ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה דיני כשרות

שחיטה ללא צערה בצידה

הרב חנוך כץכסלו תשע"ז
376
לחץ להקדשת שיעור זה
מניעת צער ב"ח אחר שחיטה
התפתחות תיעוש בעלי החיים
בעבר היו באים לשוחט עם התרנגולים ולקחום כשהם ללא רוח חיים. בקר היו שוחטים כאשר הוא שרוע קשור. ומתקרבים אליו רק כאשר כבר אין חשש שייבעט. כך שלא היה כל כך מקום להתחיל להניע ולפרק בעלי חיים בתווך הזמן שהם עדיין בהכרה ומרגישים 1 .
לא כן כיום, שהשחיטה בבתי מטבחיים ב"ליינים" של 250,000 עופות ליום ומאות בקר: לא אביא כאן את הזוועות שעוברות החיות אצל בעלי תעשיות הבשר עד להגעתן למסלולי השחיטה 2 . אלא רק את שאחרי:
ברב ההכשרים, עד כה לא היתה הקפדה לדאוג שזמן המוות יהיה קצר ככל שאפשר, שלא יגרם חנק משאיפת דם כשמזיזים ותולים אותן בשרשרת הברזל על רגל אחורית אחת כשהן פעמים בהכרה 3 . שלא תחבוט עצמה מעוויתות הראש באותו זמן. ובמקרים שעדיין חיה - הורגים אותה בחיתוכה במפרקתה 4 . ויש אפילו שוחטים המבקשים לעכב זאת קצת כדי למעט בסבלה. אילו שנתנבלו גם חותכים ידן האחת, לסמנן. וגם לזה אין שום נוהל.
משוחט אחד שמעתי אפילו על ישמעאלים שמתחילים בפירוקה בעודה מפרכסת. דבר אשר גם מסוכן.

חיוב התורה
צער בעלי חי'ים לגר"א מן התורה כדבש"ס, כלשונו 5 : "דקי"ל כרבנן דצער ב"ח דאורייתא כרבנן וכמו דאוקים שם בגמ' כל אילו הברייתות בטעינה או כריה"ג ובפריקה..." (מה שכתב "או כריה"ג בפריקה", לא שמסופק הוא בהלכה שכן זה כבר כתב. אלא שהעמדתן כריה"ג אפשרית לא פחות).
רעק"א 6 לא כתב. אך למא"ד דאורייתא נקט דהוא מ: "עשה" ד"עזוב תעזוב".

[ לא אוכל שלא לספר את תפיסתי גבי שני "שרי התורה" אלו: לפעמים תמהני אם לא "מלאכים" היו, כפשוטו. למיטב הבנתי עבודותיהם של כל חכמי המדע, רחוקים הם מעבודותיהם של אילו ב"סידרי גודל" ואינני יודע כמה סדרי... לכן עד כה, בכל ההערות שהיו ושעדיין יש לי על איזה ממאמריהם - מניח אני שצדקתם תעמוד לעד. וכהמקובל בידינו גבי רעק"א שקושיותיו לא יתורצו מאיש.]

הגמרות אשר צער ב"ח דאורייתא, על הסדר שהביאן הגר"א:
מסקנת הגמרא בב"מ לב': 7 כרבנן וכרבי שמעון כמסק' רבא 8 . וכרב יהודה ורב בשבת 9 . הרמב"ם סתור מנקיטתו בפי"ג רוצח ה"ט לפכ"א שבת ה"ט. אך את פכ"ה הכ"ו שם לא הביא הגר"א, דליכא למשמע אי דאורייתא אי דרבנן. את השו"ע בסי' שה' ס' יט' כן הביא למרות שהעתיק רק את לשון הרמ' הניז'. ויתכן שהוא משום שנקיטת הב"י (סי' ערב) שהוא מדאורייתא.

לרבן גמליאל בשבת קנד', ובהמשך נראה שגם לרבי יהודה במשנה ע"ז יג': הוא דרבנן. (הגר"א לא הזכירם. נראה לי שאין דרכו להביא שלא כההכרע).

ה תוס' "עוקרין" ו"אמר אביי" בגמ' בע"ז יא'. ויג'. בהתאמה, דאורייתא. אך את שיטת הרמ' מפ"ט ע"ז הי"ד לא ניתן מכאן להוכיח, כנ"ל.
ה רי"ף בדפיו לשבת קכח': (נא'.) דאורייתא.
גם לה רא"ש ב"מ פ"ב אות כט' הוא דאורייתא.
הנמוק"י בדפי הרי"ף לב"מ יז': ד"ה "משום צער ב"ח": "פסקו הגאונים ורב אלפס ז"ל...צער ב"ח דאורייתא...
המרדכי בסוף פ"ב ב"מ סי' רסג' מצא כפסיקת רבי מאיר ד"צב"ח דאורייתא. אך בפ"ק דע"ז סי' תשצח': "נועל דלת בפניה כו' דצער בעלי חיים דרבנן". צ"ע.
ה טור חו"מ סי' ערב' אות יא': "קיימא לן צער בעלי חיים דאורייתא".
השו"ע ניז' הב"י.
ה רמ"א שם ס' ט': "...צער בעלי חיים דהוי דאורייתא".

