום נזק צרורות הוא ממון מכוח סברה, ושההלכה למשה נצרכה כדי ללמד שהתשלום הוא רק מחצית. אולם בדף ט"ו רש"י פירש כרי"ף - "דהלכתא גמירי לה דממונא הוא".

במסכת שבועות רש"י הכריע כרמב"ם ושאר הראשונים, שצרורות הם תולדת רגל; ולכן ההלכה נצרכה כדי ללמד שהתשלום הוא מחצית. אולם התמיהה כיצד התעלמה מהסוגיה שבב"ק דף ט"ו המשנה הסמוכה שמזכירה את נזק צרורות היא כה גדולה, ולכן היא הכריחה את רש"י להניח שסוגיה זו סבורה, שצרורות הן תולדת קרן. ולמסקנתה התחדש לה שקיימת בתולדת קרן זו הלכתא גמירי שהיא לבדה "ממון".
ישוב סוגיות נוספות
ואולי לפי דרך זו תוארנה באור חדש גם הסוגיות בדפים י"ח-י"ט, הדנות בשאלות האם יש העדאה לצרורות, האם צרורות משתלמים מגוף השור, והאם צרורות פטורים ברשות הרבים; שכן סוגיות אלו דנות על הצד - שצרורות הן תולדת קרן. 2 ועיין במאירי שם ועיין באבן האזל פ"ב מהלכות נזקי ממון.

ומיושבת גם קושיית המפרשים על הסוגיה בדף ג' מדוע הסוגיה תמהה "ואמאי קרי לה תולדה דרגל"; שהרי מכיון שצרורות הן תולדת קרן, ודאי שמפליא מדוע קוראים להם "תולדת רגל". ובדרך זו תיושב גם קושית הרשב"א על הגירסה שהיתה לפניו; וזו לשונה:
"...אמאי קרי ליה תולדה דרגל, תולדה דקרן הוא?!"

הגירסה שהיתה לפני הרשב"א מוסיפה במפורש את הנחת הסוגיה, שצרורות הן תולדת האב התם; - דהיינו תולדת קרן, ולכן הסוגיה תמהה - מדוע כינו אותה בשם אחר.

ונמצא שבבבלי קיימות שלוש גישות להגדרת האבות ותולדותיהן.

1. שיטת רבא בדף י"ז, שהגדרת האבות היא על-פי אופן פעולת ההיזק, האם פעולה רגילה או שלא כדרכה, וממילא צרורות שלא נעשו בפעולה משונה - הן תולדת רגל - אלא שהלכתא גמירי לחצי נזק.
2. שיטת רבי אבא בר ממל בדף י"ט (והירושלמי), שהגדרת האבות היא על-פי סבירות הנזק, וממילא צרורות נכללים באב התם, וההלכה למשה תיתכן רק לממון.
3. שיטת רבה בדף נ"ה המגדירה את האב קרן כפעולה מצויה-במקצת, אך דווקא אצל שור ובעלי חיים שדומים לו בכוונתם להזיק.

הרי"ף על-פי גירסתו, אימץ את הגישה השניה ולכן בפרק שני הוא השמיט שהלכתא גמירי לחצי נזק, ואילו הרא"ש ורוב הראשונים אימצו את הגישה הראשונה. 3

הסברה שבהילכתא גמירי לממון (ראה גם באיגרת ק"ג מאגרות הראי"ה)
לפי דרכנו נמצאנו למדים שהסוגיה בדף ט"ו סברה מתחילה, שאין הבדל בין התולדות השונות של האב ה"תם" (נזק שאינו שכיח), ובמסקנתה התחדש לה שקיימת הלכה למשה מסיני שתשלום חצי-נזק של צרורות הוא ממון. ויש לברר, האם ניתן ללמוד מההלכה הזו סברה מחודשת?

