ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עבודת ה' חלק י"א

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה חובת הלבבות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ד אב תשע"ד

עבודת ה' חלק י"א

י"ד אב תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
חילי צה"ל

חלקי המותרות הכשרים
וְהַמֻּתָּר* מִתְחַלֵּק לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים: דֵּי־הַסִּפּוּק*, וְהָרִבּוּי*, וְהַקִּצּוּר*.
די הסיפוק
וְדֵי־הַסִּפּוּק הוּא, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לַעֲמֹד בִּלְעָדָיו בְּתַקָּנַת גּוּפוֹ וְהַנְהָגַת עִנְיָנָיו, כְּמוֹ הַמָּזוֹן בַּמַּאֲכָל וּבַמִּשְׁתֶּה, וְהַמַּלְבּוּשׁ, וְהַמַּחְסֶה, וְהַדִּבּוּר מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ אֵלָיו בְּסֵדֶר עִנְיָנָיו וּפְעוּלּוֹתָיו וּסְחוֹרוֹתָיו, וְהִשְׁתַּמְּשׁוֹ בְּכָל מִינֵי תְנוּעוֹתָיו, וְשֶׁיִּקַּח מֵהֶם כְּדֵי הַסִּפּוּק וְהַנְּכוֹנָה* אֲשֶׁר בָּהֶם יִכּוֹן עִנְיָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים קיב, ה): "טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט"*.

הריבוי
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא הָרִבּוּי, וְהוּא עֲבֹר גְּבוּל דֵּי הַסִּפּוּק אֶל הַתּוֹסֶפֶת, אֲשֶׁר אֵין צֹרֶךְ בָּהּ לָאָדָם, כְּמוֹ הָרִבּוּי מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה. וּכְבָר הִזְהִיר מִמֶּנּוּ הֶחָכָם בְּאָמְרוֹ (מִשְׁלֵי כג, כ): "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ". וְכֵן שֶׁיַּפְלִיג לְהִתְקַשֵּׁט בְּמַלְבּוּשִׁים, וּמַרְחִיב בְּמִשְׁכָּנִים* לְלֹא דֹחַק, וּמוֹתְרֵי הַדְּבָרִים*, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בוֹטֵחַ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהֶם*, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי י, יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע". וְכֵן אָמַר בְּרֹב הַבְּעִילוֹת (מִשְׁלֵי כט, ג): "וְרוֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן", וְאָמַר (מִשְׁלֵי לא, ג): "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ", וְאָמַר בַּמֶּלֶךְ (דְּבָרִים יז, יז): "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים", וְהִשְׁתַּדְּלוּת בְּרֹב הַקִּנְיָן וְקִבּוּץ הַמָּמוֹן, וּבָהּ נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי כג, ד): "אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל", וְאָמַר בַּמֶּלֶךְ (דְּבָרִים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". וְכָל מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ בְּתַקָּנַת הַגּוּפוֹת וַהֲנָאוֹתָם מְגֻנֶּה בָּאַחֲרוֹנָה*, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא הָאָדָם עַל מַה שֶּׁהִזְהִיר הַבּוֹרֵא מִמֶּנּוּ וְאָסַר אוֹתוֹ.