מ: "הרוצה [ל][שי]אכ[ו]ל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה..." 10 אין להוכיח דהוא מדרבנן, שכן לידיעתי במקום חיתוך כשל השחיטה אין תחושה כלל, כ"ש עם "חלף".

הנהלים המינימליים 11
לחתוך בשחיטה גם את 2 הוורידין ואפשר גם מעט בעיגוליות מימין ומשמאל 12 .
ווידוא קילוח מירבי משניהם ולהמתין לחוסר הכרה טרם שחרורה וטרם בדיקת סימנים פיזית: גופה שמוט, לסת שמוטה והלשון רפויה. (במקרים שאין הלשון נראית זה יכול להיות מכליאתה בתא העקידה החשמלי. פותחים ורואים.)
במקרים שאין הקילוח מלא או שעורק נחסם (בלשון הרפואית: faulse aneurysm - "מפרצת מדומה"): אז אם שחוט הוושט לגמרי - אזי אפשר לחתכם שם מהצדדים. ואם לא, או שלא בטוח, על כל פנים אפשר לחתכם למטה מהשחיטה 13 טרם שחרור ראשה (מהתאים העלעקטריים שישנם בארץ ובאירופה, שם ראשה מקובע.)

בכל מקרה שהזרימה אינה מלאה וגם לא ניתן לחתוך עוד, (כמו בדרום אמריקה שם תאי העקידה מכניים ולא ניתן לתפוס שוב ראש הבהמה), יש להמתין לחוסר הכרתה שם. (זה יכול להמשך גם דקה או שתיים אך זה נצרך רק בחלק קטן מהשחיטות.)

טרם התחלת הפירוק ווידוא "מוות": שהעין אינה מגיבה בנגיעה בקרנית (העין). (אם ההקפדות הנ"ל נעשו - לא תהיה תגובה.)

בעופות חובה לשחוט גם 2 הוורידים . אחרי שניות אחדות תאבד הכרה ותוך 15 שניות תמות 14 .

בלתי אפשרי שלא להביא כאן את רבי מנשה הקטן מאונגוואר ה"משנה הלכות" אשר ליבו אל צער בני האדם והחיות. ובאמצע תשובתו בח"ד סי' רלט' ד"ה: "בקיצור" כתב את נסיונו בשחיטה, שבשיטה זו מיד נוזל הדם מהעורקים. וע"י הנשימות זורם עד אשר נגמר ומיד היא מתה. כהמסקנה המדעית כאן.

חיוב שמירת ה"נהלים"
בבהמות:
תוספת ה"עלות" מורכבת מ- 2 דברים:
1. עובד אחד אשר יוודא את זרימת הדם ויחתוך כשצריך ויוודא "חוסר הכרה". ועובד אחר שיוודא מוות לפני הכניסה ל"ליין".
2. המתנה של כמה שניות עד לווידוא חוסר ההכרה. בתאי העקידה העלעקטריים היא ממילא שם כדקה וחצי אחר השחיטה התוספת תהי' זניחה. באותם מקומות יש גם חק "צב"ח, כך שבעיקרון הם מקפידים על זה. בתאים המכניים זה יכול להיות עניין של עוד חצי דקה לבהמה 15 , כך שתהיה תוספת בעלות העבודה. במדה שלא יתאפשר להמתין שם כנדרש גם התוספת תהיה קטנה יותר.

בעופות:
מאחר שמקפידים כיום לחתוך גם את העורקים הרי שהזמן הדרוש לעמידה על זה - לכאור' מועט.

בעסקי הבשר, תשולם כל עלות בסופו של דבר ע"י הקונים. כמו"כ, אפשרי גם שיופחתו רכישות הבקר ואיתם רווחי הסוחרים. במקביל אפשרי שיאכלו פחות בקר ויהיו אשר ימנעו מלאכל.
האם מחוייבים אנחנו בבדיקות אילו ?
כאשר יש צורך בצב"ח נמצא מותר ונמצא אסור:
לטול כרבולת תרנגול מותר: רבי יוחנן: "הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו" 16 . לא מצאתי מקור פשוט יותר מאשר זו הגמ', להטור בפסקי התוס' לע"ז 17 : "אין איסור אלא כשמצערה בלי ריוח".

