בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקהל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיחת מוצ"ש לפרשת ויקהל פקודי - תשע"ג

סגולת ישראל המתפתחת

סקירה מקיפה של ספרי בראשית ושמות. דגש על סגולת ישראל העוברת ומתפתחת, ועל הצורך באחדות בין כל חלקי עם ישראל מתוך אמונה וללא פחד ממשברים בדרך.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כז אדר התשע"ג
16 דק' קריאה 49 דק' צפיה
השמחה בסיום חומש
השבת אנחנו מסיימים אחד מהחומשים. אמרנו שבעצם היה צריך לרקוד חמישית מהריקודים שאנחנו רוקדים בשמחת תורה... לפי זה היינו צריכים לרקוד שעתיים או שלוש... כי באמת לסיים את התורה זה מאורע משמח, וראוי לבטא את השמחה הזאת גם בריקוד. ובעיקר בשמחת הלב.
כל שנה כשאנחנו מסיימים כל חומש וחומש, אנחנו מתקדמים, אנחנו מפנימים הפנמה נוספת של דברי התורה בתוכנו. וכל חלק וחלק מהתורה זו עוד בחינה מסוימת של הופעתה של התורה, אנחנו מקבלים אותה, ונקשרים אליה, ומתמלאים ממנה.

ספר בראשית – ספר הבריאה
עניינו של ספר בראשית, ספר הבריאה. ריבונו של עולם מופיע בעולם כבורא עולם. תהליך הבריאה הוא בהדרגתיות, הקב"ה בורא יש מאין, בהתחלה בשישה ימים הבריות נבראות יש מאין, משהו שזה לא סדר הטבע של המציאות עד שהגיעה שבת "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ" (בראשית ב, ב) הקב"ה סיים את המלאכה. המלאכה זו מלאכת היצירה ומכאן ואילך 'לעשות'. מכאן ואילך הבריאה פועלת באופן כזה שנבראים יש מיש. ומכאן ההוכחה למציאות ה' שאם אנחנו רואים שכל הבריאה כולה היא יש מיש, איך הייתה ההתחלה. מאיפה היה הדבר הראשון. על כורחך שיש בורא עולם שהוא בכוחו לברוא יש מאין, ואחר כך הוא משנה את הבריאה, וקובע שכל הבריאה כולה מכאן ואילך תהיה יש מיש. זה עניינה של השבת שמעידה על מעשה בראשית. השינוי הזה "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (שם), כך מבאר הרמב"ן בפרשת בראשית.
בתחילת תהליך הבריאה, נבראו בריות עליונות מאוד, חיים חיים ארוכים מאוד, חיים רוחניים ומופשטים מאוד, ולא מצליחים עדיין לרומם את החיים המעשיים. יש פער גדול בין הצד הרוחני שבאדם ובין הצד הגשמי, בין הנפש ובין הגוף ולא נוצר חיבור. ועל כן ההתנהגות היא מקולקלת ומעוותת. ויש צורך לטהר את העולם ולזכך אותו, ואחרי עשר דורות יש משבר, בא מבול לעולם. רק אחד מתוך כל העולם כולו הצליח עם משפחתו להגיע למדרגה שממנה אפשר להמשיך את הנבראים. זה "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט), "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח) אבל גם עשרה הדורות שמנח ועד אברהם עדיין היו דורות שיש בהם נתק, אולי לא כנתק הקודם, אבל יש אצלם נתק בין הצד הרוחני ובין הצד המעשי ההתנהגותי, עד שבא אברהם אבינו.

ההתגלות הסגולה אצל האבות
ואברהם אבינו הוא תוצאה של תהליך, העולם מצליח להוציא מתוכו אדם שמחבר בין שמיים לארץ. ולכן הוא מקבל את מצוות המילה לבטא את העניין הזה שהוא מקדש את הגוף. ויש לו רוח גדולה, אמונה גדולה, וגם התנהגות מושלמת, תמים. "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). ומתחילה כאן הופעה חדשה בעולם של גילוי הסגולה שבאדם. אברהם אבינו הוא הראשון לגילוי הסגולה. הסגולה הייתה כבר מאדם הראשון, אבל בהתחלה היא הייתה נסתרת, עד שהופיע אברהם אבינו והוא מגלה את הצד הסגולתי שבאדם. חביב אדם שנברא בצלם, אבל חביבים ישראל חביבות מיוחדת שמתגלה בהם הצלם האלוקי המיוחד, וזה מופיע באברהם אבינו ומאברהם ליצחק. אברהם מגלה סדר מיוחד של עבודת ה', דבקות מיוחדת שלמה של עבודת ה', 'התהלך לפניי' מגלה את עבודת ה' באהבה, "אברהם אוהבי".