הקיצור
וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי מִן הַמֻּתָּר הוּא הַקִּצּוּר, וְהוּא, שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הָאָדָם אֶל גֶּדֶר דֵּי־הַסִּפּוּק בְּמַאֲכָל, וּבְמִשְׁתֶּה, וּבְמַלְבּוּשׁ, וּבְמִשְׁגָּל, וּבְדִבּוּר, וּבְשֵׁנָה, וּבַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמָּזוֹן, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְזֶה יֵחָלֵק לִשְׁנֵי חֲלָקִים, שֶׁיִּהְיֶה חֲסִידוּת* אוֹ לְעִנְיַן הָעוֹלָם. וּמַה שֶּׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַחֲסִידוּת וּלְהִתְקָרֵב בּוֹ אֶל יְיָ עַל דֶּרֶךְ הַפְּרִישׁוּת, הוּא מְשֻׁבָּח, וְיֵשׁ עָלָיו גְּמוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (קֹהֶלֶת ז, ד): "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל* וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה". וּמַה שֶּׁיֵּשׁ מִמֶּנוּ* לְעִנְיַן הָעוֹלָם, וְהוּא לְהוֹתִיר מָמוֹנוֹ*, אוֹ לְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ שֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ מִן הַמֻּתָּר וּמִסְתַּפֵּק מִן הָעוֹלָם בְּפָחוֹת מִמְּזוֹנוֹ, זֶה מְגֻנֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹצֵא מִנְּתִיב הַבֵּינוֹנִי*, וְהוּא חוֹמֵס אֶת גּוּפוֹ, וְזֶה מִפְּנֵי רֹב אַהֲבָתוֹ בָעוֹלָם. וְאָמְרוּ קְצָת הַחֲכָמִים: "מִי שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הָעוֹלָם לְאַהֲבַת הָעוֹלָם כְּמִי שֶׁמְּכַבֶּה הָאֵשׁ בְּתֶבֶן". אֲבָל הַדִּבּוּר וְהַשֵּׁנָה, הַקִּצּוּר בָּהֶם מְשֻׁבָּח. הַדִּבּוּר, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁתִיקָה אַחֲרִיתָהּ* יוֹתֵר טוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (קֹהֶלֶת ה, א): "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". אֲבָל הַשֵּׁנָּה*, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (מִשְׁלֵי ו, י): "מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב".
___________________________________
וְהַמֻּתָּר – דבר הרשות. דֵּי־הַסִּפּוּק – צורך הכרחי. וְהָרִבּוּי – מותרות. וְהַקִּצּוּר – פרישות מופרזת. וְהַנְּכוֹנָה – בשיעור הראוי. יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט – עיסוקו בצורה מאוזנת וישרה. בְּמִשְׁכָּנִים וכו' – בדירות פאר. הַדְּבָרִים – בדיבור. בָּהֶם – בדיבורים אסורים. מְגֻנֶּה בָּאַחֲרוֹנָה – עשוי לגרום בעתיד קלקול לאדם. חֲסִידוּת וכו' – יבואר בהמשך הפסקה. בְּבֵית אֵבֶל – דואגים מיום המיתה. וּמַה שֶּׁיֵּשׁ מִמֶּנוּ וכו' – פרישות נובעת מאהבת העולם הזה. לְהוֹתִיר מָמוֹנוֹ וכו' – מסתפק במועט כדי שיהיה לו ממון רב או שישבחוהו בני אדם. מִנְּתִיב הַבֵּינוֹנִי – מהדרך המאוזנת. אַחֲרִיתָהּ – תוצאותיה. אֲבָל הַשֵּׁנָּה – הממעט בה משובח.

