בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • נדרים
לחץ להקדשת שיעור זה

בדין כנויי נדרים

undefined

הרב אליעזר בן פורת

אייר תשע"ד
6 דק' קריאה
ביאורו של הרמב"ם [הל' נדרים פ"א הט"ז] דין כנויי נדרים, וההבדל לדעתו בין כינויים לבין לשון זרה
כתב הרמב"ם [הל' נדרים פ"א הט"ז]: יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר, הולכין שם אחר הכנוי, כיצד, כל כנויי קרבן כקרבן, האומר הרי הן עלי קונם קונח קונז הרי אלו כנויין לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כנויין לחרם, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. וע' בית יוסף [יו"ד סי' ר"ז] שכתב דמשמע שכנויים אלו הכל לפי המקום והזמן, אם יש באותו מקום באותו זמן בני אדם שקורים לאותם השמות והכנויים [כלומר שהם בשימוש הלשון החיה], אע"פ שלא הזכירום חכמים, הנודר בהם אסור. ולאידך גיסא, אם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכנויים שאמרו בהם חכמים, הנודר בהם לאו כלום הוא, וציין לדברי הרמב"ם הנ"ל, ור"ל שלזה נתכוון הרמב"ם ז"ל באמרו שהולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן.

ובחידושי הריטב"א בבא בתרא [קס"ד ע"ב] הביא מה שפירשו קצת המפרשים שכל שאר הלשונות נקראים כנויים לגבי לשון הקדש, וכתב הריטב"א שאין הפירוש נכון, דכנויים לשון נכרים הם, פירושו גוים המדברים בלשון הקדש לעגי שפה ואינם יודעים לדבר לשון מתוקן וכמש"כ הרמב"ם. וכבר העיר הגרמ"י בלוי ז"ל [בהגהותיו לחי' הריטב"א] שזה שלא כמש"כ הריטב"א בנדרים דמסתברא דלשון לע"ז וער"ב וכיוצא בו ככנויים חשיבי. וכ"כ הרשב"א בנדרים שעיקר הלשון הוא לשון התורה, ושאר הלשונות כנויים הם לה [ר"ל ללשון הקדש]. וזוהי שיטה אחרת, הרואה לשון זרה כ"כנוי", ואין כן שיטת הרמב"ם, שלדעתו אין שום הבדל בין לשון הקדש ללשון זרה לענין נדר ושבועה.

ויעוין בביאור הלכה [סי' ס"ב ס"ב ד"ה יכול] שכתב: ודע עוד דנ"ל בפשיטות דאותם דברים הנאמרים בכל לשון [כגון קריאת שמע] זהו דוקא אם אנשי אותה המדינה מדברים כך, אבל אם אנשי המדינה אינם יכולים לדבר בלשון זו, ורק הוא ועוד כמה אנשים יחידים יודעים לשון זו, זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו, שאינה מכרת בלשון זו, דבשלמא לשון הקדש היא לשון מצד העצם, משא"כ שאר לשונות אינן כי אם מצד הסכמת המדינה, וכיון שאין אנשי מדינה זו מכירים בלשון זו, אינה נקראת לשון כלל, וראיה לדבר מגמ' [קידושין ו' ע"א] האומר חרופתי ביהודה מקודשת, שכן ביהודה קורים לארוסה חרופה, אבל בשאר מקומות אינה מקודשת, אף ששניהם כיוונו לשם קידושין, וקדושין הוי בכל לשון, אעפ"י כן, כיון שאין לשון זו לשון קידושין באותו מקום, הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת.