ואחריו בא יצחק, והוא מגלה עוד אופן של עבודת ה', של דבקות, של מסירות נפש, של נכונות להקרבה, של מסירות לעקידה, מידת היראה. מידה זו גם נמצאת באברהם ובולטת באופן מיוחד ביצחק, 'פחד יצחק'. ואחר כך השלישי שבאבות שהוא המושלם, שכל בניו ממשיכים את הסגולה, זה יעקב אבינו. הוא מחבר ומשלב בין היראה ובין האהבה, מידת האמת, "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ), תפארת. והופעת הסגולה בעולם מתבססת, ויש כבר משפחה שהיא משפחת הסגולה, משפחה שיודעת לראות את ריבונו של עולם, להכיר בריבונו של עולם בצורה היותר אמיתית היותר מדויקת הכי קרובה והכי שלמה שאפשרית במציאות. ויעקב נקרא 'בחיר האבות', שמגלה את הסגולה המיוחדת שהייתה כמוסה באדם הראשון. הנקודה הפנימית שהייתה אמורה להתגלות אצל אדם הראשון מתגלה ביעקב.

תהליך העיבור של ישראל במצרים
ואחר כך המשפחה נבלעת בתוך מצרים, מין עיבור כזה, ושם בתוך מצרים מתפתחת האומה הישראלית. תופעה כזאת שצריכה להיות נסתרת. עם ישראל נוצר בצורה מיוחדת. הוא לא נוצר כמשפחה שמתפתחת ומתרחבת וגדלה ונעשית לעם, אלא משפחת יעקב יורדת למצרים, בלועה בתוך העם המצרי, משועבדת לעם המצרי כאילו איננה מציאות בפני עצמה, ודווקא באופן כזה מתפתחת המשפחה ונהפכת לעם - "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, ט). ככה זה היה צריך להיות, בסתר, תהליך שהיה צריך להיות מכוסה. היה צריך להתפתח תהליך פנימי כזה של תשוקה וצימאון לגאולה, צימאון להופעת ריבונו של עולם מצד אחד, ומצד שני איזה זיכוך מיוחד במינו שצריך לעבור בתוך הכור הזה שישראל עוברים במצרים על ידי הייסורים שממרקים. זה היה תיקון פנימי שהמקובלים אומרים ששייך עוד לשורשים קדומים מאדם הראשון, וישראל צריכים לתקן את התיקון הזה, והם עוברים דרך הייסורים האלה ומתמרקים כעובר במעי אימו, כזהב שמזככים ומוציאים אותו מכור הברזל מתוך ההתכה הזאת. וכשעם ישראל מגיע לזיכוך כזה פנים פנימי, מבחוץ הוא לא היה מזוכך, מבחוץ היו עובדי עבודה זרה, והושפעו מאוד מהמצרים, אבל לפניי ולפנים, היה משהו פנימי מאוד שמזדכך ומיתקן. וכשעם ישראל הגיע לבשלות כזאת, גם מבחינת כמות חיצונית וגם מבחינה פנימית, הגיעה השעה לצאת ממצרים. ועם ישראל יוצא, ומתגלה עם עצמאי.

הגילויים האלוקיים בניסי יציאת מצרים ובמעמד הר סיני
וזה עניינו של ספר שמות, הופעת האומה, ויציאת מצרים היא גולת הכותרת, לידה של האומה. עם ישראל נולד ביציאת מצרים. וכל שנה ושנה אנחנו חוגגים את הלידה הזאת של יציאת מצרים, והלידה הזאת הייתה ממצב הכי גרוע, שיעבוד איום ונורא, עבדים בני עבדים שכבר לא יודעים מה זו חירות, ופתאום יוצאים לחירות עולם. ממש מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. תוך זמן קצר מתרחשת יציאת מצרים עם כל הניסים והנפלאות, ורואים את הופעת ריבונו של עולם המבדיל בין ישראל למצרים, המכה את מצרים ומוציא את ישראל מידם, ומכה עשר מכות שהם עשרה 'שיעורים' אמוניים חזקים מאוד, שיעורים כלל ישראלים. יש שיעורים כלליים בישיבה, יש שיעורים כלליים לאומה, ויש שיעורים כללים לכל אומות העולם, "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן" (שמות טו, יד). אחרי השיעורים של עשרת המכות, היה שיעור עוד יותר כללי בקריעת ים סוף, השיעור שהיה שקול כנגד כל השיעורים הקודמים, שיעור כללי מאוד. ריבונו של עולם מופיע בגילויים כאלה, "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), גם במצרים כתוב "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא) אבל מדרגות מדרגות באמונה. מדרגות מדרגות בראיית ריבונו של עולם. 'מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל' (מכילתא דשירה ג) והשפחה ראתה. ומי שהיה במדרגה רוחנית גבוהה מהשפחה, ראה עוד יותר, מדרגות מדרגות ראו בגילוי השכינה בקריעת ים סוף.
