בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הפצת יהדות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שירה בת מיכל מסודי

אני הוא אמצע העולם

הגישה שבה דוגלת היהדות בכל הדורות בהתמודדות מול תפיסות חיצוניות היא להישאר רגועים. מי שבטוח באמונתו ובתפיסת עולמו, אינו חי בתחושה שעליו להוכיח לכולם שהוא צודק, וקל וחומר שלא ינסה להתיישר לפי התחלפות האופנה הרוחנית, ההגותית או החברתית

undefined

טבת תשע"ט
4 דק' קריאה
"לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור ואבנימוס הגרדי. אבנימוס הגרדי, נתכנסו כל אומות העולם אצלו ואמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו (כיצד אנו יכולים להצליח במלחמה נגד עם ישראל)? אמר להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם. אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אי אתם יכולים להם. ואם לאו, אתם יכולים להם. שכך הבטיחם אביהם 'הקול קול יעקב' - בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות - אין הידיים ידי עשיו" (בראשית רבה, סה).
המדרש הזה תמוה ביותר. הפילוסופים היוונים הקדמונים היו עוד בימי בית ראשון. תלס חי שש מאות שנה לפני הספירה, ופרמנידס חמש מאות שנה לפני הספירה. סוקרטס, אפלטון ואריסטו – כל אלה עוד היו בסוף ימי בית ראשון ובתחילת בית שני. חז"ל אפילו לא מזכירים אותם. היחיד שמוזכר הוא אפיקורוס בגלל דעותיו הכפרניות, ובתור מי שיש לדחות לגמרי את שיטתו מתוך לימוד תורה אינטנסיבי: "הווי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס" (אבות ב, יד).
הסיפור התמוה ביותר ביחס לחוכמת יוון הוא על רבי יהושע בן חנניה, שנוסע לאתונה כדי לשבות את חכמיה, להתווכח איתם, ולבסוף לגרום בעקיפין למותם. היינו מצפים שיהיה שם דיון פילוסופי עמוק, אבל הגמרא מביאה שאלות מוזרות ששאלו החכמים, ותשובות מוזרות לא פחות של רבי יהושע, כמו "במה מולחים מלח שהסריח?", "במה קוצרים ערוגה של סכינים?" ועוד (בכורות ח, ב). פרשנים רבים טרחו להסביר את הרמיזות בשאלות ובתשובות, שמתוכן נתמקד בשאלה אחת שעשויה להמחיש את עמדת חז"ל ביחס לשיטות רוחניות שונות. זקני אתונה שאלו: היכן אמצע העולם? התשובה הייתה: אמצע העולם הוא המקום שבו אני עומד, ואם תרצו הוכחה – הביאו חבלים ותמדדו.
במילים אחרות: אני הוא אמצע העולם, בידי האמת שניתנה מסיני ואיני זקוק להוכיח אותה לאיש. מי שרוצה לערער על כך מוזמן להתאמץ ולנסות. מי שבטוח בעמדתו, באמונתו ובתפיסת עולמו, אינו חי בתחושה שעליו להוכיח לכולם למה הוא צודק. קל וחומר שלא ינסה להתיישר לפי התחלפות האופנה הרוחנית, ההגותית או החברתית.