ונלענ"ד שהסוגיה סברה מתחילה, שהתורה חייבה את האב התם רק בחצי נזק, משום שהנזק הזה אינו שכיח. ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נחלקו האם יש בסיבה זו כדי לראות בתשלום זה קנס.
נזק הנגרם על-ידי בהמתו של אדם, אינו נזק ישיר של האדם, אלא גרמא. ואע"פ כן התורה חידשה שני דינים: החידוש הראשון הוא, שהבעלים חייב בתשלום הזה; והחידוש השני הוא שהתשלום הזה הוא ממון ולא קנס.
אולם כאשר מצאנו שוני - בנזק שאינו שכיח - שהתורה ענשה וחייבה שם רק בחצי נזק, יש מקום למחלוקת האם עונש זה נשאר בדין השני בעוצמתו והוא ממון, או שמא יש למעט בחידושו והוא קנס. ולפי ההבנה הזו, אין מקום לחלק בין התולדות השונות של האב התם, או שכולן ממון, או שכולן קנס.

ולבסוף סברו, שהחיוב בחצי נזק נובע מכך שהנזק אינו שכיח; אולם קיימת הלכה למשה – שהחקירה אם התשלום הזה הוא קנס או ממון תלויה בגורם אחר, שאת דוגמתו מצאנו במשנה בבבא מציעא דף קי"ז ע"ב 4 , וזו לשונה:
"הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו - פטור מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו, בתוך הזמן - פטור, לאחר הזמן - חייב"

ממשנה זו יש להסיק שאם הבעלים אינו יודע שחל שינוי ברכושו, הוא פטור לגמרי מן הנזק, שהרי נזק זה דומה באופיו לאונס גמור ומכה בידי שמים.
בגורם זה יש הבדל בין בעיטה לצרורות; שהרי יש צד לומר שסתם שוורים אינם נגחנים, והבעלים אינו אמור לדעת שחל שינוי בבהמתו, והסברה נוטה להשוותו לכותל שחל בו שנוי ונפל, ולפטור את הבעלים; ואם בכל זאת מצאנו שהתורה חייבה, יש לומר שחיוב זה שונה משאר תשלומי נזקין, והוא קנס. אולם בנזק צרורות לא חל שינוי בבהמה. וההלכה למשה באה ולימדה, שנזק זה אינו נחשב כאונס ומכה בידי שמים; ולכן דינו כשאר תשלומי נזקים והוא ממון.
ונמצא שאי-שכיחות הנזק גורמת לכך שהתשלום הוא מחצית הנזק בשני המקרים; אולם, השינוי הבלתי צפוי שחל באופי הבהמה, הוא המחשיב תשלום זה לקנס.

הסוגיה שבתחילת המסכת
סוגית צרורות שבתחילת מסכת בבא-קמא מחפשת אחר תולדה שדינה שונה מהאב. ותמוה, כיצד זה תרה הסוגיה בברייתות השונות, ומסכמת את החיפוש בתמיהה - "הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל"?
וכי נעלמה מהסוגיה משנה מפורשת, שצרורות "תולדת רגל" משלם רק חצי?

ונלענ"ד שמשום כך נקט רש"י בכת"י פרמא (וכן הוא בנדפס), שעל כרחך גם סוגיה זו סברה מתחילה, שצרורות אינן תולדת רגל, אלא תולדת קרן - (האב התם) - לכל דבר.
ומאחר שזו הנחת היסוד שבבסיס הסוגיה, יש לדמותה לסוגיה לקמן בדף ט"ו; ולכן מתאים יותר, שהתחדש בהמשכה - שבתולדת קרן זו קיימת "הילכתא גמירי" שהתשלום הוא ממון. וכן הוא במקצת הגרסאות בגמרא וכן היא גירסת הרי"ף ועיין שם.

אמנם בכת"י רומי נקט רש"י פרוש אחר - שהלכתא גמירי - לחצי.
הסברה שבפרוש זה היא, שמאחר שרב פפא סבור בדף ט"ו - שכל חצי נזק הוא ממון; לא יתכן שהוא יסבור שה"הילכתא" באה לחדש שנזק צרורות הוא ממון.
ומצד שני, רב פפא הוא בעל המימרא "ויש מהן לאו כיוצא בהן". ולפיכך צריך לבאר שרב פפא עצמו אינו מסכים עם מהלך הסוגיה, שניסתה לרדת לסוף דעתו. והוא עצמו מגדיר את האבות באופן שצרורות הן תולדת רגל; והוא עצמו סבור, שההילכתא באה לחדש שתשלום נזק צרורות הוא חצי. והסוגיה שסברה שצרורות הן תולדת האב התם לא שמעה עדיין את דבריו שבדף ט"ו, וראה גם בתוס' בב"מ דף ק"ט ע"ב ד"ה "מסלקינן".
ולבד מהצורך לבאר את דברי רב פפא לפי שיטתו לקמן, רש"י רצה להביא כבר כאן את ה"הילכתא גמירי" שנקבעה להלכה, והמובאת בפרוש רש"י בשבועות דף ל"ג; ומתאימה לגירסת רש"י בבעיית רבי אמי בר ממל (דף י"ט) - ממנה עולה - שהלכתא גמירי לחצי.