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו, כב), מה זה ויסע - הוא הכריח אותם ללכת משם, אומר הזוהר, למה הם לא רצו ללכת - הם לא רצו לעזוב את המקום שבו ראו את הגדולה האלוקית. הרושם הגדול של ההופעה האלוקית, היה כל כך חזק, הם נקשרו, רצו להישאר, עוד לחוות, עוד להעמיק את ההתבוננות בהופעה הגדולה. ואז משה צריך להגיד להם רגע, נכון, זו הופעה עצומה, אבל אנחנו הולכים לשלב יותר גבוה מהשלב הזה. זה היה שיעור מאוד גדול. זו הייתה הופעה מאוד נפלאה וגדולה. ריבונו של עולם מתגלה בגילוי עצום, מעשה מרכבה, אבל יש הופעה יותר גדולה, מעמד הר סיני.
ישראל מתקדמים ומגיעים בזמן קצר למעמד הר סיני, לראות את ריבונו של עולם, לשמוע אותו, לראות את דבר ה' "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, יד). מתרוממים מעל הגבולות, רואים קולות, דבר שאין העין יכולה לראות, ושומעים את דבר ה', ורואים שכל מה שהאמינו בו זו ממש מציאות שנפגשים איתה. ההופעה האלוקית שבמעמד הר סיני הייתה כל כך עצומה עד שחז"ל אומרים לנו שזה טבע בתוך ישראל קדושה, רוממות כזאת, שדבר ה' שהם שמעו, הם לא יכולים לשכוח אותו. ישראל נבהלו ופחדו מהגובה הזה, ואמרו למשה רבינו "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" (שמות כ, טו), מפחדים מההופעה האלוקית, הם לא מוכנים נפשית לזה, הם לא מסוגלים לקלוט את הגודל הזה, שזה הגודל שיהיה לעתיד לבוא. הגדולה האלוקית שאנחנו פגשנו במעמד הר סיני היא העתידה להיות, כאילו פגשנו את העתיד הרחוק לרגע, אבל עוד לא היינו מסוגלים לקבל אותו, ולהגיע למדרגה הזאת. הצצנו לגובה הזה איזו הצצה

חטא העגל – המשבר והצמיחה ממנו
ומכאן אנחנו הולכים אל השראת שכינה בישראל. בדרך עוברים משבר, משבר מאוד כואב, איום ונורא. קודם עלינו מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ועכשיו משבר איום ונורא של חטא העגל. זה אמנם שבר איום ונורא, אבל זה שבר בונה. מצד אחד חכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו שהעוון הזה של חטא העגל עוד לא נמחה וכל דור ודור משלם על העוון הזה, וחלק מהסיבה שאנחנו מתענים בתענית י"ז בתמוז, היא חטא העגל. ומצד שני, כל משבר הוא משבר בונה, וגם מחטא העגל אנחנו יצאנו עם חוסן חדש. אם לא עוברים משבר אז יכולים לחשוש שאם יהיה משבר לא נוכל לצאת ממנו, אבל אם אדם עבר משבר וניצח אותו והתגבר עליו, אז הוא כבר לא מפחד ממשברים, הוא מחוסן. זה מה שהיה לנו בהתמודדות עם החטא הזה. משה רבינו זעזע אותנו ומיד חזרנו לעצמנו, חזרנו לעצמנו עם ידיעה שאפשר לתקן אפילו נפילה איומה ונוראה כזאת. 'לא חטאו בני ישראל חטא העגל אלא כדי ללמד דרך תשובה' (עבודה זרה ד:). ומשה רבינו עולה למדרגה חדשה והקב"ה מודיע לו סודות גדולים מאוד. וכשמשה רבינו עולה, גם עם ישראל עולה כי הוא חלק מעם ישראל. שבט לוי מתקדם, ומשה רבינו מתעלה למדרגה רוחנית כזאת שקרן עור פניו, והוא כבר אדם מלאך, לא אדם רגיל, הוא אור. חכמינו זכרונם לברכה אומרים על אדם הראשון, " וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר" (בראשית ג, כא) בספר התורה של רבי מאיר היה כתוב כותנות אור בא', האור הזה הוא לבוש של אור " עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהילים קד, ב) משה רבינו הפנים שלו מאירות באור, זו מדרגה שהוא זוכה להגיע אליה מהמשבר הזה.