לנחור (רבינו גרשום כריתןת כ': "דרסה או עיקור". רש"י חולין פה': "חונקו" וערוך ערך "נחר": "דקירת הצואר כלומר עושה בו חור עד שתצא הנפש וכן בלשון ישמעאל".) או לעקור (רש"י: "הסימנים") גם חיה (לכאור' גם בהמה. חולין כח'.) בכדי להפטר מכיסוי כאשר צריך לדם אפילו לצבע (שם), מותר: תניא "השוחט וצריך לדם...כיצד יעשה או נוחרו או עוקרו...רב דימי אמר צא טרוף...רבין אמר צא נחור" (פה':). למותר להביא את "מצודת דוד" להרדב"ז מצוה רב' בכדי להבין שמצערים אילו מן השחיטה.

הרמב"ם פ"ט ע"ז ה"ו הטור והשו"ע יו"ד קנ"א ס' א', הביאו את האפשרות למכור פסולים (חסרים) לעובד כוכבים מדברי רבי יהודה לקטוע אצבע התרנגול משנה ע"ז יג':
הסמ"ג לאוין מה' לא הביאו.

"עיקור" (עיקור וחיתוך הגידים שעל הפרסות 18 ) אסור: משום צעב"ח, ע"ז יג'. (על קנסם את הנו"נ בשוק ע"ז ועל הפס' ביהושע - נביא בהמשך כאן.) אכן אסר רבי פנחס בן יאיר על רבי לעקר הפרדות הגם שלא היה שום פתרון להיזקן 19 .
(איסור "עיקור שיש בה טריפה אסור..." ע"ז יא'. בתוספתא שבת פ"ח ה"י זה לא מוזכר. רש"י פי': "אסור לגרום לבהמות טריפות בידים". על זה שאל התוס': אי הוי שזה משום בל תשחית היאך ידעו שהברייתא על טהורה דברה, שכן מה ההבדל ? ואני מוסיף: שגם משום צב"ח אינו, מזה הדרך. ומסיק: שזה אאיסור אכילה אתי וכבתוספתא.)

כמו"כ רואים גם ב"אבר ובשר המדולדלין" (שתלןשין ומעורין במקצת, רש"י) המונחים בחלון, שחוצצים טומאה (ב"ב כ'.), שכן (בהמשך הש"ו שם) לא מיועדים לחתכם ממנה להאכיל לכלבים "כיון דאיכא צער בעלי חיים".

היתר "עיקור" לכבוד מלך ונשיא:
או משום כבוד רבים ממש: ככל ישראל 20 (וכך הבין הנוב"י מהדו"ב יו"ד שאלה י'. אך דל מהכי שגדר כזה ישאירנו בשאלה "מי גילה רז זה לבני ?", גם ישאירנו בסתירה לפסקי התוס' הניז' כפי שנשאר הנוב"י עצמו. כמו"כ גם לגמ' ד"הרוצה שיסרס תרנגול...". ואם נמציא שניתן ה"עשה" דצב"ח (לרעק"א הניז') עם דרגות של "יציאות" להיתר - הרי שמ"שאלה קמא" עוד לא יצאנו. ויעוי' גם הערה 22 )
או שגם זה רק מפני ה"הוראת שעה" אשר כבר היתה בזה 21 ,

אך המסתבר יותר מאשר סמיכה על "הוראה ישנה", שב"עקירת דבר מה"ת" חדשה אתי לן 22 . וכהתרתם בקנסם את אשר נושא ונותן בשוק עבודת כוכבים אף שבגמ' ע"ז יג'. הוסק דהוא מהפס' ביהושע - הבינו התוס' ד"ה: "אמר" ד"קנס" חכמים הוא (אשר בהגדרתו: אינו מן הדין, וצריך "עקירה"). וזה מיישב לנו איך קנסו: קציצות יד (ד"מרים יד", סנהדר' נח': רוצח, כז'. ומכניס ידו, נדה יג':) המתות (כד"מכין ועונשין שלא מן הדין", סנהדר' מו'. ויבמות צ': כאשר הדין הוא: "אלה המצוות" ויקרא כז' פס' לד', אשר ממנו גם נביא לא רשאי לחדש כבמגילה ב': וכדברי התוס' הניז') וגם את "הכנסה לכיפה" של אדם (רוצח ואוכל איסור כרת שלש פעמים, משניות סנהדר' פא':).
ל: הכנסת בהמות שם, משום תקלה לרבי יהודה: כשוורין דמעלייא (אשר נתערב בם שור הנסקל אשר נגמר דינו, שם פ'.) וכ"פסח שלא קרב בראשון" (יומא סו'.), נראה שעכ"פ לא נצטרך ל"עקירה", דבהמשך נראה דלדידי' צב"ח דרבנן ולזאת התיר בכל אילו.
לסקילתן משום התקלה לרבנן ולנוספים דבסנהדר' שם, נצרכו. (סקילה לא גרע מ"עיקור", יבואר בהמשך). כמו"כ להמתת זבחים כמו"כ (דבזבחים ע':)
לקנס סגירתן בכיפה למי ש"הקדיש והעריך והחרים בזה"ז" (ע"ז שם ויומא סו'.), אינני מבין בדיוק את התהליך אך נראה שהוא כולל סבל אקוטי מעבר לאשר הוא ממושך וא"כ נצטרכו.
ומכאן הגענו אפילו להפקר בי"ד, לכפיה לדין ול"הזמנה" (מו"ק טז'.) ואולי אפילו ל"יחלוקו" ד"שניים אוחזין" אשר לרב אינה של שניהם. ומשם לשאר הכרעות שכיו"ב. ואפילו לברכה על ה"הלל" דר"ח, למא"ד "ברכה שאינה צריכה" מה"ת (הרמ' פ"א ברכות הט"ו דלא כהתוס' ר"ה לג'. ד"ה "הא").