ביאורים

מצוות התורה אינן מקיפות את כל חייו של האדם. ישנן פעולות רבות שהתורה לא התייחסה אליהן במפורש כמצווה או כעבירה, אך הן חלק בלתי נפרד מעולמנו האנושי. רבנו בחיי קורא למעשים אלו: מותר , דהיינו מעשים שיש לאדם רשות לעשותם. מעשים אלו מתחלקים לשלושה חלקים:
א. חיוני ('די הסיפוק'): מעשים שהאדם חייב לעשות כדי להתקיים: אכילה, שתיה, שינה מספקת והדאגה ללבוש ולמקום מגורים אינם מותרות אלא צורך קיומי לכל אדם. הפעולות הללו ודומותיהן לוקחות חלק ניכר מזמנו של האדם, ממחשבותיו ומפעולותיו. חלק זה איננו מוגדר במפורש כמצוה בתורה, אך אם נעשה כראוי הוא זוכה על ידי משורר תהילים ליחס חיובי וטוב.
הפעולות החיוניות הן חלק מחיים בריאים ומאוזנים של כל אדם, אך ישנן פעולות שהאדם עושה אותם שאינן חיוניות. הן מתחלקות לשניים: פעולות שהן מעבר לצורכי החיים של האדם, ופעולות שהאדם עושה שאינן מספיקות לו לחיים בסיסיים ונורמאלים. ואלו הן:
ב. מיותר ('הריבוי'): פעולות שחורגות מהצורך הבסיסי של האדם: אכילה מופרזת, עיסוק רב במראה חיצוני ובלבוש, דיבורי סרק ומרדף אחרי העושר הן פעולות שאינן הכרחיות לקיומו של האדם. התורה אינה קוראת להן עבירות, אך היא מזהירה את האדם מלעשות אותן, מכיוון שהאדם יכול להתדרדר מהן אל העבירות ממש. בנוסף לכך, הן מגלות שהמרכז בחייו של האדם הוא העולם הזה על כל תאוותיו והנאותיו, ולא העיסוק ברוחני ובעדין.
ג. אינו מספיק ('הקיצור'): אלו פעולות שהאדם עושה שאינן מספיקות לאדם רגיל מן השורה. יש נורמה חברתית וצרכים בסיסים לרוב בני האדם. אדם רגיל, כדי לחיות כמו שצריך, נצרך לאכול מזון בכמות מספקת ולישון סך שעות כדי שיהיה רענן וצלול. אדם הבוחר לעשות פעולות שאינן מספיקות, בזה שאוכל ארוחות מינימליות וישן מספר שעות מועט חי במודע ובבחירה באופן שלא מתאים לכלל האנושות.
היחס לפעולות אלו נובע מתוך כוונת האדם בעת עשייתן:
אם האדם מכוון בהם להתרחק מתאוות העולם הזה ולהתקרב לקב"ה בדרך של פרישות - פעולות אלו הופכות להיות חיוביות וטובות. אך אם האדם מתכוון בעת עשייתן בסתר ליבו שיכבדו אותו על כך, או שמונע מגופו אכילה נאותה כי רוצה לצבור ממון - הפעולות הופכות לשליליות במיוחד. מתברר שגם פעולות אלו מגלות שמרכז חייו של האדם הוא תאוות העולם הזה. הוא דבוק בעולם הזה כל כך עד כדי שהוא מענה את גופו. זו מסירות נפש על התאוות. כמובן שדבר זה אינו רצוי בעיני הקב"ה.

הרחבות
•דברה תורה כנגד יצר הרע
מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ בְּתַקָּנַת הַגּוּפוֹת וַהֲנָאוֹתָם מְגֻנֶּה... מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא הָאָדָם עַל מַה שֶּׁהִזְהִיר הַבּוֹרֵא מִמֶּנּוּ. לפי רבנו בחיי, האדם נדרש לכוון לשם שמים את כל ענייני ההיתר שבעולם הזה. אם לא יעשה כן, עלול הוא להגיע לידי עבירה, בעקבות שקיעתו בעולם חומרני בו רצון ד' אינו עומד לנגד עיניו.
דוגמה בולטת שמהווה מקור לנקודה זו, אנו מוצאים בעניין אשת יפת תואר. התורה התירה לקחת אשת איש גויה בשעת מלחמה. אולם רש"י מזהיר: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, בסופו להיות שונאה... וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה" [דברים כא, יא]. הרב חרל"פ מקשה: אם כן, מדוע התורה התירה אשת יפת תואר? ודאי שאין כאן כניעה ליצר האדם, שכן הקב"ה יכול היה להנמיך את עוצמת היצר סביב העניין ולא להזדקק להיתר 'בעייתי' זה! על כך תירץ, שאשת יפת תואר אמורה הייתה להיות מותרת. אך חז"ל הדגישו שגם ענייני ההיתר מותרים רק כאשר מטרת האדם בהם היא לצורך עבודת ה' ולא לסיפוק תאוותיו הגשמיות. מכך שגם אם הייתה אשת יפת תואר אסורה היה האדם נכשל בה, אנו לומדים שבודאי כל הימשכות האדם אחריה אינה לשם שמים אלא לסיפוק תאוותיו. כיוון שכך, יגיע הוא בהכרח לאיסורים בעקבות זאת אפילו שלמעשה מותרת היא. מכאן שגם העיסוק בענייני ההיתר צריך להיעשות מתוך כוונה לשמים [מי מרום, דברים, מאמר מג].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il