המשכן – הופעת שכינה בקביעות
קיבלנו תורה, התמודדנו, ועכשיו ריבונו של עולם משרה שכינתו בתוכנו, " "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). הקב"ה משרה שכינה בקביעות. זו עדיין לא קביעות של מקום קבוע אחד, זו הכנה למקום הקבוע. " כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" (דברים יב, ט). אבל יש כבר מקום מסוים שבו ריבונו של עולם משרה שכינתו בישראל. ישראל מחוברים עכשיו לה' בחיבור חדש שלא היה מקודם. לפני כן הייתה הופעת שכינה במצרים, והופעת שכינה בקריעת ים סוף, אבל זה היה חד פעמי. מעמד הר סיני, גם כן היה מעמד עצום ואדיר, הוא גם היה חד פעמי ולא יכול להיות תמידי. ועכשיו השראת שכינה בתוכנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הקב"ה רוצה לקבוע קביעות של השראת שכינה בתוכנו, מדרגה חדשה עליונה ונפלאה של השראת שכינה. והשראת השכינה במשכן הייתה ממש ניכרת לעין. ההופעה של השכינה הייתה ממשית. ענן היה ממלא את האוהל של המשכן, ומשה לא היה יכול להיכנס, ואור ה' שוכן על המשכן. ביום היה ענן, בלילה עמוד אש, באופן קבוע, תמיד שורים על המשכן, וכשמגיע זמן שצריך להיטלטל למקום אחר אז עמוד הענן ועמוד האש מתחילים לזוז. כלומר ישראל רואים בעיניים את הופעת השכינה, זו לא ראייה חיצונית, זו ראייה עמוקה פנימית שמופיעה גם בגילוי ממשי. ראיה שמבטאת את הקשר העמוק הפנימי הנשמתי.

בוני המשכן – בזכות מסירות הנפש
כמובן שיש סדר מיוחד מי בונה את המשכן. חז"ל אומרים לנו "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שמות לה, ל). למה צריך להזכיר בן אורי בן חור למטה יהודה, כי זו הסיבה שהקב"ה בחר בבצלאל, הוא היה בן אורי בן חור שמסר את נפשו. כך דורשים חכמים כשאהרן נתבקש לעשות את העגל, חור התנגד והרגו אותו. הוא מסר את נפשו, ומי שהוא נכד של מי שמסר את נפשו, ראוי להיות מקים את המשכן. וזו גם מסירות הנפש של שבט יהודה, שנחשון בן עמינדב משבט יהודה ירד ראשון לים.
ה'משך חכמה' אומר, מסירות נפש פירושו של דבר, לא לחשוב חשבונות, כי מי שמתחיל לחשוב חשבונות אם כן למסור את הנפש או לא למסור את הנפש, יכול לעשות חשבונות אולי לא אמסור את הנפש ואני אעבוד את ה' כל החיים, האם הרגע הזה של ההתמסרות שקול כנגד שאני אלמד תורה יומם ולילה שנה ועוד שנה... יתחיל לעשות חשבונות ויכול להיות שהוא לא ימסור את הנפש... מסירות נפש זה לעזוב את כל החשבונות, להתעלות מעל השכל מעל החכמה, ולהיות בדבקות מלאה בריבונו של עולם.
ומי שמבטל את כל החכמה שלו, הקב"ה נותן לו חכמה, "בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת" (שמות לא, ג) בצלאל מקבל חכמה תבונה ודעת בגלל שסבו התעלה מעל החכמה, מסירות הנפש הזאת היא גורמת לזכות שהוא מקבל חכמה. וחכמינו זכרונם לברכה אומרים במסכת ברכות בדף נה. למה בצלאל נבחר לבנות את המשכן, כי יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמיים וארץ. צירוף האותיות זה סוד פנימי, ספר יצירה, איך הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו. כל בריה ובריה יש לה שם, צירוף אותיות מיוחד, שבהן הקב"ה ברא שמיים וארץ. ובצלאל מכיר את הדברים הללו, והמשכן צריך לעשותו בסדר הזה, שהוא מבטא את כל התוכן העמוק הפנימי של כל הבריאה כולה. המשכן הוא הלב והתמצית של הבריאה כולה, וצריך לדעת את המהות של הבריאה כדי לבנות את הקודש, את הכלים ואת המסגרת של הקודש. המשכן כולל את התמצית של הבריאה באופן הרוחני הפנימי, הקדוש, שזה המקור של הכול. בצלאל ידע לעשות את זה.