אז מה הדין:
צער שאינו נצרך, חובה עלינו להיבטל, לבוא ולעבוד בכדי להפסיק (מ"עשה" ד"עזוב תעזוב", רעק"א הניז').
עבודה, כאב ואפילו המתות מהתרבות האנושית (כלן זריזות, ללא כאבים אקוטיים), כשנצרך - לא נאסר
לשלוט בהם כשליטים (בראשית א' פס' כו', ואונקלוס: רישום תושבע"פ הראשון: מגילה ג'. מנחמיה ח' פס' ח') ולעבוד (ילקוט פר' א' רמז טו') התורה יעדתם. לא גרע מעצמנו ומילדנו בני אנוש, אשר עוברים מאמצים מחלות וכאב. ואפילו רק בכדי לייפותם, הן בידיעתם ובהסכמתם והן שלא:
עושים אפילו חורים לעגילים לתינוקות מקדמא דנא. לא גרע: חיתוך כרבולת (אשר סחוס הוא כמו אוזן. והוא צורך, דלא בכדי החזיקו תרנגולים. היה זה פרנסה). ואפילו נחירה (דקירת הצואר בסכין חד אולי אינו אקוטי. כאשר היו צריכים הדם. "עקירת הסימנים" אינני יודע היאך עשו.).

כשלא נצרך - אסור (הראיות הבאתי מסדר שהביא ר' מנשה הקטן מאונגוואר ב"משנה הלכות" ח"י סי' פב')
לרעק"א : "עשה" ד"עזוב תעזוב", ניז'.
בתוספותיו למשנה: (חולין פ"ה משנ' ג' אות כג') גבי שוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר, דמשום אותו וא"ב פטור, הורה דמ"מ איסורא עבד משום צעב"ח ומשום לתא דבל תשחית.
ב"השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה" כתב רש"י (חולין יט': ד"ה: "שחיטתו") דזה אפילו לכתחילה.
הר"ן (ה': בדפי הרי"ף) תמה על דבריו הן מהחשש דשבירת המפרקת והן מדיש בזה צעב"ח .
ותמהני אם לא כוון רש"י אלא דלאכלה שרי לכתחילה.
הר"י ן' מיגש גבי "האבר והבשר המדולדלין" (ב"ב כ'. הניז') אשר אין הבהמה מיועדת לשחיטה מחמת שהיא טמאה ולא למכור לנכרי מאחר שכחושה, מדייק הוא שסיבת חציצתם מאשר גם לשחטה לכלבים לא אפשר. (והיו שם כלבים שכן ציינו האיסור לחתכם להם) וזאת, רק אם אכן הריגה לצורך כלבים , אפילו שחיטה - צער ב"ח. מהמשנה ב"ק (ע'. ובגמ' עא':) משמע ששוחטים לרפואה ולכלבים. אכן כבר הוכח שכשנצרך (לא כאב אקוטי) מותר.
ספר האשכול לרבי אברהם ב"ר יצחק אב"ד מנרבונא: משאלת רבי לר' פנחס בן יאיר אחר שכבר פסק איסור צב"ח: "קטלנא להו ?" - הרי שבהריגה אין צב"ח. אני הייתי מוסיף שגם מתשובת רפב"י: "איכא בל תשחית" הרי שצב"ח - אין.
אלא, שאף אחד לא אמר באיזו הריגה דברו. וכבר הוסק לן שהריגה, כפי הצורך - מותרת.
ה נוב"י (מהדו"ק יו"ד תחי' תשו' פג' ומהדו"ב יו"ד ת' י' ד"ה "ואמנם") דייק כדיוק האשכול.
אלא, שבמהדו"ק למרות הדקדוק, חזר בו למעשה מהיתרו את ה"כיפה", אחר שבאמת אסר רבי פנחס בן יאיר צער גם כשיש היזק לרבים. במהדו"ב, בעצם לא התיר יותר מאשר לצוד לצורך פרנסה. ואי הוי שזו הפרנסה אשר אפשרית, הרי ההמתה בירי מותרת. שכן איך ימית אז חיות טרף, בשחיטה ?
חושבני שגם ה"משנה הלכות" (שם) כך הבינו.

