- שבת ומועדים
- תקיעת שופר
לכאורה ישנן ראיות מהגמרא לכאן ולכאן. נזכיר ראיה אחת לכל כיוון:
ראיה מהגמרא שהשמיעה היא המצווה
ראיה אחת שהשמיעה היא המצווה הביא הרא"ש מהגמרא בראש השנה (כז:):
"תנן: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות לא יצא, והתניא: יצא! - אמר רב הונא: לא קשיא; כאן - לאותן העומדין על שפת הבור".
הרי שמי שלא שמע את קול השופר בצורה טובה לא יצא אף שהוא תקע כהוגן. משמע שהמצוה היא שמיעת קול שופר.
אלא שיש לומר שהמצווה היא התקיעה אך יש תנאי שישמע את התקיעה כמו קריאת שמע (שו"ת מהר"ם אלשקר סימן י).
ראיה מהגמרא שהתקיעה היא המצווה
במשנה (ראש השנה כט.): "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן"
על זה כתב היום תרועה (שם):
"חש"ו אם יתקעו ואחרים שומעים למה אינם יוצאים הרי המצוה היא השמיעה והרבים שומעים באזניהם ומאי איכפת לן אם התוקע הוא חש"ו".
אלא שיש לומר שעיקר המצווה היא השמיעה אלא שצריך לשמוע קול שופר של מצווה (חזו"א או"ח סימן כט סק"ד, אגרות משה או"ח ח"א סי' קעג).
יש מצווה גם בשמיעה וגם בתקיעה
ביום תרועה ראש השנה (כט.) כתב שגם התקיעה וגם השמיעה הם מחלקי המצווה. ודן באפשרות מחודשת לקיים את המצווה בשני חלקים. וז"ל:
"ויראה לומר דמצות ר"ה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד ועיקר המצוה היא השמיעה ולחלוקת מצות תקיעה עושה שליח לחבירו שיתקע בעדו וכיון דשומע ממנו התקיעה יוצא וכיון שכן שפיר אמרו חש"ו אין מוציאין משום דהם פטורין מהמצוה ונמצא דהשומעים מחש"ו אף על גב דמחלק מצות שמיעת קול שופר יצאו מ"מ מחלק המצוה של התקיעה גופיה לא יצאו דב' חלקים הם מצות תקיעה ושמיעה.
וכ"ת א"כ התוקע לתוך הבור ולא שמע קול שופר יצא מידי מצות תקיעה ועדיין חייב במצות שמיעה וכשישמע אח"כ מחש"ו שתקעו יצא ידי מצות שמיעה וא"כ הרי משכחת לה תוקע לתוך הבור יצא ומשכחת לה נמי דחש"ו יוציאו את הרבים י"ח וז"א דלעולם לא שמענו זה ואפשר ליתן טעם דאע"ג דהכרחנו דיש ב' חלקים מ"מ אין להוליד מזה דין חדש הנז"ל משום דאנן בעינן שיעשה המצוה של התקיעה והשמיעה בבת אחת ותקיעה לחוד ושמיעה לחוד לא מהני".
יצוין שבהמשך דבריו חזר בו היום תרועה וביאר שהמצוה היא השמיעה, שאם המצוה היא גם התקיעה איך יוצא בקול של שופר גזול. וביאר מדוע לא יוצאים בקול שופר שתקע חש"ו אף שהמצוה היא שמיעה, וז"ל:
"ואפשר לומר דשאני סוכה דמצות ישיבתה אחר עשייתה ולפיכך לא איכפת דעשאוהו גנב"ך דלאו בני חיובא נינהו אבל מצות שמיעת קול שופר דהוי בשעת תקיעתו הוא גנאי שיתקעו חש"ו להוציא את הרבים י"ח".
בסוף השיעור נראה מהלך המיישב את הסתירה באופן אחר. כעת נראה כמה נפק"מ להלכה מחקירה זו.
