ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הָרַחֲמִים וְהָאַכְזָרִיּוּת. מְקוֹם הָרַחֲמִים, עַל הַדַּלִּים וְהָעֲנִיִּים וְהַחוֹלִים וְהַפּוֹרְשִׁים* מִן הָעוֹלָם, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָפְנֵי טוֹבוֹתָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ, וְהָאָסוּר בְּיַד אוֹיְבוֹ, וּמִי שֶׁפָּקַד* טוֹבָה רַבָּה, וְהַמִּתְחָרֵט עַל עֲוֹנוֹתָיו, וְהַבּוֹכֶה עַל מַה שֶּׁעָבַר מֵחַטָאָיו מִיִּרְאָתוֹ אֶת עֹנֶשׁ הָאֱלֹהִים. וּמְקוֹם הָאַכְזָרִיּוּת, בְּהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים וְהִנָּקֵם מִן הַמַּשְׁחִיתִים בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דְבָרִים יג, ט): "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו".
הגאווה והענווה
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַגַּאֲוָה וְהָעֲנָוָה. מְקוֹם הַגַּאֲוָה וְהַגֹּבַהּ*, כְּשֶׁתִּפְגְּעִי* בְּכוֹפְרִים בֵּאלֹהִים וּבַנּוֹטִים מֵעָלָיו, אַל תַּשְׁפִּילִי וְאַל תִּכָּנְעִי לָהֶם, שֶׁלֹּא תֵרָאִי כְמַצְדֶּקֶת אוֹתָם וְנוֹטָה אַחַר דֵּעוֹתָם הַמַּשְׁחִיתוֹת, אַךְ הַתִּירִי מִדַּת הַגַּאֲוָה וְהַגֹּבַהּ, הַמּוֹרָה עַל הֶפֶךְ דַּעְתָּם וּמִעוּט רְצוֹנֵךְ בָּהֶם, כַּאֲשֶׁר יָדַעַתְּ מֵעִנְיַן מָרְדְּכָי וְהָמָן*. וּמְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בָּעֲנָוָה, בִּפְגִיעָתֵךְ* אָדָם חָסִיד וְנָבָר וִירֵא אֱלֹהִים, וְחָכָם בְּתוֹרָתוֹ, וּמִתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ עָלַיִךְ טוֹבָה וָחֶסֶד וְאַתְּ חַיֶּבֶת לְגָמְלוֹ עָלֶיהָ, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁגָּדְלוּ* וְעָצְמוּ טוֹבוֹתָיו מִגְּמוּלֵךְ עֲלֵיהֶם. וְכֵן שֶׁתִּקְחִי הַדִּין* לֵאלֹהִים מֵעַצְמֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא כו, מא): "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם".
האהבה והשנאה
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
58 - עבודת ה' חלק ל"ב
59 - עבודת ה' חלק ל"ג
60 - הביטחון חלק א'
טען עוד
הנדיבות והכילות
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַנְּדִיבוּת וְהַכִּילוּת. וּמְקוֹם הַנְּדִיבוּת, לָשׂוּם כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ, וְלָתֵת לְכָל בַּעַל מִדָּה חֲמוּדָה מִן הַמָּמוֹן וְהַחָכְמָה כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ג, כז): "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת", וְאָמַר (מִשְׁלֵי ה, טז): "יָפֻצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה". וּמְקוֹם הַכִּילוּת עַל הָאַכְזָרִים וְהַפְּתָאִים וּמִי שֶׁאֵינָם מַכִּירִים אֶת עַצְמָם, וְלֹא עֵרֶךְ הַטּוֹבָה עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ט, ז): "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חוּלִין קלג, א): "כָּל הָעוֹשֶׂה טוֹבָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָהּ כְּאִלּוּ זוֹרֵק אֶבֶן לַמֶּרְקוּלִיס"*.
העצלות והחריצות
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הָעַצְלָה וְהַחֲרִיצוּת. מְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בָּעַצְלָה בַּתַּאֲווֹת הַבַּהֲמִיּוֹת אֲשֶׁר הֲנָאוֹתֵיהֶם חוֹלְפוֹת מִן הָאָדָם, וְיִשָּׁאֵר עָלָיו חֶרְפָּתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְעָנְשָׁם לָעוֹלָם הַבָּא. וּמְקוֹם הַחֲרִיצוּת, בַּהֲנָאוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, וּבַמַּעֲשִׂים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים בָּהֶם לְהַגִּיעַ אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָׁלוֹם, (תְּהִלִּים קיט, ס): "חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ".
וּמַה שֶּׁזָּכַרְתִּי בַּשַּׁעַר הַזֶּה דַּי לַבּוֹחֵר בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וּמְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת לְעַצְמוֹ, וְחָפֵץ בַּחָכְמָה לְמַעֲנָהּ*, וְהָאֵל יָפֵק אוֹתָנוּ אֶל דַּרְכֵי עֲבוֹדָתוֹ בְּרַחֲמָיו, אָמֵן.
