ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר הפצת יהדות

רוחניות

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
הארגון שמתיימר לייצג את יהדות ארה"ב נפגש השבוע באסיפה הכללית השנתית שלו. פעם בחמש שנים האסיפה הזאת מתקיימת בירושלים, ובארבע השנים האחרות בערים שונות באמריקה. לאור העובדה שחלק ניכר מהחברה היהודית באמריקה נמצא במצב של עי חורבות, נשמעת עכשיו קריאה לגישה הרבה יותר רוחנית ורגשית כלפי היהדות ואורח החיים היהודי במטרה להפוך את המגמות הקיימות במציאות החברתית והדמוגרפית של ימינו.
עשרות שנים הייתה יהדות אמריקה הרשמית לכודה בסיסמאות יחסי הציבור שלה עצמה. איש לא יכול להתנגד לציבור יהודי רוחני יותר. אך מה זה בדיוק רוחניות, באיזה הקשר יש לתרגם אותה לגישה ולמעשים? בקיצור, מהו המפתח שיפתח את הנשמה הנבולה של החברה היהודית באמריקה והיכן הוא נמצא?
למען האמת, נראה שהמפתח הזה איננו נמצא במבנה שכבר קיים בחיים היהודים המאורגנים באמריקה. ועידות נשפים, סעודות וכנסים - כולם אירועים חשובים, אך אף אחד מהם לא יוצר אווירה רוחנית יותר. העסק הלא נעים של גיוס תרומות והגנה על טריטוריה ארגונית או הרחבתה עומדים בדרכם של הרוחניות והרגש היהודי.
מטבע הדברים, זה משהו שאי אפשר לשנות או לעקוף, אך צריך להכיר במציאות הזאת. ברור שתוספת הרוחניות והנשמה צריכות לבוא מחוץ לתחום של ההנהגה היהודית המאורגנת והרשמית. חיים ארגוניים, ולא משנה כמה הם יעילים ובעלי כוונות טובות, יכולים להשיג רק תוצאות מעשיות בעולם הגשמי. זה עסק סטרילי מדי שלא מסוגל להשפיע על הרוח והנשמה.
במסורת היהודית בית התפילה הוא מקום שמיועד לנשמה ולרגש. זה לא אמור להיות מקום של בידור או אפילו מקום למילוי חובה דתית גרידא. זה אמור להיות מקום שבו אדם יכול לשוחח עם האני הפנימי שלו ובכך גם עם בוראו. בבית הכנסת שלטו, ועדיין שולטים, כללים חיצוניים ויש לו טקסטים קבועים שנועדו לעזור למתפלל להגיע למטרה הנעלה של שיח פנימי.
אך חז"ל אפיינו אותו כמקום של "כוונה", מקום שנותן כיוון וגם מאפשר התכוונות. בתחום התפילה מסמלת המילה כוונה בעיקר את החיבור של האדם עם נשמתו ובכך גם עם הבורא.
כמה פעמים בימי חיי זכיתי להיות במקומות שבהם זה באמת קורה. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי ילד, בבית הכנסת הגדול של שיקגו בראש השנה וביום כיפור, כשבית הכנסת היה מלא ביהודים ממזרח אירופה, ותפילותיהם עלו כרוח סערה שסוחפת כל מה שעומד בדרכה. שאגת הכאב והיראה שלהם הייתה חוויה רוחנית מרגשת.
מאוחר יותר בחיי קראתי על החוויות של הפילוסוף היהודי הגדול פרנץ רוזנצווייג ששירת בצבא הגרמני בפולין בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא היה יהודי מתבולל שהיה מאורס לגויה כאשר הגיע לבית כנסת קטן וחסר ייחוד בכפר פולני בערב יום כיפור, והחוויה של התפילה ההיא שינתה אותו לעולמים. מובן שבתי הכנסת והתפילות שלנו נראים קרים ועקרים לפעמים בהשוואה לזה.
גם בית המדרש נועד להיות מקום להשראה רוחנית. אני זוכר את הרגע שבו, כשהייתי בן 15, הפך לימוד התלמוד בתוכי ממטלה ומשימה לחוויה של שמחה ורוחניות. היו לי מורים שאפשרו לי להרגיש כך ושהרשו לי לשאוב השראה מהרווחים הלבנים שעל הדף ולא רק מן האותיות השחורות.
לימוד תורה נועד לא רק לספק לנו ידע חיוני אלא נועד גם, וזה דבר חשוב לא פחות, ליצור חיבור עם נשמתו של האדם ועם מהותו. לכן אמרו חז"ל שיש שבעים פנים לתורה ולכל מילה ולכל רעיון בה. כל אדם מוצא בה פן שונה של רוחניות שאליו האני שלו מתחבר. אין מידה אחת שמתאימה לכולם כשמדובר בענייני הנשמה.
אך הנבערים והבורים - שהם, לדאבון הלב, רוב יהדות אמריקה - באופן אוטומטי כמעט נמנעים מחיבור כזה. התורה בשבילם נשארת יבשת אפלה, לא-נודעת ואסורה. בית הכנסת ובית המדרש הם המקומות שבהם נוכל להשיב לחיים היהודיים את הרוחניות ואת הנשמה והרגש ולטפח אותם.
לשם כך נחוצים לנו רעיונות חדשים, שיטות חדשות, הרבה מאוד נחישות וגם השקעה של הון כספי ואנושי. אך הנשמה היהודית שבתוכנו לא מתה. היא זקוקה לטיפול ולרצון. אולי היהדות המאורגנת עוד תקדיש מכישוריה וממשאביה למאמץ הזה להכניס יותר נשמה ורוחניות ולא תמשיך לטבוע בסיסמאות ובשממה של החיים הארגוניים.
עוד בנושא הפצת יהדות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il