עבודת הגרשוני (סי' יג') שילש הוכחותיו להוכיח שבהריגתה אין איסור צב"ח בכלל:
א. שכן בהריגת ישראל יש ילפותא לברור לו מיתה קלה, מ"ואהבת לרעך כמוך". והרי חיה אינה "אחיך".
ב. מהסוגי' דרפב"י.
ג. משאלת רב כהנא בדיינו במקור מקום השחיטה (חולין כז'.): ...מנין שאין השחיטה מהאוזן באופן שיקרע עד "דם הנפש" הנצרך בשחיטה ? ואי הוי שיש לברור לחיות "מיתה יפה" איך עלה בדעת רב כהנא אופן זה ?
לענ"ד גם אם כלפי אדם יש ילפותא לברור לו מיתה יפה, וכלפי חיה אין, אין זה מבטל מצווה קיימת: צעב"ח ! ובכלל, אחר שאין חיוב צב"ח לאדם, לא הי' שום חיוב למנעו מיסורים אילולי הילפותא ד"ואהבת". אבל לבעלי חיים יש.
מהסוגי' דרבי פנחס בן יאיר כבר הוכח שאין להוכיח !
ול"שקלא וטריא" דרב כהנא: ממתי סותרים ל"לימוד" מדין אחר ? כל מהותא של הילפותא לעמוד על מה שהתורה צוותה. מה שייך לערבב דין אחר בתוכה ? אי הוי שהיו סותרים לימודיה מדינים אחרים לא היה לא עומר ולא פסח קרבים בשבת ולא יוה"כ. תפילין לא היו "פאר" להדחות מפני אבלות. שמירת המת לא היה פוטרת או אוסרת קיום מצוות. וק"ש לא היתה דוחה ת"ת.

צער של "ניתוח" (כאב אקוטי) ללא הרדמה - אסור.
"עיקור" - ליהושע הותר ב"הורעת שעה". ללא כן, לא הותר גם שלא היתה שום ברירה. (להוראת רבי פנחס בן יאיר התייחסו כל הפוסקים אשר יובאו כ"דינא".) אלא בעקירת דבר מ"ה או רק ב"כבוד מלך", עם או בלי להסתמך על ה"הוראת שעה". רבי יהודה שפסק לקטוע אצבע התרנגול נראה שלא חשש לצב"ח דאורייתא. (כך ראינו גם במשנה סנהד' ובגמ' פ'. גם במשנה יומא סב'. והנה גם הנוב"י מהדו"ק יו"ד תש' פב' ד"ה "מ"ש" כך הבינו מסוגי' דסנהדר'.) הרמ' הטושו"ע אשר ב"לפני עוור" נקטוהו, הקטיעה לא נקטו אלא דבדיעבד תועיל פסילות. והטושו"ע אף את המושג "חסר" השמיטו, דאף אם יועיל אינו מותר לעשות.
הרי שלטלטל ולתלות בהמות שחוטות על רגל אחת בשרשרת ברזל, דבר הגורם גם שאיפת הדם וחנק, (גם אם אינו אקוטי) אין לעשות כל עוד הן בהכרה. לגרום שיהרגום בחיתוך המפרקת 23 אסור עד מיתתה.
ולמי שיטען שהמתנת בית המטבחיים עולה כסף וא"כ אין דרך אחר לחסוך את הכסף אלא בשלא להמתין. - הרי כל הכסף משולם ע"י הקונים. ואם הי' נופל לפניהם "עזוב תעזוב" היו צריכים להפסיד כסף, כן בשחיטה.
ועכ"פ חיתוך המפרקת אסור בכל מקרה.
עד כאן התורף
וכך נהגו צדיקים
אסור לנגוע לרעה, אפילו בבעל חיים:
ממעשה דרבי, מהעגל שהכניס את ראשו בבגדו ובכה 24
במעשיות מהאר"י ז"ל: בחכם אחד שהאר"י ז"ל ראה במצחו עוון צער ב"ח ומצא שאשתו לא הייתה נותנת אוכל לתרנגולים והניחתם לאכול מהאשפה 25 , ובאחד שנענש במיתת בנים בגלל שאשתו הוציאה את הסל שעליו עלו במעלה 26 ושצווה על תלמידיו שלא להרוג אפילו כינה 27
ואת צוואת רבי יהודה החסיד 26 שלא לגדל אפרוחים שכן קשה לעמוד על המשמר שלא י'הי'ה להם צער,
ואת הפלא יועץ 26 שלא טוב לגדל עופות...כי מזונותיו עליו וקשה ענשם,
ואת ספר חסידים 28 שאם יעשה צער לבהמה על חינם, כמו שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ומכה אותה ואינה יכולה ללכת, עתיד ליתן את הדין
ושו"ת יהודה יעלה שרבים נזהרו שלא לשחוט בר"ה שיש גם בזה מעט צער לבהמה ובימי הדין לא נכון לצער כלל שום בריה,
אוסיף כאן גם עובדה מתמיהה: אסור אצל בני אשכנז (לא ליטא) לילדים לנגוע בחיות טמאות מפני שזה "משכח תלמודו". והרי רק האוכל ממה שאכל עכבר או חתול משכח !
לאור הנ"ל נראה יותר שמ"צער ב"ח" זה הגיע.
בשחיטה עצמה:
בשיחה עם הרב הגאון רבי אברהם רובין שליט"א: ארבעים ושתיים שנה בשחיטה והוא עדיין נוהג כפי שנהגו בכל הדורות: לא נגעו בבהמה עד אשר תצא נפשה. וכך ממשיך הוא לנהוג ללא שום שינוי מאשר עשו בכל הדורות.