מצינו שנחלקו הראשונים בנוסח הברכה.
זה לשון הרא"ש (ראש השנה פרק ד סימן י):
ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה. וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין. וכן כתב בה"ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן (לעיל דף כז ב) התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע". עכ"ל.
אם כן נחלקו הראשונים בנוסח הברכה אם מזכירים את התקיעה או השמיעה.
לכאורה יסוד המחלוקת בין הראשונים בנוסח הברכה הוא בשאלה מהו מהות המצוה. אם מהות המצוה היא לתקוע בשופר, אם כן יש לברך "על תקיעת שופר". ואם המצוה היא השמיעה יש לברך "לשמוע בקול שופר".
קול של שופר גזול
הרמב"ם סבור שהמצוה היא בשמיעה. וכתב לפי זה שאין דין מצוה הבאה בעבירה בקול שופר. זה לשונו (הלכות שופר וסוכה ולולב פ"א ה"א):
"מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם…".
ובהמשך (הלכה ג) הוסיף:
"שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל". עיין בראב"ד (שם) טעם אחר מדוע יוצאים ידי חובה בקול שופר גזול.
כוונה במצוות
ידוע שמצוות צריכות כוונה. לכאורה צריך לכוון למצווה המסוימת שעושים. לפי זה בעניננו אם המצוה היא שמיעת שופר יש לכוון לקיים מצוות שמיעת שופר, ואם המצוה היא לתקוע בשופר יש לכוון למצוות תקיעת שופר.
אכן בתשובות והנהגות (כרך ג סימן קסח) מסר עדות מעניינת:
"ובספר "נתיבות הקודש" מעיד ששמע מפי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ששמע מהגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל, ששמע מפי הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שצריך לכוין להוציא ולצאת בין בתקיעה ובין בשמיעה".
עוד כתב (כרך ד סימן קמב):
"ובמק"א הבאתי שנכון להחמיר ולכוין לצאת מצות שמיעה ותקיעה, וכן נהגתי כשאני מכריז לפני התקיעות לכוין לצאת, אני מדייק לומר לכוין לצאת מצות תקיעה ושמיעה, או יש לסתום לכוין למצות תקיעת שופר וממילא כלול שניהם".
בסוף השיעור נזכיר מהלך אחר שעל פיו נראה שאין קפידא בזה.
מצוה בו יותר מבשלוחו
החשוקי חמד (ראש השנה כט.) דן אם יש מצוה לתקוע בעצמו, או שאין בזה ענין. ז"ל:
"שאלה חולה השוהה בביתו בראש השנה, ואינו יכול ללכת לבית הכנסת, לשמוע תקיעות שופר, בנו הגיע אליו כדי להשמיע בפניו את התקיעות, הסתפק החולה מה לעשות, מצד אחד הוא יודע בעצמו לתקוע, אך בשביל זה הוא צריך קצת להתאמץ, ומצד שני הוא יכול לשמוע תקיעות מבנו, בלא שום מאמץ, האם יש ענין שיתאמץ כדי לתקוע בעצמו?
תשובה במטה אפרים (סימן תקפה ס"י) כתב, שגם מי שיכול לתקוע בעצמו, אין עליו שום מצוה, ואין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו.
אמנם בשואל ומשיב (ח"ה סימן מה ד"ה ובזה מיושב) כתב בפשיטות דודאי מצוה לתקוע בעצמו, ומצוה בו יותר מבשלוחו…".
שאלה זו תלויה בשאלה אם המצוה היא שמיעה או תקיעה, ע"ש בחשוקי חמד.
