ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש שבת ומועדים תקיעת שופר

על משמעותו העמוקה של סדר התקיעות המבטא את הבריאה – מראשית עד אחרית

בין תקיעה לתרועה

הרב חיים דרוקמןד' תשרי התשע"ה
738
לחץ להקדשת שיעור זה
תקיעת שופר היא המצווה המיוחדת לראש השנה והמייחדת אותו. כמובן, בלי להתייחס לקרבנות המיוחדים בבית המקדש, אלא כמצווה שכל אדם מישראל חייב בה.
התפילה המיוחדת של ראש השנה היא כידוע מדרבנן, ואילו המצווה שהתורה ייחדה לראש השנה הינה תקיעת שופר. עד כדי כך, שהתורה מגדירה את ראש השנה כ"יום תרועה"! וכך כותבת התורה: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א).

מה משמעותה של מצוות תקיעת שופר?
אומר הרמב"ם בהלכות תשובה: "אף עלפי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר - עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלה השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה ג, ד).
התורה אינה מנמקת מדוע ציוותה אותנו לתקוע. זוהי גזירת הכתוב. אך ניתן להציץ לטעמה של המצווה: קולות השופר הם קולות מעוררים, בבחינת "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" (עמוס ג, ו). העובדה שהקב"ה ציווה אותנו לתקוע בראש השנה קולות מעוררים, באה לרמוז לנו שעלינו להתעורר משינה, מעיסוק בהבלים – לעורר אותנו לתשובה!
גם ספר החינוך (מצווה תה) מכיר בעובדה שקולות השופר הם קולות מעוררים, אך הוא עומד על שתי נקודות נוספות. ראשית, מדוע יש צורך בדבר חיצוני שיעורר אותנו? יאמר הקב"ה: "התעורר לתפילה, התעורר לתשובה"; די היה לנו לכאורה בקריאה "התעוררו!". אלא "לפי שהאדם בעל חומר - לא יתעורר לדברים כי אם על ידי המעורר". עובדה היא שאדם זקוק לדבר חיצוני שיעורר אותו.
שנית, הרמב"ם מתייחס באופן כללי לקולות השופר, אך בל נשכח שהתורה אינה מצווה לתקוע בשופר סתם. התורה מדברת על יום תרועה. הנקודה המרכזית כאן היא תרועה. נכון, יש צורך בתקיעה לפניה ולאחריה, אבל הקול המיוחד הוא התרועה. להבדיל מן הקול הישר - התקיעה, הקול המיוחד הוא התרועה.
עומד על כך החינוך בדבריו שקול השופר מעורר לב השומעים: "וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר". עצם התרועה מעוררת את האדם במיוחד, אך בנוסף לכך, הקול הנשבר צריך לעוררנו לשבור את יצרינו ואת תאוותינו.
האבודרהם (בסדר תפילת ראש השנה ופירושה) מביא עשרה טעמים לתקיעת שופר בשם רב סעדיה גאון. אנחנו נזכיר כמה מהם, לאו דווקא כפי הסדר הכתוב שם.
האחד, "מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם, שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום את מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הקב"ה ביום זה. וכך אמר דוד: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה''".
השני, "השופר בא להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לשמיים, וכן אנו נמסור נפשנו על קדושת שמו, ויעלה זכרוננו לפניו לטובה".
השלישי, "השופר מזכיר לנו את מעמד הר סיני שנאמר בו 'וקול שופר חזק מאד'! ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם 'נעשה ונשמע'".
הרביעי, השופר בא להזכיר לנו את קיבוץ נידחי ישראל ולהתאוות אליו, שנאמר: "והיה היום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
ר' סעדיה לומד טעמים אלה, כנראה, מהעובדה שחז"ל הסמיכו את התקיעות למלכויות, זכרונות ושופרות. אם נקבע שעלינו לתקוע בשופר בסוף ברכת מלכויות, שבה מדובר על מלכות ה'; בסוף ברכת זכרונות שמדגישה את עקידת יצחק - "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור"; ובסוף ברכת שופרות, שעוסקת במתן תורה ובקיבוץ גלויות, על ידי שופרו של משיח - זאת אומרת שאת כל אלה צריך השופר להזכיר לנו.