חכמים אומרים לנו, שכשמשה אמר לבצלאל שצריך לבנות כסדר הזה ארון ואחר כך המנורה ושולחן ומזבח וכו', אומר לו בצלאל, קודם צריך לבנות את המשכן ואחר כך אפשר לבנות את הכלים, כי צריך מקום להכניס בו את הכלים, ואז משה שואל אותו, איך ידעת, שמא בצל אל היית, באמת כך שמעתי מפי הקב"ה. מסביר ה'משך חכמה', בפרטים יש מדרגות בקדושה, קודם ארון ואחר כך כלים נוספים, יש סדר, יש קדוש יותר, יש קודש ויש קודש קודשים, מדרגות מדרגות בקודש. אבל יש עוד מדרגה, המדרגה הכללית שהיא כוללת את הכול יחד, שהיא מדרגה יותר גבוהה מכל הפרטים. בפרטים יש מדרגות מדרגות אבל הכלל הוא שורש של כל המדרגות, והמשכן ככלל הוא המדרגה הראשונה. את ההבנה הזאת יכול לתפוס רק מישהו בצל אל. מי שהוא יודע לצרף את האותיות. שיודע לראות את כל המציאות כולה יחד, ולכן בצלאל הוא המתאים להיות האחראי על בניין המשכן.

לראות את המשכן והעולם כאחד
כדבר הזה אומרים חכמינו זיכרונם לברכה בהמשך במדרש, שמביאים ישראל את כל הכלים, את כל החלקים של המשכן למשה, ומשה הוא שבונה את המשכן.
אומר המדרש (שמות רבה, פרשה נב, ג) "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה) אלו ליצני ישראל שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם? - הם לא האמינו שהשכינה תשרה, חשבו שיקימו את המשכן ולא תהיה הופעת שכינה. התלוצצו, יכול להיות ששכינה תשרה במעשה ידיו של בשר ודם? "אלא כיוון שאמר לו האלוקים להקים את המשכן התחיל שוחק עליהם שנאמר " וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" אמרו לו בואו שנקים את המשכן התחילו טוענים ובאים אצלו ונאמר " וַיָּבִיאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן" (שמות לט, לג).
ועוד מדרש (שם פרשה נב, ד): "כמה חכמים היו שם, באו להם אצל משה ולא היו יכולים להקימו אמר שלמה: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי לא, כט) שמשה היה מעולה מכולם. " וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" למה? שעשו את המשכן ולא היו יודעים ליישבו. מה עשה? נטלו כל אחד ואחד את מלאכתו ובאו אצל משה ואומרים הרי קרשים, הרי בריחים, כיוון שראה אותם משה מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו ולא תאמר משה העמידו, אלא המשכן נעשו בו ניסים ועמד מעצמו שנאמר "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז).
כלומר, חכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו שכל אלה שעשו את המשכן לא הצליחו לחבר ולהקים אותו. הצליחו לעשות עצי שיטים עומדים, בריחים, הכינו את כל החלקים, אבל לא הצליחו להרכיב את זה ביחד, אולי זה נובע מהחשש שלהם שיעשו את המשכן ובסוף לא תשרה שכינה, או שהם באמת ניסו להקים ולא הצליחו. כל עניינו של המשכן זה שתשרה שכינה עליו, ואם בסוף לא תשרה השכינה, זה איום ונורא. באו אל משה, ורק משה יודע להקים את המשכן. למה, כי כל פרט ופרט וכל חלק וחלק במשכן הוא מסמל איזה חלק באומה, איזה חלק מהעולם. כל האנשים הם אנשים פרטיים, והם מבינים צד מסוים, ולא יכולים להסתכל בהסתכלות הכוללת המאחדת שרואה את כל הגוונים ביחד, הרואה את השלמות שנוצרת על ידי כל הגוונים בצורה מאוחדת. מאד קשה להסתכל במבט כזה. אדם שנמצא בחוג מסוים, הוא חושב שזאת הדרך ואין אחרת. הוא לא יכול להבין את האחרים, הוא חושב שאחרים טועים משובשים וכו' כל אחד מרוכז באופי שלו, בהשקפה שלו, באמונה שלו, ולא מבין שבעצם יש חיבור שורשי שמחבר את הכול ביחד. צריך להיות מישהו כללי, נשמה כללית שמקיפה את כל ישראל, כמשה רבינו שהוא יכול להצליח להקים את המשכן. הוא רואה את היחד הזה, הוא רואה את המעלה של כל אחד ואחד. יכול להיות שכל אחד ואחד עם המעלות שלו יש לו גם דברים שאולי צריכים תיקון, אבל לכל אחד יש גם איזו נקודה פנימית חשובה, ומשה רואה את החיבור שבין כל החלקים שהמשכן מבטא, את כל החלקים שישנם בעולם וישנם בישראל.