חרש המדבר ואינו שומע
כתב ערוך השולחן ( תקפט ד):
"וזה שכתבו משום דהעיקר היא השמיעה זהו דלא תימא דכל אחד מחוייב לתקוע בעצמו כדמשמע מלשון הכל חייבין בתקיעת שופר ששנינו שם בברייתא אלא גם בשמיעה יצא ולכן דקדק הרמב"ם בריש פ"ב לכתוב הכל חייבין לשמוע קול שופר ע"ש אבל וודאי גם התקיעה עיקר המצוה וא"א לשמיעה בלא תקיעה אבל שנאמר דבשביל העדר השמיעה יהא פטור לגמרי כל כי האי ה"ל להמשנה והגמ' לפרש ובשום אחד מהפוסקים לא נמצא זה".
ובהמשך (סעיף ו) פסק שחרש המדבר חייב לתקוע בשופר וז"ל:
"ולפ"ז לדברי רבינו הב"י לר' יוסי חרש שמדבר ואינו שומע פטור מק"ש ומברהמ"ז ודבר זה לא שמענו מעולם אלא וודאי דאפילו לר' יוסי לא הצריכה התורה להשמיע לאזניו רק במי שיכול להשמיע לאזניו אבל מי שאינו יכול לא נפטר מפני זה וקורא בפיו אף על גב שאינו משמיע לאזניו וה"נ בתקיעת שופר כן הוא ולכן לענ"ד דין זה צ"ע והחרש המדבר ואינו שומע מחויב לתקוע בעצמו בשופר אבל לא יברך כיון דלרבינו הב"י פטור לגמרי".
וכן הביא בתשובות והנהגות (ג קסח) שדעת חידושי רבינו יהונתן שאפילו חרש המדבר ואינו שומע חייב עכ"פ לתקוע שמקיים בזה מצות תקיעה.
אך עיין בהר צבי (או"ח ב, פה) שלא קיבל את דברי ערוך השולחן וכתב "דדברי השו"ע שרירין וקיימין" שחרש המדבר ואינו שומע פטור ממצוות שופר. וכן כתב המנחת אשר (מועדים, ראש השנה סי' ח) שדברי ערוך השולחן אינם מתיישבים כלל בלשון הרמב"ם בכמה מקומות ע"ש.
האם יש הפסק בשמיעת התקיעות בזמן התפילה בלחש?
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קעג) ביאר שמכיוון שהמצוה היא שמיעה אין בעיה של הפסק בשמיעת קול שופר בתפילת שמונה עשרה. וז"ל:
"במה שהקשת לאלו הנוהגין לתקוע כשמתפללין בלחש ויש שעומדין אז באמצע הברכה ומפסיקין לשמוע התקיעות מ"ט לא יהיה זה הפסק להחולקים על רש"י בשמיעת קדושה שהוי הפסק בתוס' ברכות דף כ"א בשם ר"ת ותוס' סוכה דף ל"ה /לח/ ד"ה שמע. הנכון לע"ד שרק התם שיוצא רק מחמת שהוא כעונה סברי שהוי הפסק אבל בעצם סברת רש"י ששמיעה לא הוי הפסק לא פליגי עליה ולכן בתקיעות שהשמיעה לבד היא המצוה ואינו מחמת שהוא כתוקע בעצמו גם לדידהו לא הוי הפסק".
ניתן לשמוע את קול השופר לאורך היום לא באופן רצוף
במצות ראיה למרן הראי"ה קוק זצ"ל הביא שכמה פוסקים עמדו על כך שלכאורה ישנו סתירה בהלכה. מצד אחד השולחן ערוך (סי' תקפח ס"ב) פסק שהשומע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. אך לעניין קריאת שמע נפסק שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. אם כן מה החילוק בין קריאת שמע שצריך לומר בבת אחת לשופר שניתן לתקוע לאורך היום?