דין
מאחר שחיות מבחינת חיותם וממילא גם צערם כשל בני אדם (מו"נ ח"ג פ' מח')
ומאחר שאף אחד לא מאמין שאם יגרמו לו סבל במודע, אפילו בגרמא הרחוקה ביותר, בין שהמעשה אסור ב"אזהרת התורה", בין ב"עשה", בין מ"פשטא דקרא", בין מ"דרשה" ובין שלא נתפרש בו שום איסור, ישכח ויזנח מאורעו מי שרואה וזוכר את הכל ולא יעשה עוול,
ומאחר שברור שגם אלפית שניה של סבל ללא הבדל באיזו נפש - יבוא הדבר לדיון מכל צדדין, וישולם כהוגן ללא משוא פנים לאף בריה וד' ישמרנו, הרי שמחויב הדין.

ישועה
מילת המפתח לכל ישועתנו מאת ה', מהי אם לא: "ה ג י נ ו ת" ?
החל מהגינות עם "בני ביתו" כלם, משפחתנו, מורינו רבנינו וכל ישראל ואפילו עם הגויים (יעוי' בהלכה). וכלה בבן אדם למקום: בכל התרי"ג... אבל בתלמוד - צר הדף מלהכיל פירותיה...
אך אפילו בדבר פעוט, כמו "מיני צבעונין ומיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהר עבירה (לשון הילקוט בראשית רמז מד') אם ידעו האנשים להיזהר בצער כל בריה החל מבעלי חיים, תכנס הוגנות" בנו עד אשר אפילו הנשים ירגישו וימעטו באותם דברים וימעט הצער ובלבול המוחין ותתעצם התורה ומצוותיה. האין זו ישועה ?...
משיח
עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין על שעוסקין בפיטום אווזים, שבחטאתם מתעכב משיח (רש"י ב"ב עג': והמהרש"א אשר לא נקט את רש"י צריך אצלי עיון).
הרי כשמדברים על "משיח" מדברים על "שחיטה" !

הקפדה על צערם - מבחן אישיות
מבחנם של משה רבינו כדוד המלך להושיע את ישראל ברעיית צאן יפה וברחמים (שהרכיב את הגדי העייף על כתיפו. שמו"ר פר' ב' אות ב' ממדרש שוח"ט מזמור עח' ילקוט רמז קסט' ובתהלים ר' תתכג').