וכבר העירו 1 על ראית הבאה"ל מגמ' קידושין הנ"ל, דלא דמי, דהתם מיירי בלשון הקדש, אלא שיש למלה זאת ב' משמעויות שונות, ואין הנדון לענין שם לשון, אלא לענין משמעות הלשון, שביהודה בלבד נחשב לשון 'חרופה' כלשון של קידושין, משא"כ בשאר מקומות, אין משמעות לשון 'חרופה' מתפרש כלשון של קידושין, ובזה אמרינן שלענין פירוש משמעות הלשון, אזלינן בתר אותו מקום, שכמו שמתפרשת הלשון באותו מקום, זוהי המשמעות דנקטינן לענין דינא. אבל לשון זרה, אנגלית למשל, אף אם יאמר קריאת שמע בלשון זו במקום שאין איש מדבר או מבין אנגלית, אין כאן שום חסרון בשם לשון, כיון שבאנגליה מדברים בלשון זו, ושפיר חשיבא משום הא לשון גמורה בכל מקום.

ומש"כ הב"י הנ"ל לדעת הרמב"ם שאם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכנויים שאמרו בהם חכמים, הנודר בהם לאו כלום הוא, דברים אלו נאמרו דוקא בדין הכנויים, ומשום שכנויים אינם נחשבים בעצמותם 'לשון', אלא הוא לשון עלגים המכנים על דבר בדבר אחר, ולכך נקראו 'כנויים'. ועל הכנויים אומרים אנו, שכיון שאינם עיקר הלשון, אלא כנויים בעלמא, אין בכחם להחשב לשון אלא אם כן כלל העם משתמש בלשון זו, שלענין כנויים בעינן דוקא שיהיו בגדר לשון חיה ומדוברת באותו מקום, ומשום שבעצמותם אינם מעיקר אותו הלשון, שלשון עלגים אינה לשון בעצמותה [ראה רמב"ם הל' תפילה פ"א ה"ד], ורק השימוש בהם משויא להו שם לשון. משא"כ בעיקר הלשון, אף שהיא לשון זרה, ואינה לשון הקדש, מ"מ שם לשון עליה, שהרי במקום בו שלטת לשון זו, נחשבת היא ללשון גמורה, שאינה לשון עלגים, כי אם לשון שמה, ולפיכך חשיבא לשון אף בכל מקום.

ביאור השגת הרע"א על הגהת הרמ"א [יו"ד סי' ר"ז ס"א] בדין כנויים שהנודר אינו מכיר לשונות אלו
ובהגהת הרמ"א [יו"ד סי' ר"ז ס"א] כתב בדין הכנויים, שאם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים, אע"פ שנדר בהם, לאו כלום הוא. ובחי' רע"א ז"ל תמה על דברי הרמ"א ז"ל, שאחר שהביא דברי הב"י הנ"ל, כתב הרע"א שמבואר מדברי הב"י שאם באותו מקום שהנודר עומד בו אין ההמון מכיר באותם הכנויים, נמצא שאין זה לשון קרבן באותו מקום, משום הכי לאו נדר הוא, שדנים בכל מקום כפי הלשון של אותו המקום ואותו הזמן, כמבואר בדברי הרמב"ם, אבל אם באמת אמר בכנוי הלשון של אותו מקום, אף שהוא לא ידע שמשמעות לשונו כן הוא, י"ל דהוי נדר, כיון שזה האיש בלבו לנדור והוציא בפיו כנויים של אותו מקום, הוי פיו ולבו שוין, וכ"מ להדיא בחי' הרשב"א.

וכוונת הרע"א להשגת הרשב"א על דברי התוס', שהקשה הרשב"א: איכא למידק למ"ד כנוים לשון נכרים הם, למה פרט התנא אלו הלשונות [קונם, קונח, קונס], ליתני הנודר בכל לשון נדרו נדר 2 ? ותירצו בתוס' [ב' ע"א ד"ה כל] דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים, אבל הני דבמתני' אעפ"י שאין מבין משמעות הלשון חל הנדר. [והשיג הרשב"א:] ואיני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות ומתכוון לנדר, אעפ"י שאינו מבין משמעות הלשון, מ"מ חל הנדר, דפיו ולבו שוין הן, ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש, ולא קרינן פיו ולבו שוין עד שיבין משמעות הלשון ממש, אף בקונם וקונח לא יהא נדר, ומאי שני הני, אלו דברי הרשב"א. ומפרש הרע"א דברי הרשב"א בהשגתו על התוס', שהעיקר כמש"כ הרשב"א בתחלת דבריו, דבכה"ג שבלבו מתכוון לנדור ובפיו אומר לשון נדר, חשיב פיו ולבו שוין, ומה בכך שאינו מבין משמעות הלשון ממש. ומש"כ הרשב"א: "ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון", דברים אלו כלפי דברי התוס' נאמרו, אבל הרשב"א גופיה ס"ל דבכה"ג מיקרי שפיר פיו ולבו שוין.