נִשְׁלַם שַׁעַר הַשְּׁלִישִׁי בְּעֶזְרַת הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ.
___________________________________
וְהַפּוֹרְשִׁים – החסידים. שֶׁפָּקַד – שהפסיד. וְהַגֹּבַהּ – גבהות הלב. כְּשֶׁתִּפְגְּעִי – כשתפגשי. מָרְדְּכָי וְהָמָן – שלא כרע והשתחווה להמן. בִּפְגִיעָתֵךְ – בפגישתך. מִי שֶׁגָּדְלוּ וכו' – ה'. הַדִּין – תלמדי בקל וחומר את חובת הענווה כלפי ה' על רוב טובו. מַה שֶּׁיְּשַׂמְּחֵךְ בְּאַחֲרִית עִנְיָנֵךְ – קיום מצוות מביא לשמחה בעולם הבא. לַמֶּרְקוּלִיס – לעבודה זרה. כלומר, מעשה ללא תועלת. לְמַעֲנָהּ – לשמה.
ביאורים
אתמול ראינו שכל כוח בבריאה נברא כדי שישמש לעזר לעבודת ד', וגם במידות הדבר כך, שכל מידה ומידה יש שעה ומקום להשתמש בה. אתמול עסק המחבר בעשר מידות (חמישה צמדים של מידות הפכיות אחת לשנייה), והיום מוסיף הוא לעסוק בעשר נוספות (הרחמים והאכזריות, הגאווה והענווה, האהבה והשנאה, הנדיבות והקמצנות, העצלות והחריצות). כאמור, בכל צמד שכזה יש לכל מידה את המצבים שבהם היא זו שצריכה לבא לידי ביטוי ולא הפכה.
לדוגמה: מידת האכזריות שמזכיר כאן המחבר, לכאורה מאד לא מתאימה למידותיהם של ישראל, שנקראו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים [יבמות עט.]. באכזריות יש צד של איבוד צלם אנוש, של סדיסטיות ורצון להזיק.
כוונת המחבר איננה לאכזריות הרעה, אלא לעשיית דין במי שצריך בלי שום פשרות, בלי ויתורים, כיוון שכך נכון וראוי להיעשות. רחמנות במקום שבו ציוה הקב"ה להתנהג בתקיפות וללא רחמים, איננה רחמנות אמיתית אלא הריסת הסדר הנכון במציאות, כיוון שיש מצבים בהם המצב המתוקן והטוב הוא פגיעה בעושי רע.
נוסף על כך, כשיש רשעים בעולם והם מזיקים לכל הסובב אותם – מי שמרחם עליהם ולא פוגע בהם, אינו מרחם על העולם שמתקלקל על ידם.
על כן אמרו חז"ל: 'כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים' [קהלת רבה ז, טז]. אם אדם מרחם על אכזרים – מידת הרחמים שלו איננה אמיתית, ועל כן סופו שיתאכזר במקום שבו צריך לרחם.
כן הדבר גם במידת הקמצנות, שיש לה מקום כנגד אנשים שהם כפויי טובה. השפעת הטוב על מי שאינו מכיר טובה, יכול לגרום להם להמשיך בדרכיהם, ולכן צריך להצר להם, כדי שיתקנו דרכיהם. וזהו טוב גם בשבילם, שעל ידי שנפגע בהם – יבינו הם את רוע דרכם וירצו לתקן את מעשיהם.
הרחבות
•היש מקום לגאווה?!
וכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַגַּאֲוָה וְהָעֲנָוָה. מְקוֹם הַגַּאֲוָה וְהַגֹּבַהּ, כְּשֶׁתִּפְגְּעִי בַּכוֹפְרִים בֵּאלֹהִים וּבַנּוֹטִים מֵעָלָיו. בדברי רבנו בחיי מתבאר שישנו מקום לשימוש הן במידת הגאווה והן במידת הענווה.
הרמב"ם בהלכות דעות מבאר שאין להשתמש כלל במידת הגאווה: "ויש דעות (מידות) שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב , שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד" [הלכות דעות ב, ג]. אולם בתחילת הלכות דעות כתב הרמב"ם : "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד , כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מידת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מידת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות..." [א, ה]. אם כן, האם גם לגבי הגאווה הרמב"ם כותב שיתנהג בדרך האמצע?
בבאור סתירה זו כתב הרב קאפח : "שכאן (פרק ב) מיירי (מדובר) בתכונות שבשתי הדעות האלה לכך אמר שאסור לנהוג בהן במידה הבינונית, וכאן (פרק א) מיירי בפעולות , דהיינו המעשים" [היד החזקה, מהדורת הרב קאפח, דעות ב הערה ז].
על פי דרך זו ניתן לומר שגם רבנו בחיי יסכים עם שיטתו של הרמב"ם, ודבריו של רבנו בחיי מתייחסים רק אל פעולות הגאווה והענווה, אבל לא לתכונת הגאווה, ממנה יש להתרחק בצורה מוחלטת.
לעילוי נשמת הרב יצחק מאיר בן הרב ישראל האיתן ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