בחזרה לטוהר הבראשיתי
אך עלינו לעמוד על עניין נוסף. התורה מצווה להריע תרועה, כשקודמת לה תקיעה ומלווה אותה תקיעה. דווקא כך אנו מצווים לקיים את מצות תקיעת שופר: תקיעה, תרועה, תקיעה.
שמא מותר לנו לומר, שהתקיעה הראשונה מבטאת את המהות המקורית, האמיתית של האדם: "אשר עשה הא‑לוהים את האדם ישר" (קהלת ז, כט). התקיעה הראשונה מבטאת את הישרות המקורית, הטוהר המקורי שישנו באדם, את צלם הא‑לוהים שבאדם, את נשמתו: "א‑לוהיי, נשמה שנתת בי - טהורה היא". כלומר, האדם במהותו טוב וישר; כך ברא אותו הא‑לוהים. אלא מה? התרחק האדם מהיושר המקורי שבו, הסתבך, הדרדר, התעקם. זה מתבטא בתרועה: קולות שבורים ומרוסקים, גניחות ויללות. קולות השופר באים לעורר את האדם לשוב אל עצמו, אל מהותו האמיתית, אל טהרתו המקורית, וזה מתבטא בתקיעה האחרונה. זהו הכיוון שהאדם צריך לשוב אליו, אל יושרו המקורי, אל צלם הא‑לוהים שבו, כפי שיצא מתחת ידו של הבורא. זוהי אם כן המשמעות של הרצף תקיעה-תרועה-תקיעה.
בוודאי קולות השופר מעוררים לתשובה, לתפילה, לאמת. אך אין הם סתם קולות מעוררים. קולות השופר כפי שהקב"ה ציווה לתקוע הם מדויקים. הם שמעוררים ומראים לנו מי בעצם אנחנו, מה קרה לנו ומה נדרש מאיתנו.
ומה שנאמר זה עתה על האדם - קיים בכל הבריאה כולה. אם נתבונן בבריאה כולה, נמצא שהדברים כל כך מתאימים לטעמים שהזכרנו בשם רב סעדיה גאון. מה מזכיר לנו השופר? את מלכות ה', את עקידת יצחק, את מתן תורה ואת שופרו של משיח. התקיעה הראשונה מזכירה לנו את מלכות ה' שהונחה ביסוד הבריאה. הבריאה ביסודה היא טובה: "וירא א‑לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). התקיעה הראשונה היא גם כנגד עקידת יצחק, אשר מגלה את האדם במהותו האמיתית, כפי טבעו האמיתי: האדם הצמא לקדושה, הנכון לעשות רצון בוראו, עד כדי מסירות נפשו בצורה הנעלה ביותר.
התקיעה הראשונה מזכירה אפוא את מלכות ה' שהיא יסודה של הבריאה, ואת עקדת יצחק, שמבטאת את מהותו המקורית של האדם. כל זה מוביל לשופרו של משיח, שאז הבריאה כולה תגיע לתעודתה - זו התקיעה האחרונה. אך צריך לדעת, שמן התקיעה הראשונה ועד לתקיעה האחרונה ישנה תרועה ארוכה מאוד, דרך ארוכה שמלווה בגניחות ויללות, שבירות וכשלונות. זאת התרועה, שהיא כנגד השופר של מתן תורה. תפקידה של תורה להאיר את נתיבותינו בעולם הזה, בו אנחנו עלולים לחטוא ולהדרדר. הקב"ה נתן לנו תורה, להאיר את דרך האמת בתוך כל הסיבוכים ומתוכם.
זוהי המשמעות של סדר תקיעותינו.
השופר הוא המקשר את כל הבריאה כולה, על כל פרטיה, מראשית ועד אחרית, דרך כל הירידות, הכשלונות והתסבוכות, עד לגילוי קידוש השם הגדול השלם - בכל מלא עולם.
עוד בנושא תקיעת שופר

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il