המבט האחדותי הכולל
הדברים קצת מתחברים אצלי למה שמתרחש בימים האלה בפוליטיקה. הרב צבי יהודה היה אומר שיש פוליטיקה אלוקית. ריבונו של עולם מנהל גם את הפוליטיקה, גם את הרוחות ואת ההנהגות הציבוריות לא פחות מאשר את הפרטים. משה רבינו צריך להרכיב כאן את החלקים. ציבור מורכב מחלקים רבים, לכל חלק יש נקודה פנימית חיובית, גם לחלקים שבקצוות, וקצוות שרחוקים מאיתנו שאנחנו לא כל כך שמחים איתם, גם להם יש נקודות חיוביות. אם אין בהם נקודות חיוביות הם לא היו קיימים. לא יכולה להיות תנועה בישראל שהיא רק חסרה ואין לה שום צד של אור, כי אחרת אם אין לה שום צד של אור היא לא הייתה קיימת. יש כאלה שיש בהם צדדים של אור והם מכוסים בקליפות, במכסים, בלכלוך. יהלומים שמכוסים בזוהמא, אבל יש נקודה פנימית שאי אפשר לוותר עליה ושרק הם מחזיקים בה ולא אחרים. וצריך להוציא את הנקודה הזאת, ולהשלים את הפסיפס המלא של האורות, ורק מישהו שהוא כלל ישראלי יכול לראות את הדברים הללו.
אנחנו צריכים לשאוף כמובן להיות כאלה שרואים את הצדדים הפנימיים המאירים, ומצד שני לא לטשטש בגלל הצדדים המאירים את מה שצריך תיקון. צריכה להיות בריאות כזאת של הסתכלות, שלא בגלל החסרונות לא רואים את המעלות, או בגלל המעלות לא רואים את החסרונות. שני הדברים הם לא טובים. צריך לדעת לראות את המעלות והחסרונות שבכל דבר, ולהשתדל לחזק את המעלות, ולסלק ולבטל את החסרונות. זאת הסתכלות שבשבילה צריך ביטחון גדול, צריך אמונה גדולה, צריך לא לפחד, לא להיות 'חרד' מדי. צריך להיות מאמינים ובוטחים בריבונו של עולם. יודעים לראות את המעלות שיש גם אצל אנשים שלא שומרים את כל המצוות כולן אבל חלק מסוים הם שומרים, ואולי אפילו יש חלקים שהם שומרים באופן מיוחד שאולי אפשר ללמוד מהם. ויש כאלה שכביכול שומרים את כל המצוות אבל יש מצוות שהם לגמרי לא שומרים ושזה נהיה הפקרות אצלם, כאילו בגלל מצוות מסוימות, בגלל לימוד התורה, אז אפשר לוותר על ארץ ישראל, ואפשר להתחבר לשונאי ישראל, העיקר בשביל לימוד התורה. אז אפשר לדבר על חוץ לארץ, אם אי אפשר פה ללמוד תורה... עיוות של ההסתכלות, צריך בריאות. וגם לא יכול להיות שיש פחד שעולם התורה ייפגע. וכי אין ריבונו של עולם שישמור על עולם התורה?! האם ייתכן כדבר הזה?!