אולם בכת"י נוספים המובאים במהדורת פרנקל משמע שרש"י נקט לעיקר כשיטתו בכת"י פרמא, וכפי שהוא בנדפס. והסביר את המשך הסוגיה לפי תחילתה, ונקט שההילכתא התחדשה ל"ממון", וכפי שנקט בבאור הסוגיה הדומה לקמן בדף ט"ו.

אך בסוגיה במסכת שבועות דף ל"ג, שבה אין הנחת יסוד שצרורות הם תולדת קרן, רש"י פירש על-פי דעתו להלכה, פירוש אחד בלבד - שהלכתא גמירי לחצי; שהרי צרורות הינו תולדת רגל (ושאר הדינים כרגל -מסברה!).

סיכום:
א. הסוגיות שנתעלמה מהן המשנה שבתחילת פ"ב סברו מתחילה - שצרורות הן תולדת האב התם לכל דבר. וכשם שסומכוס סבר לקמן בדף י"ז ע"ב, שצרורות הן תולדת רגל לכל דבר, ואין הילכתא גמירי לחצי; 5 כך סברו אותן סוגיות - שצרורות הן תולדת האב התם לכל דבר.

ב. לעומת זאת יש סוגיות שנוקטות שיש דין ייחודי בנזק צרורות. יש סוגיות שסבורות שצרורות הן תולדת האב התם, אלא שקיימת הילכתא גמירי לממונא; ואלו סוגיות אחרות נוקטות, שצרורות הן תולדת רגל, אלא שקיימת הילכתא גמירי לחצי. 6

ג. הרי"ף הכריע לדינא כשיטה שקיימת הילכתא לממונא; ואלו רש"י (בנדפס ובכת"י פרמא) ביאר כרי"ף, אך בשבועות דף ל"ג הוא הכריע לדינא כשיטה שקיימת הילכתא לחצי.


^ 1 אך שאר הדינים כגון תשלום מעליה, ופטור ברשות הרבים וממונא, הם מסברה, וכמו שכתב רש"י במסכת שבועות דף ל"ג ע"א: "חצי נזק צרורות - בהמה שהיתה מהלכת בדרך והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלמת חצי נזק ואע"פ שאין זה שינוי דהא אורחא בהכי והויא תולדה דרגל ולאו תולדה דקרן תמה וה"ל לשלומי נזק שלם הלכה למשה מסיני הוא לחצי נזק. וההוא חצי נזק ממונא הוא דהא לאו תולדה דקרן הוא."
^ 2 ועיין במפרשים שם שנדחקו כיצד יתכנו התלבטויות אלו - ברגל, ואף רש"י רמז שם בקושיתו, שמאחר שהלכתא גמירי אין מקום להתלבטות.
^ 3 אלא שהרא"ש סבר שאין מחלוקת בין השיטות, ולכן הוא הקשה על הרי"ף.
^ 4 מובאת בבבא קמא דף ו' ע"ב
^ 5 וזו לשון רש"י שם: - "סומכוס - לית ליה הלכתא דחצי נזק צרורות אלא נזק שלם ס"ל." ועיין בחידושי המהר"ץ חיות על שיטת סומכוס.
^ 6 ובכגון זה שייכים דברי הסוגיה בסוכה דף מ"ד ע"א: "אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה יסוד נביאים, וחד אמר: מנהג נביאים. תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא, תסתיים. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני! אשתומם כשעה חדא ואמר: שכחום וחזרו ויסדום."

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il