אי הקפדה - שלש מידות נוראיות
בצעור בעלי החיים אחר שחיטתם, כאשר חסרי ישע הם שם, נפגשות שלש המידות: אכזריות, חוסר הוגנות ותשלום: "רעה תחת טובה" (המובא בב"ק צב':).
מעבר לאשר רחוקים המגדלים להתנהג עם החיות אשר תחת ידיהם בהתנהגות הראויה לבר-ישראל וכדוגמא אשר למדנו ממשה רבינו, הרי מרגע לידתם בידי האדם, מקבלים הם לרב לא יותר מאשר את המינימום הנדרש בכדי שיגיעו להפך למזונם. להרגם באכזריות בסוף חייהם יהי' זה משלש המדות יחד. וקרוב יהי' זה לדברי הרדב"ז בספרו "מצודת דוד" מצו' קפט', כמו"כ החינוך במצ' תנב': "אבר מן החי" וה"משנה הלכה" ח"ד סי' רלט' ד"ה: "וגדולה".
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
1. 1. "השחיטה וצער בעלי חי'ים", הרב ישראל מאיר לוינגר שליט"א (רב הקהי' האורטוד' בבזל, מ"מ רב מינכן. מח"ס: "מאור למסכתות חולין, בכורות ושחיטת קדשים", מדריך להלכות טרפות ו"מזון כשר מן החי" דוקטורט ראשון: בעני'ין כוונת הגוי'ים לאסור את השחיטה. השני: בעני'ין הטרנסמיטרים במערכת העצבים), אתר "דעת". . . 2. Physiological insights into shechita s.d.rosen. . 3. Complications during shechita and halal slaughter without stunning in cattle NG Gregory*†, M von Wenzlawowicz‡, K von Holleben‡, HR Fielding†, TJ Gibson, L Mirabito§ and R Kolesar. 4. welfare of claves - 1. Investigations into some Aspects of Calf Slaughter M. H. Anil, J. L. McKinstry, S. B. Wotton & N.G.Gregory* 5. Indicators used in livestock to assess unconsciousness after stunning: a review M. T. W. Verhoeven1,2†, M. A. Gerritzen1, L. J. Hellebrekers3 and B. Kemp2
2. מאילו כתבתי בתחילת מאמרי: "חיים אחרי השחיטה. תמצית ממחקרו של הרב ד"ר לוינגר שליט"א: השחיטה וצער בעלי חיים" בנוגע לתיעושם בעודם בהכרה.
3. משיחותי עם מזכיר וועדת השחיטה של אחד מההכשרים הגדולים בארץ, כמו"כ עם עוזרו של רב והרב בהכשר גדול אחר. (אין עניין לנקוב בשמותם של כל הנ"ל, שכן יכול כל אחד לבדוק בעצמו את העניין אצל איזה שוחט או רב המתמצאים בזה.) ד"ר שאול פוצי: השירותים הווטרינריים ובריאות המקנה במשרד החקלאות מאשר שזה המצב. בין שאר מקרי הזוועה סיפר לי על עגל אשר אחרי השחיטה קם והלך ועם מכות נסו להפילו ולהחזירו. גם אחד מהרבנים הנזכרים סיפר לי על עגל שקם אחרי השחיטה. מציאויות אילו נובעות מאי תשומת לב מספקת למניעת צער ב"ח.
4. אחד מהרבנים העומדים בראש אחד ההכשרים הגדולים הרוצה בעילום שמו, ישב עמי והסביר לי את כל התהליכים בבתי המטבחיים לסוגיהם. כמו"כ הסביר לי גם שוחט כ- 40 שנה, אשר פגשתי באקראי בנסיעה. הוא גם סיפר שמורה הוא לעכב חיתוך המפרקת. גם הרה"ג הרב רובין שליט"א לא מאפשר פעולה זו בשום אופן. את חיתוך היד מאותו שוחט שמעתי.
5. חו"מ סי' ערב ס"ק יא.
6. אף שבגנזיו לב"מ. הסביר את שאלת הגמ' (לב':) למא"ד צער ב"ח דאורייתא מהברייתא ד"טעונה יין אסור", מחיוב צער ב"ח ב"עשה" - נקיטתי' אין שם.
7. לקראת סוף הסוגי' כשכבר הועמדה הברייתא ד"היתה טעונה יין אסור" ב"טעינה", שואלת היא שהרי התורה דיברה על "פריקה" ! ומנתקת היא אותה מהסוגי' לטובת "צער ב"ח דאורייתא. וכמסקנתה בסוף השקלא וטריא הראשונה.
8. שם, עמ' א'
9. קכח': דבהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה...ד"צער ב"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן".
10. חולין לג'. וקכא':
11. הנהלים בארה"ב ובאירופה להמתת בהמות. ובאתר: "השירותים הווטרינריים ובריאות המקנה – משרד החקלאות" שם: "צער בעלי חיים" "שיפור רווחת בהמות בבתי מטבחיים". ושם: "עקרונות הדימום בביצוע שחיטה כשרה בבקר".