אסור להיכנע
ישנן שלש גישות באשר ליחס שבין תורת ישראל לחוכמת הגויים. ראשונה היא הגישה המתבטלת, הרואה בחוכמת הגויים עיקר ובתורה נגררת אחריה. לשיטה זו, אין התורה אלא סוג של פולקלור, או אפילו ספר מצוות התנהגותי מעשי אך לא מעבר לכך. לכן כשידונו בסוגיה כלשהי הנדונה בעולם, יתבלו את דבריהם במובאה מהמקורות והתוכן כולו יהיה מן החוץ. גישה אחרת תתאים את התורה לשיטה הרווחת באותה עת. אם מודרניזם – התורה מודרנית. עד שהשיטה מתחלפת לפוסט-מודרניזם, אשר בועט במודרניזם ומנתץ אותו – ומעתה התורה פוסט-מודרנית. הגישה השלישית, שבה דוגלת היהדות בכל הדורות, היא להישאר רגועים. אין צורך להסביר עד כמה התורה יפה, והיא לא זקוקה להגנה. אדרבה, העיסוק הנרחב בהתאמה זו גורם להקטנת ערך התורה, כשעמדת המוצא היא נחיתות.
היטיב לבטא זאת הרב יוסף דב סולובייצ'יק: "אסור לנו להיכנע רגשית - אסור לנו להרגיש נחותים, לפתח תסביך נחיתות. הסובל מתסביך נחיתות נכנע בפני הקסם החולף של סיסמה מודרנית פוליטית או אידיאולוגית. אני אומר שלא רק שלא להתפשר, ודאי שלא להתפשר, אלא אפילו שלא להיכנע רגשית, לא להרגיש נחות. אסור שאי פעם יעלה על דעתו של מי שקיבל עליו עול מלכות שמים, שחשוב לשתף פעולה אפילו במשהו עם כיוון של פילוסופיה מודרנית חילונית. לדעתי, אין היהדות זקוקה להתנצל לא בפני האישה המודרנית ולא בפני נציגים מודרניים של הסובייקטיביזם הדתי. עלינו להיות גאים במסורת שלנו" ('זה סיני', דרשה בפני ועידת הרבנים של ארצות הברית, תשל"ה).
ריה"ל, שמכנה את ספרו 'הכוזרי' "ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה", לא ניסה להסביר למה אנחנו חכמים ונאורים כמו שאר אומות העולם. נהפוך הוא, הוא הסביר כי רק לנו ניתנה תורה שמקורה באמת האלוקית המוחלטת, ובשר ודם לא יוכל להתמודד עמה. הוא הסביר בטוב טעם עד כמה האמת והצדק איתנו, וכמה טעויות יש בשיטות האחרות.
גם הרמב"ם, שלדעת רבים מחכמי ישראל לא פעל באופן נכון, אינו מתיישר לפי הפילוסופיה האריסטוטלית, אלא מקבל את חלקה שנראה לו מתאים לאמונת התורה, ודוחה חלק אחר שלה. גם במורה נבוכים, אין הפילוסופיה אלא שלב בדרך לנבואה תוך קיום מצוות בהידור ובעומק ההבנה.
אלא שעד ההתייחסות השיטתית הראשונה, עברו לכל הפחות כ-1400 שנים, רס"ג במאה העשירית והרמב"ם במאה ה-12. עיקר ההתמודדות שלנו אינו אלא בעמידה על האמת שבתורתנו, ובעיקר בניהול חיי קדושה ומוסר, עד שהכול אומרים "ראו פלוני כמה נאים מעשיו. אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה". וכשיש בלבול רוחני, עלינו גם לדעת מה להשיב לאפיקורס.

לא לכל אחד
כבר היו דברים מעולם. לפני שמונים שנה היה הקומוניזם לרעיון מאוד מקובל בחוגים היהודיים הנאורים. היו דרשנים שרצו למשוך את הציבור הנאור והוכיחו בדרשותיהם שהתורה בעד הקומוניזם. מה עשו בכל הדרשות האלה כשהקומוניזם יצא מהאופנה?
יש שיטענו, שלא לחינם מופיעות שיטות רוחניות וחברתיות בעולם והקב"ה רוצה שנלמד מהן. יש בדברים אלה גרעין של אמת, שעלינו לנהוג בו בזהירות גדולה. הראי"ה מדבר על כך שהאלוקות מתגלה דרך כל הבריאה, כולל שירי משוררים וגבורת הגיבורים (צימאון לא-ל חי, אורות, עמ' קיט). אך חשיפת הצד האלוקי שבעולם אינה מלאכה המסורה לכל אדם. זו הפעולה הקשה והמורכבת של "העלאת ניצוצות", כלומר איתור החלקים הטובים, הארתם וחיבורם אל מקור הקודש, מכיוון שליסודות הטובים שבכל שיטה אפשר למצוא מקור גדול יותר ומאיר יותר בתורה.
לשם כך נדרשת שליטה מעולה בתורת הנגלה והנסתר, ורמה רוחנית ומוסרית גבוהה מאוד. כשגורמים שאינם עומדים ברמה הנאותה מנסים להעלות ניצוצות משיטות שונות שמחוץ ליהדות, הם עלולים להיכשל ולהכשיל אחרים עמם, כפי שכתב הראי"ה קוק (איגרות ראי"ה, תקנ"ה).

מתוך העיתון בשבע.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il