פרשות ויקהל - פקודי תשמ"ט-נ"א | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
פקודי

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
ויקהל

3 דק' קריאה

ספר שמות
ספר בראשית, הינו ספר הראשית של העולם, בו מתגלה הקב"ה כבורא העולם הטבעי ויוצרו. זהו ספרם של אבות האומה, שעבודתם את ה' באה להם מתוך טבעיותם הפנימית הבריאה, המביאתם לדקדק בכל מצוותיה של תורה, אף אלו שחיובן הוא מדרבנן. מכח עבודה זו, נעשים האבות מרכבה להופעת שכינה בעולם.

מכחם של האבות הופכת המשפחה לעם, המופיע לראשונה ככזה, בתחילתו של ספר שמות - "ואלה שמות בני ישראל". ספר שמות, כשמו, הינו ספר העוסק בשמות. השמות הם גילוי המהות הפנימית של בעל השם. עם תחילתו של הספר, מגלים אנו את שמו של העם ההולך ומתגבש ממשפחת יעקב - "בני ישראל", ואת שמו המיוחד של הקב"ה: א-ל ש-די, המתאים להופעה המתחדשת של האומה.
בספר בראשית התגלה הקב"ה בהנהגה טבעית בעולם, הנהגה המתאימה לדרך הטבעית של עבודת ה' שהיתה באבות. בספר שמות, מתגלה ה' לציבור. כאן, קיים צורך בהתגלות מפורשת וברורה יותר, בהנהגה ניסית, על-טבעית. ספר שמות אם-כן הוא ספר המעבר ממהלך פרטי ומצומצם העוסק בבנינם של יחידים, אל גילוי שמות בני-ישראל, שמה של האומה הישראלית, ועל-גבי גילויים אלה, ומעליהם - גילוי שם ה' בעולם.

את ההנהגה הניסית המיוחדת לספר שמות, פוגשים אנו בצורה מרשימה ביותר במכות מצריים, ומכאן ממשיכים אנו לקריעתו של ים-סוף, מעמד בו ראתה השפחה, דברים שיחזקאל בן בוזי לא זכה לראות. מתוך גילויים אלו באים אנו לשיא התגלותו של הקב"ה בעולם במעמד מתן תורה. מעמד, שעליו מספרים חכמינו ז"ל, שעם-ישראל שמע את קולו של הקב"ה בוקע מצפון, ומדרום, ממזרח, ממערב, מלמעלה, ומלמטה, עד ששאלו - "והחכמה מאין תמצא". בני-ישראל מורגלים היו לקולות המבטאים צדדים מסוימים במציאות, קולות מוגבלים, וכאן, קול ה' הנובע מכל צדדי ההויה, שאיננו מוגבל בשום צורה שהיא, בכל השפות, ובכל גווני ההגיון לקבלת הקול - קול אינסופי. זהו שיאו של גילוי שם ה' בעולם לישראל ולעולם כולו, באמצעות נתינת התורה, שהיא כולה מורכבת משמותיו של הקב"ה.

מעמד מתן-תורה הרשים מאוד לא רק את ישראל אלא גם את אומות העולם. על כך מספרים חכמינו ז"ל, שבשעה ששמעו אומות העולם את קולות הברקים והשופר בעת מתן תורה, חרדו ופנו בשאלה אל בלעם - "ה' למבול ישב?", האם חפץ הקב"ה לשוב ולהחריב את עולמו במבול? על שאלה זו עונה בלעם - "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", ואין "עוז" אלא תורה.

על המסופר במגילת אסתר - "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חכמינו ז"ל - "אורה זו תורה". שאל על כך בעל 'שפת אמת', אם-כן, מדוע לא נכתב "ליהודים היתה תורה"? והשיב - ללמדך שתורה היא אורה.
על דרך זו נוכל ללמוד גם בעניננו, לא נאמר - "ה' תורה לעמו יתן" ללמדנו שתורה עוז היא לישראל. העסק בתורה מאחד את עם-ישראל תחת תכלית אחת, והיא - תיקון עולם לאור רצונו של הקב"ה. אחדות זו היא הנותנת עוז לישראל, והיא המבטיחה שלום פנימי באומה. שלום עם גויי הארץ, מוצאים אנו בתורה רק בהקשר של מצור על עיר, שם נאמר - "וקראת אליה לשלום". שלום זה, אינו אלא תנאי כניעה.

השבת
בפתחה של הפרשה, משה רבנו מקהיל את עם-ישראל, ומצוה אותם על בניית המשכן ועל שמירת השבת. מסמיכות הפרשיות, למדו חכמינו ז"ל של"ט מלאכות חשובות שנצרכו לבנינו של המשכן, הן האסורות בשבת. ומניין שהיו ל"ט מלאכות? דבר זה נלמד מן הכתוב בציווי על בניית המשכן - "אלה הדברים", "אלה" בגימטריא הוא ל"ו ומילת "הדברים" מרמזת על מיעוט רבים שהוא לכל הפחות שניים נוספים, ובצירוף לאות "ה" המופיעה בתחלית המילה, נרמז על ל"ט מלאכות שבהן נבנה המשכן.

העבודה שנעשתה בעת מלאכת המשכן, אינה עבודת חול, זוהי עבודה לצורך גבוה, עבודת קודש. וממלאכות אלו, נלמד איסור עשיית המלאכה בשבת, שהיא מציאות אלוקית קבועה וקיימת, שבה הקב"ה משפיע עלינו שפע אלוקי מבלי שאנו צריכים להתאמץ להשיג שפע זה מכוחנו. בכל שבוע, מצווים אנו לעצור מעשייתנו ביום השביעי, ולהניח לקב"ה להשפיע שפע קדושה עלינו.

רגילים אנשים לחשוב שבששת ימי המעשה אנו עושים מלאכה, וזהו מצבנו הטבעי, ובשבת מונע אותנו הקב"ה מעשיית מלאכה, ואוסרה עלינו. השקפה זו מעמידה את ששת ימי המעשה כעיקר, ואת השבת כחריג שבו יוצא האדם ממצבו הטבעי. אולם, השקפה זו אינה השקפתה של תורה. בהשקפת התורה, השבת היא עיקר ימי המעשה, ושאר הימים נובעים מכוחה, ממילא , כפי שמדגישה התורה - "ששת ימים תיעשה מלאכה". העולם ומלואו לה' הוא, ולפיכך עשיית המעשים לתיקונו ושכלולו של עולם בששת ימי המעשה, הינה רשות מיוחדת שנתן הקב"ה לברואיו באומרו - "ששת ימים תיעשה מלאכה". בשבת, לא נאסרה עשיית מלאכה, אלא לא חודש ההיתר שניתן לעשיית מלאכה בימי המעשה, ובכך שב האדם ומבין כי "לה' הארץ ומלואה".

ויקהל

פקודי