ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אחותי כלה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ד

אחותי כלה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, עמד לעזוב את מרוקו ולהגיע לארץ ישראל. לפני שיצא לדרכו הלך למורו ורבו, רבי חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, כדי להיפרד ממנו. הוא ישב אצל אור החיים במשך שבוע. בתום הימים הללו יצא אור החיים ללוות את החיד"א ובירכו שיזכה להגיע אל הארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית השנה. לאחר מכן נתן לו מכתב וביקש שיטמין אותו בין אבני הכותל המערבי.
החיד"א שמר היטב על המכתב ותפר אותו בבגדו פן יאבד בטלטולי הדרך הקשה. הוא יצא לדרכו. ארכו לו הימים, רבו נדודיו בים וביבשה והשתבשו דרכיו, ומרוב ייסורי הגוף והנפש שכח את המכתב של רבו.
כאשר הגיע החיד"א לאדמת ארץ ישראל נפל על פניו, השתטח מלוא קומתו ארצה ועיניו מלאו דמעות. לאחר שפסע ארבע אמות בארץ הקודש קיבל על עצמו שלא ליהנות מצדקה אלא מיגיע כפיו בלבד. הוא הגיע לירושלים והתיישב בה, רכש חמור להוביל טיח ולמוכרו בחוצות ירושלים, וכך פרנס את בני ביתו בעבודה קשה, ובכל זמנו הפנוי למד בצנעה בבית המדרש.
יום אחד, כעבור שנתיים, בפתע פתאום מת חמורו ובטלה פרנסתו. היה לו צר מאוד על כך, אבל הוא לא התריס כלפי מעלה והצדיק עליו את הדין, באומרו שבוודאי חטא ולכן נשבר מטה לחמו. ואז משום מה משמש בבגדיו ומצא לפתע את מכתבו של אור החיים שעשאו שליח להניחו בכותל המערבי. הוא הבין מיד מהו עוונו: במשך שנתיים מעל בשליחותו של רבו כאשר המכתב היה צרור בין בגדיו והוא שכחו.
הוא קרע את כנף בגדו והוציא את המכתב. לאחר מכן הלך למקווה, טבל ש"י טבילות בכוונה וישב בתענית כדי לכפר על עוונו. בשעת מנחה הלך לכותל המערבי עם המכתב. כאשר הגיע ניגש ברעד אל האבנים הגדולות, הניח את המכתב בסדק שבין שתי אבנים, עמד בפינה והתפלל בעבור רבו הקדוש.
כאשר סיים את תפילתו חזר לביתו בשמחה גדולה ואחר כך הלך לבית המדרש להגות בתורה כהרגלו. משום מה נפל פחדו על האנשים אשר למדו מסביבו. הם ניגשו אליו ביראה גדולה ושאלו לשלומו, כאילו ראו אותו לראשונה בחייהם.
החיד"א התפלא: הרי הוא נמצא כשנתיים בעיר הקודש, ומדוע רק עכשיו האנשים שמים לב אליו ומברכים אותו בכזאת יראה?! כאשר הביע בפניהם את תמיהתו השיבו כי קרן אור פניו ולכן נפל פחדו עליהם. אמר להם החיד"א כי אינו יודע על מה הם מדברים.
ואז ניגש לחיד"א הראשון לציון, רבם של יהודי ארץ ישראל, ואמר: "ספר לי מה עשית היום וכל מה שעבר עליך".
"לא עשיתי דבר מיוחד", תמה החיד"א, "דרכי היום הייתה כבכל יום, פרט לעובדה שחמורי שבק חיים ולא יכולתי לעבוד". ואז נזכר והוסיף: "ולבושתי עליי להזכיר את חטאי כי שכחתי במשך שנתיים להטמין את המכתב שנתן לי מורי ורבי אור החיים הקדוש בין אבני הכותל, והיום תיקנתי את המעוות".
"ברצוני לראות את המכתב שיצא מיד קודשו של אור החיים!", ביקש הראשון לציון.
החיד"א מיאן להראות לרב את מקום מכתבו של אור החיים בין אבני הכותל. לאחר הפצרות נוספות גזר הראשון לציון על החיד"א שיראה לו היכן הטמין את דברי אור החיים. החיד"א נאלץ לציית לדברי המרא דאתרא והלך עמו לכותל, שם הצביע מרחוק על המקום המדויק שבו הטמין את המכתב.
הראשון לציון ניגש לחריץ שבין האבנים, הוציא את הנייר המקופל, פתח אותו וקרא בחרדת קודש את המילים הבאות: "אחותי כלה, אבקש ממך שתבואי לעזרת תלמידי יקירי שנמצא בצרה".
הראשון לציון לא היה מסוגל לפצות את פיו מרוב תדהמה. הוא חזר בדממה לבית מדרשו ומיד מינה את החיד"א למורה צדק בירושלים.
מאז יצא לרבי חיים דוד יוסף אזולאי שם טוב בארץ ובעולם כולו, והוא יצא בשליחותם של תלמידי החכמים בירושלים למקומות רבים, ועשה חסדים וטובות לכל יושבי ארץ ישראל. בשנותיו האחרונות שימש כרב בליבורנו באיטליה, שם הוציא לאור את רוב ספריו הקדושים, ושם נפטר בי"א באדר בשנת תקס"ו (1806 למניינם). בשנת תש"כ הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו אחר כבוד בהר המנוחות בירושלים.
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il