אנחנו זכינו ללמוד בבית מדרש של אמונה חזקה, של מאמינים גדולים ולא מפחדים. הולכים בדרך שיכול להיות שיש בה קשיים אבל לא מפחדים מהם, נתגבר עליהם. והולכים בדרך הזאת של לחבר את כולם, לשאוף להיות מאחדים ולראות את האורות שיש בכל מקום מתוך בריאות. לשם כך צריך גדלות של אמונה. אם אדם מחפש את האורות והוא לא אדם גדול, הוא מטשטש את החסרונות, הוא מחפש את המעלות אצל כולם, זה יפה מאוד, אבל זה גורם לו שהוא לא יראה את החסרונות. בגדלות אפשר לראות גם את המעלות וגם את החסרונות ולראות איך לקרב את הצדדים הטובים ואיך להרחיק את הצדדים הלא טובים. בשביל זה צריך גדלות של אמונה. גדלות של ביטחון, גדלות של דרך, ואז אפשר להסתכל נכון ולעשות את עבודת החיבור.

כשיש אמונה בגדלות לא חוששים מהשפעות זרות
זו הייתה דרכו של מרן הרב. הרב לא פחד מהמשברים, בכל משבר הוא ראה את נקודת האור שהמשבר הזה צריך לגלות, ולכן אנחנו צריכים להילחם בביטחון ולא בפחד שהוא ישבור אותנו, אנחנו ננצח אותו, הוא בא בשבילנו.
זה מזכיר לי שדווקא בפרשות האלה, יש בספר 'תולדות יעקב יוסף', משל למלך אחד גדול, שהיו לו כמה וכמה מדינות. והוא רצה לבחון את נאמנות המדינות שלו אליו איך הוא יבחן - הוא פקד על חטיבה גדולה שהם יתחפשו לאויב ויבואו להתנפל על המדינות, ולראות איך המדינה תגיב. המדינה שהיא תחת שלטונו יכולה להגיב בשני אופנים, יכולה להתנגד מה פתאום לפגוע במלך שלנו, לא ניתן, נצא למלחמה עזה כנגד האויב הזה שמנסה לכבוש. ויכולה להיות מדינה שתגיד, אולי זה מתקבל על הדעת, למה שלא יהיה שלטון של אחרים שבאים אלינו, למה אנחנו צריכים להיות נאמנים דווקא למלך.
הוא רצה לבחון. ויצא הצבא הזה המחופש לצבא זר כנגד אחת המדינות, הם מיד התארגנו שם במדינה להדוף את האויב הזה לסלק אותו. הם נאמנים למלך. כך היה במדינה השנייה, ובמדינה השלישית, אמרו אנשי המדינה, זה לא הגיוני שהאויב הזה הולך להילחם במלך שלנו, המלך שלנו הוא חזק, הוא ינצח, אי אפשר לנצח אותו. לא מובנת הכרזת המלחמה הזאת של האויב הזה, יש כאן משהו שצריך להתבונן בו, אולי המלך מנסה אותנו, אולי זה בכלל לא אויב, אולי הוא שלח אותם לראות אם אנחנו נאמנים אליו. המלך שמח מאוד, האנשים במדינה הזאת מבינים שבכלל אי אפשר ללחום איתו, בכלל לא עלה בדעתם שמישהו יכול לנצח את המלך.
האויב הזה, הוא אויב אישי של כל אחד ואחד, והוא אויב גם של הציבור, זה היצר הרע. יש אנשים שלוחמים בו, איך אפשר לתת לו לנצח ולהכשיל אותנו חו"ח לא לשמוע בקול דבר ה'. ויש מדרגה יותר גדולה שמסתכלים ואומרים שריבונו של עולם שלח אותו, זה בכלל לא אויב, לא יכול להיות שיש מישהו שהוא כנגד ריבונו של עולם, זה מוכרח להיות כנראה ניסיון שהקב"ה מנסה אותנו. אם אדם מסתכל על זה כניסיון, אז הכוח שלו לנצח הוא עצום. בודקים אותי אם אני חזק, בטח שאני אהיה חזק. אדם צריך להרגיש שהקב"ה מאתגר ומנסה אותו. כך בעם ישראל, כך בכל משבר שקורה זה בעצם הניסיון שהקב"ה מנסה אותנו. כשמאמינים באמונה גדולה בריבונו של עולם, לא מפחדים ממשברים, לא מפחדים מהתמודדויות. וגם לא מפחדים מלראות את הטוב אצל אנשים גם שיש להם צדדים לא טובים. לא מפחדים כי אנחנו אנשי אמונה, ולא מפחדים שאם אנחנו נתחבר עם אנשים שיש בהם גם חסרונות וגם מעלות אנחנו נושפע מהם, להפך, אנחנו נשפיע עליהם, לא הם ישפיעו עלינו, מה פתאום שהם ישפיעו עלינו, אנחנו החזקים, אנחנו עם ריבונו של עולם. למה שאנחנו נפחד. אנחנו נפחד ללכת לצבא, שהם יפחדו, שהחילונים יפחדו, מדוע שאנחנו נפחד, הם יפחדו שהם יושפעו, שהם לא ירצו ללכת לצבא בגלל שאנחנו הולכים לצבא. הם בסוף יהיו כולם דתיים, זו בעיה שלהם, לא בעיה שלנו.