ביאור דעת הרמ"א הנ"ל הסובר שצריך שיבין הנודר משמעות הכנוי שנודר בו
אבל הרמ"א ז"ל מפרש שדברי הרשב"א אינם ענין לדעת הרמב"ם, שהרשב"א סובר למ"ד כנויים לשון נכרים הם, שמה שקראום כנויים, אעפ"י שהם עיקר הלשון בלשונם של הנכרים, מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה, ושאר הלשונות שאינן אלא לשונות מוסכמות, כנויים הם לה [ללשון הקדש], ומשום כך שפיר תמה על דברי התוס', שכיון שכנויים הם לשון גמור, שעיקר הלשון הם בלשון הנכרים, וכונתו לנדר, ודאי אין צריך שיבין משמעות הלשון לאשוויי שם לשון, ומשום הדין שצריך פיו ולבו שוין, סובר הרשב"א שאין צריך שיבין משמעות הלשון ממש, אלא סגי במה שמתכוון בלבו לנדור בלשון זו.

אבל הרמ"א קאי על דברי השו"ע שם, שהם העתקת דברי הרמב"ם הנ"ל שהיא שיטה אחרת, שהרמב"ם מפרש דין הכנויים דהיינו לשון עלגים, שאינו מעיקר הלשון, ולכן צריך שיהיו כנויים אלו בשימוש הלשון החיה באותו מקום ובאותו זמן, דאי לאו הכי ליכא עלייהו שם לשון כלל. וע"ז הוסיף הרמ"א דבעינן נמי שיהא מכיר הנודר באותה הלשון העלגת, שכיון שאינה לשון בעצמותה, ואינה נחשבת בתורת לשון אלא משום שהעלגים באותו מקום משתמשים בלשונות אלו, לכך בעינן הכרתו של הנודר אותה הלשון העלגת, ובלאו הכי אינה נחשבת אצלו כלשון, ולאו היינו טעמא משום דבעינן פיו ולבו שוין, אלא משום דגבי כנויים, שאינם מעיקר הלשון, לא מיקרי גביה לשון אם אינו מכיר באותה הלשון 3 .

סיכום
העולה מן המתבאר, שיש כאן ב' שיטות בהבנת דין כנויים. שיטת הרשב"א והריטב"א בנדרים שכנויים הם לשון זרה, וסובר הרשב"א שאם נודר באותו כנוי, אעפ"י שאינו מבין משמעות הלשון, כיון שבלבו מתכוון לנדור, ובפיו אומר לשון נדר, נחשב פיו ולבו שוין, ויש כאן כוונת נדר ולשון נדר. אבל שיטת הרמב"ם שכנויים הם לשון עלגת, שבעצמותה אינה בתורת לשון, ורק השמוש בה באותו מקום עושה אותה ללשון, והוסיף הרמ"א ואמר, שמלבד שצריך שתהא השפה העלגת שמושית באותו מקום, צריך גם שיהא הנודר מבין משמעות הכנוי שהוא נודר בו, שאם לא כן, אין לשון עלגת זו נחשבת אצלו לשון כלל.




^ 1. ראה אוצר הפוסקים אה"ע סי' כ"ז ס"א ס"ק ט' אות ג' בסופו, במאמר המוסגר.
^ 2. ובדברי הרמב"ם ז"ל המובאים לעיל נתישבה קושיא זו.
^ 3. ודוגמה לדבר, ע' מגן אברהם סי' נ' ס"ק ב' ובשו"ע הרב שם ס"ב ובהל' ת"ת פ"ב סי"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il