ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
ארבעת גדרי התשובה
אֲבָל גִּדְרֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם אַרְבָּעָה. הָרִאשׁוֹן, הַחֲרָטָה עַל מַה שֶּׁקָּדַם לוֹ* מִן הָעֲוֹנוֹת. וְהַשֵּׁנִי, שֶׁיַּעַזְבֵם וְיָסוּר מֵהֶם. וְהַשְּׁלִישִׁי, שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּהֶם וִיבַקֵּשׁ הַמְּחִילָה עֲלֵיהֶם. וְהָרְבִיעִי, שֶׁיְּקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יָשׁוּב לַעֲשׂוֹתָם בְּלִבּוֹ וּבְמַצְפּוּנוֹ.
וְהַחֲרָטָה אוֹת* עַל גְּנוּת מַעֲשֵׂהוּ בְעֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יוֹאֵל ב, יד): "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה", וְאָמַר בְּמִי שֶׁהִתְמִיד עַל חֲטָאָיו (יִרְמְיָה ח, ו): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ".
החרטה
וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כָּזֶה בֵּין בְּנֵי אָדָם, כְּשֶׁמַּרְאֶה הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ הַחֲרָטָה עַל מַה שֶּׁחָטָא לוֹ, הִיא הַסִּבָּה הַחֲזָקָה לִמְחֹל לוֹ.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
101 - התשובה חלק ד'
102 - התשובה חלק ה'
103 - התשובה חלק ו'
טען עוד
העזיבה
וּכְמוֹ זֶה נִרְאֶה בֵּין בְּנֵי אָדָם, כִּי כַאֲשֶׁר יִמָּנַע הַמֵּרַע לַחֲבֵרוֹ מֵהָרֵע אֵלָיו אַחַר הַחֲרָטָה, אָז יִהְיֶה רָאוּי לִמְחֹל לוֹ וְלַעֲבֹר עַל פִּשְׁעוֹ.
בקשת המחילה
וּבַקָּשַׁת הַמְּחִילָה אוֹת עַל כְּנִיעָתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְהִתְוַדּוֹתוֹ בַּעֲוֹנוֹ סִבַּת הַמְּחִילָה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי כח, יג): "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", וְאָמַר בְּהֶפֶךְ זֶה (יִרְמְיָה ב, לה): "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי", וְאָמַר (מִשְׁלֵי כח, יג): "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ".
וְכָזֶה נִרְאֶה בֵּין בְּנֵי אָדָם, כִּי הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנַע לוֹ וְיוֹדֶה שֶׁחָטָא לוֹ וְהֵרַע אֵלָיו, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַמְּחִילָה, וְהִכִּיר חֲבֵרוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁקָּדַם לוֹ מִן הַחֵטְא, לֹא יִתְעַכֵּב מִלִּמְחֹל לוֹ וּמֵעֲבֹר עַל פִּשְׁעוֹ, וְיָסִיר מַה שֶּׁיֶּשׁ לוֹ בְּלִבּוֹ מִן הַנְּטִירָה.
הקבלה
אֲבָל הַקַּבָּלָה שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה*, אוֹת עַל יְדִיעָתוֹ בְּרֹעַ מַעֲשֵּׂהוּ וְגֹדֶל חֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אִיּוֹב לד, לב): "אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף", וְנֶאֱמַר (הוֹשֵׁעַ יד, ד): "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ", וְנֶאֱמַר בְּהֶפְכּוֹ (יִרְמְיָה יג, כג): "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ".
וּכְמוֹ זֶה נִרְאֶה בֵּין בְּנֵי אָדָם, כְּשֶׁיְּקַבֵּל הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה לְהָרַע לוֹ, וְיַרְאֶה הַחֲרָטָה וְהָעֲזִיבָה וְיִתְוַדֶּה, יִהְיֶה זֶה גְמַר סִבּוֹת הַמְּחִילָה לוֹ, וְהָסֵר הָאַשְׁמָה מִמֶּנּוּ, וּדְחוֹת הָעֹנֶשׁ מֵעָלָיו.
וּכְשֶׁיִּתְקַבְּצוּ בַשָּׁב אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה גְדָרִים בִּתְנָאֵיהֶם, אֲשֶׁר אָנוּ עֲתִידִים לְבָאֲרָם, יְכַפֵּר לוֹ הַבּוֹרֵא עֲוֹנוֹ וְיַעֲבֹר עַל פִּשְׁעוֹ, וְאִם יִהְיֶה הֶעָוֹן מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "לֹא יְנַקֶּה"*, כִּשְׁבוּעַת שָׁוְא (שְׁמוֹת כ, ז) וְאֵשֶׁת אִישׁ (מִשְׁלֵי ו, כט), מֵקֵל הַבּוֹרֵא עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמֵטִיב לוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, וְיִכָּנֵס בְּכַת הַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה נט, כ): "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב", וְאָמַר (יִרְמְיָה ד, א): "אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ אֵלַי תָּשׁוּב", וְאָמַר (יִרְמְיָה טו, יט): "אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד".