זו האמונה החזקה הבריאה, 'מי שמאמין לא מפחד', לא מפחד מהתמודדויות. מכירים את המשפט הזה , עכשיו הסברנו אותו באופן יותר עמוק, לא באופן שטחי, אמונה גדולה זה משה רבינו.
הרב לימד אותנו להיות מאמינים גדולים, הוא לא פחד מהמשבר האמוני, הוא אמר זה יביא אותנו לאמונה עוד יותר גדולה ועוד יותר עמוקה. הוא לא פחד מלהתחבר עם בוני הארץ, מפני שאנחנו לא צריכים להיות מושפעים מהם, אנחנו נשפיע עליהם. זה היה הרב. אני רוצה להסביר שתבינו את זה היטב, זה לא שאפשר לחקות אותו. אפשר לשאוף להיות כמו הרב, אבל לא לחקות את ההתנהגות שלו בלי להיות כמו הרב.
'אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (משנה אבות פרק א משנה ), אהרן היה הולך בדרך, ראה בן אדם הולך בשבת עם סיגריה, היה אומר לו הוי שלום עליכם יהודי, מאין אתה? מה אתה עושה? לא היה ליהודי נעים. היה רואה את אהרן הכהן, זקנו כמו שהפסוק אומר, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו" (תהילים קלג, ב), וכולו נראה נוטף צדיקות, ואז הוא כבר היה שם את הסיגריה בצד, ואהרן היה מתעניין בו באמת, מאין אתה? ומי אתה? ומי המשפחה שלך? ואותו אחד, ראה את ההתעניינות ואת האהבה, וזרק את הסיגריה. אחר כך התחיל לחשוב, אם אהרן מתייחס אליי כל כך יפה, אני לא יכול להמשיך לעשן בשבת, זה לא יפה. התחיל להרהר הרהורי תשובה וחזר בתשובה. זה היה הפטנט של אהרן, אבל הוא לא עשה את זה בשביל שיחזרו בתשובה. אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות וממילא הם היו מתקרבים לתורה מכיוון שהוא אהב את הבריות, אבל גם מכיוון שהוא היה אהרן. הם לא חשבו שהוא אוהב אותם ולא אכפת לו אם הם מחללים שבת, הם ידעו שאם הם מחללים שבת הלב של אהרן כואב, ואף על פי כן הוא אוהב אותם. זו הגדולה של האמונה שהוא רואה את הנשמה הגדולה שנמצאת בכל אדם ואדם גם בתוך הלכלוך. זוהי נשמה כל כך גדולה שהוא אוהב אותה, וזה משפיע על האדם לתקן את עצמו ולסלק את כל הקליפות . צריך להיות כמו אהרן.
אם מישהו סתם, לא כמו אהרן, הולך ומתחבר אל הרחוקים, אז הם אומרים 'נו הוא לא אכפת לו, אני בשלי והוא בשלו וזה בסדר'. הם לא רואים בזה איזה אי נעימות להיות חבר של שומר תורה ומצוות, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, ואני יכול גם להתחשב איתו, אני לא אדליק את האור בחדר באוהל כשהוא נמצא, אני אסגור את הרדיו, אבל זה לא עושה אצלם שינויים משמעותיים, כי הם לא רואים את העוצמה הרוחנית, הם רואים שהוא חבר.
צריכים להיות כמו אהרן. זאת המדרגה של הרב קוק, הוא גם היה כהן, זו הייתה המדרגה שלו. צריך להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), להיות במדרגה כזאת. זה התפקיד שלנו, להיות אנשי אמונה גדולים, ולא לפחד מלהתחבר לרחוקים לא אנחנו נתרחק, אלא הם יתקרבו. זה צריך להיות מתוך הכרה פנימית רוחנית של אמונה גדולה, כשמאמינים בגדלות לא מפחדים.
זאת הדרך שאנחנו הולכים בה, ובע"ה חזק ונתחזק ונצליח לחבר את הקצוות ולעודד שלא יחששו אנשים שעולם התורה ייפגע. סך הכול מה שנעשה, זה שעולם התורה יתחזק והרחוקים יתקרבו בע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il