12. בחיתוך חזיתי לצוואר אמורים להחתך גם העורקים. שכן במקום השחיטה (מתחת לטבעת הגדולה) נמצאת הוושט מאחורי הקנה (יעוי' "ספר טמוני חול" להר' יעקב דוד לאך עמ' 46 תמונה 27. 3-ג ועמ' 48 תמונה 29. 3-א-ד. דלא כבתרשימים המובאים במחקר, שם היא מימין לקנה פנימה, מאחר ששם זה היכן שדוקרים הגויים את העורקים בהמתת בהמותיהם וזה הרבה מתחת למקום השחיטה). כשיש לחשוש מנגיעת הסכין בחוליה, אפשר לחתוך בעיגוליות. הצעתי זאת לפני הרב ד"ר לוינגר ואמר שאפשר לנסות. אצל הרה"ג הרב מחפוד שליט"א עושים כן ומסתבר שגם אצל אחרים.
13. הצעתי זאת לפני הרב ד"ר לוינגר ואמר שאפשר לנסות.
14. Behavioural responses of poultry during kosher slaughter and their implications for the birds’ welfare J. L. Barnett, G. M. Cronin, P.C.Scott
15. מדברי אותו רב החפץ בעילום שמו ושם הכשרו, לעת עתה.
16. שבת קי':
17. פ"א אות יא'
18 רש"י ע"ז יא'. ד"ה:"עוקרין" כדאמר בגמ' שם ובד' יג'. דלא כב"הקדיש והחרים והעריך בזה"ז" דעקירתם בכיפה, שם. וביומא סו'. מחלוקת תנאים ב"פסח שלא קרב בראשון...".
19 חולין ז':
20 תוס' ע"ז יא'. ד"ה "עוקרין" ותוס' ב"מ שם ד"ה "מדברי"
21 התוס' בב"מ לב': ד"ה: "מדברי", בתרוצם השני מביאים את הפס' אשר התיר עיקור סוסים במלחמת יהושע מהוראת ה', (פ' יא' פס' ו') כהסיבה לדחיית האיסור גם בכבוד מלך ונשיא.
22 בע"ז יג'. ד"ה "אמר" הסיקו שכשם שהותר עיקור סוסים במלחמת יהושע מהוראת ה', ניז', כן התירו חכמים הדבר בקנסם למי שנושא ונותן בשוק עבודת כוכבים. דיונם שם מוסב על הדרך הבאה:
בכל מצוות התורה (דאורייתא), אין דרך להתיר ללא פס', דרשה או ילפותא או ממשמעות הפס', כדרך תושבע"פ. כן גם בצב"ח. ומאחר שאין לקנס שרצו לקנוס שום ילפותא הרי שרק בעקירת דבר מה"ת התירו זאת.
ב"עקירה" ל"כבוד מלך ונשיא" ג"כ לא נמצא, לא פס', לא דרשה... אך זלזול במלך ישראל באמת הוי זלזול כבוד רבים וזה חילול שם שמים ח"ו. ולכמו"כ עקרינן וכתאור התוס' ל"עקירה" אשר היתה אצל אליהו בהר הכרמל (יבמות צ': ד"ה: "ולגמר" וסנהדרין פט': ד"ה: "אליהו"): ש"יתקדש שמו של הקב"ה ברבים".
אמנם דוקא לאחרונה בשיחה עם הרב הגאון ר' שלמה קויפמן שליט"א ראש כולל סורוצקין ק. ספר הביא ראיה להדרגתיות בחובת המצוות במיוחד הרגשיות: כ"אהבת ה'" ויראתו, מקיום שמחת יו"ט בז"הז ביין. וטען שגבול החובה הוא כפי יכולתו של האדם עצמו. ולענייננו: אולי גם צב"ח חדל בכבוד מלך ונשיא.
אלא ש:
א. אין שום ילפותא כזו בכה"ת.
ב. מוכרח שהדין שאמר רבי יהודה בן בתירא - מן הפסוק (תהיל' קד' פס' טו') הוא. דאי רק גילוי מלתא לשמחה - הי' לו להועיל גם במקדש ! הרי שתועלתו אחר החרבן מהפס'. כך של"דרגות" אין ראיה.
ג. לגדר החיוב עצמו – שוב: "מי גילה רז זה לבני ?"
23 אף שמפשטות ההגדרות בב"ק ניתן הי' להסיק שאין חיתוך המפרקת "מעשה". אבל בש"ס מצינו שאפילו
"עקימת שפתיו" מחייב: מנהיג בחרישה ובחסימה ד"בדיבורו עשה מעשה". ואף "מסור" הבינו הרמב"ן
במיוחסות ר"מ כ"מעשהו". אכן אף בגרמות דרבי יהושע (ב"ק נה':) ודומיהן חייב בדין שמים. ומשם
המגדל עוז שאין מוחלין מן השמים עד שישלם. וכל סוגי' ד"גרמא" בספרי "מעשי קה" אשר עוד לא
נסתייע לגמרו.
24 ב"מ פה'.
25 ספר חרדים במהדורה החדשה פ' יד'
26 שו"ת עטרת פז ח"א כרך ב' יו"ד סי' ה' ד"ה: "ואני טרם"
27 הרבה ראיתי שמביאים הסיפור הזה. לא ראיתי מקורו.
28 מהדורת וורמן תרכ"ד, סימן קלח'.




עוד בנושא דיני כשרות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il