___________________________________
שֶּׁקָּדַם לוֹ – שעשה עד עתה. אוֹת – סימן, ראיה. שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה – שלא יחזור שוב על החטא. לֹא יְנַקֶּה – ה' לא מנקה את חטאו (אינו מכפר).
ביאורים
כל אדם שעוסק בייצור של דברים חדשים, יודע שכדי שהייצור יהיה טוב ומשובח, חשוב לברר מהו ה'מתכון' המוצלח ביותר לכך, וכיצד יש לבצעו בצורה הטובה ביותר. דרכי התשובה שאותם מונה לפנינו רבנו בחיי, הם ה'מתכון' ליצירת הדרך החדשה, ולכן חשוב מאד להכירם. קודם החטא, האדם היה בדרך ובמקום לא נכונים, ודרך השינוי הגדול שאותו מוביל האדם השב, הוא מתחבר לדרך ולמקום חדשים וטובים יותר, ולכן לאחר שעסקנו בתובנות שסביב התשובה, אנו עוסקים כאן בחלקיה המעשיים .
השלב הראשון הוא החרטה . מי שמגיע למצב שבו הוא מתנתק מדרך שהלך בה או ממעשה מסוים, מתחרט על מעשיו, שהרי החרטה היא רָצון שהדבר שנעשה יתבטל. החרטה מעידה על האדם שהוא מבין את הרע שבחטאיו ומבססת את ניתוקו מהם.
השלב השני הוא העזיבה של החטא . עזיבתו של החטא היא אות להליכה בדרך חדשה והיא אף מבטאת את העובדה שהאדם הפנים שהחטא הוא 'אש' שצריך לברוח ממנה. מי שעוזב את החטא מפנים את העובדה שדרך החטאים היא דרך שמובילה אל הרע, עד כדי כך שהיא עלולה להוביל אותו להיענש. עזיבת החטאים היא סימן מובהק על הכרת הדרך הקלוקלת שהם מובילים אליה, והעונשים המגיעים לאדם שנכשל בהם.
השלב השלישי הוא הוידוי ובקשת המחילה מהבורא. כאשר אדם מכיר בחסרון ומתנצל עליו, הוא מבטא באופן מעשי, בפיו, את כניעתו בפני הבורא, ולכן הדיבור הזה הוא שלב משמעותי ביותר.
השלב האחרון הוא הקבלה לעתיד . המדד המשמעותי לכך שהאדם אכן הגיע למצב נפשי שבו הוא מנותק מהחטא, הוא היכולת שלו לקבל על עצמו שלא לשוב למצבים אלו עוד. רק כאשר האדם מקבל על עצמו להתנתק מהחטא, אנו יכולים לדעת שהוא מכיר בחומרת החטא וחפץ להתרחק ממנו. מי שזוכה לשוב עוונו ימחל, או לפחות עונשו יוקל ויוטב לו בעולם הבא, ויזכה להיות קרוב אל ה'.
הרחבות
•מה קודם, חרטה או עזיבת החטא?
הָרִאשׁוֹן, הַחֲרָטָה עַל מַה שֶּׁקָּדַם לוֹ מִן הָעֲוֹנוֹת. וְהַשֵּׁנִי, שֶׁיַּעַזְבֵם וְיָסוּר מֵהֶם. רבנו בחיי מקדים את החרטה לעזיבת החטא, אך ייתכן שלפעמים צריך לעזוב את החטא לפני שמשקיעים כוחות בחרטה. רבנו יונה סובר שסדר ההתקדמות בשלבי התשובה תלוי במצב של החוטא: אם החטא היה מעידה חד פעמית- הסדר הוא ראשית כל להתחרט במרירות נפש על חטאו. אחרי תקופה של חרטה עמוקה יגיע למצב "אשר יהיה נכון לבו בטוח בשם, כי, אם יוסיף יעבור בו עוד היצר ויפגשהו כפעם בפעם ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון, לא יהיה נפתה לבו עליו ויעזוב דרכו". במצב זה החרטה קודמת לעזיבת החטא. אך אם מדובר בחטא שאדם היה מורגל ושקוע בו- ראשית כל צריך האדם לעזוב את החטא ולחדול ממנו, ואחר כך יעסוק בחרטה. אם יהפוך את הסדר ויתחרט תחילה הרי הוא כ'טובל ושרץ בידו'. כשם שאי אפשר להיטהר מהטומאה תוך כדי נגיעה בגורם הטומאה, כך אי אפשר לעסוק בחרטה על חטא תוך כדי רגילות בחטא [שערי תשובה א, יא].
מסתבר שגם במצב שיש להקדים את העזיבה לחרטה, הכוונה היא לעיסוק המרובה והשקעת הכוחות בחרטה, אך קצת חרטה ישנה לפני העזיבה, שהרי אם האדם אינו מתחרט ודרכו ישרה בעיניו - לא יעזוב את החטא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