וביאר המצות ראיה: "כשהתורה צותה לקרות ק"ש אני מבין שהכונה כל קריאת שמע ולא חצי ק"ש. וכיון שדברה התורה על הפעולה איך היא נקראת שעושה אותה כולה, שנאמר שמצטרף מה שעשה קודם למה שעשה אחר כך או לא…אבל אם לא צותה התורה על שום פעולה בעצם, כגון שמיעת השופר שאינה שום פעולה בעולם כלל, ולא שייך בה מצד עצמה צירוף ופירוד, שאינה תלויה בעצמה ואין החיבור והצירוף תלוי בה רק בההכנה שהיא התקיעה, והתקיעה שזכרה התורה אינה המצוה שנאמר שצריך לעשותה בפעולה אחת, שהרי לא דברה עליה תורה מצד עצמה".
הזכרנו את המחלוקת וכמה השלכות למעשה. כעת נראה שאולי אין המחלוקת כל כך גדולה.
ביאור חדש המיישב את הסתירות
ברשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ברכות יג.)הביא בשם אביו הגר"מ בשם סבו הגר"ח מבריסק
שביאר שיש לחלק בין מעשה המצוה לקיום המצוה. וז"ל:
"אף דקיום מצות שופר היא בשמיעה מ"מ מעשה המצוה היא התקיעה ולפיכך בעינן כוונת שומע ומשמיע כדי לצרף את התקיעה להשומע.
…ובביאור דבריו נראה דשמיעה בעצמה לא הויא מעשה מצוה כלל ובעינן תקיעה בכדי שיהא השומע יעשה מעשה מצוה, ואי ליכא תקיעה המצטרפת לשומע אין השומע עושה מעשה מצוה והוי מתעסק. ונמצא דבנוגע לקיום המצוה לא בעינן כוונת שומע ומשמיע כלל דהרי קיום המצוה היא בשמיעה, והא דבעינן כוונת שומע ומשמיע הוא רק שיהא חל מעשה מצוה לגבי השומע, ומשום הכי סובר הרמב"ם דבעינן נמי בשופר כוונת השומע ומשמיע לצאת יד"ח. וציין הגרי"ד (הע' 9) שלפי זה אין מחלוקת עקרונית בין רבינו תם לרמב"ם אם המצוה היא השמיעה. שניהם מודים שהמעשה היא התקיעה והקיום היא השמיעה. אלא שנחלקו לעניין ברכה. וז"ל:
" ונחלקו הראשונים אם מברכים על מעשה המצוה - דהיינו התקיעה, או על קיום המצוה - דהיינו השמיעה".
כעין דברי הגר"ח ונכדו הגרי"ד כתב המנחת אשר (מועדים ראש השנה סי' ג):
ונראה בעיקר הסוגיא דבמצוות שופר יש שני דינים עיקר המצוה ומהותה, ומעשה המצוה. והגדרת הדברים דהוי כאילו אמרה תורה תתקעו כדי שתשמעו, או תשמעו קול תקיעתם. מעשה המצוה הוא התקיעה דכל אחד מבני ישראל מחויב לתקוע כדי לשמוע וממילא התקיעה הוי מעשה מצוה. ובדרך זה מתיישבים כל הסוגיות, דלגבי השמיעה הוי התקיעה אכן הכשר, ודלא כדברי היום תרועה, השאג"א, והמנ"ח ששניהם הוי מחלקי המצוה כמו הפרשה ונתינה בתרומה וכמו שחיטה קבלה הולכה וזריקה בקרבנות, אלא מחד הוי התקיעה מעשה מצוה וצריך לשמוע מבר חיובא וצריך כונת שומע ומשמיע אך לגבי שמיעת הקול הוי התקיעה כהכשר מצוה בלבד. ולכן ח"ע וחב"ח אינו יכול לתקוע לעצמו, והתוקע לתוך הבור לא יצא יד"ח.
וכיון דאתינא להכי אולי י"ל דלא נחלקו הראשונים כלל בשורש המצוה של שופר ולכו"ע מהות המצוה בשמיעה ומעשה המצוה בתקיעה, אלא שנחלקו בנוגע לברכה שהרמב"ם סובר שמאחר שהשמיעה עיקר המצוה כך צריך להיות נוסח הברכה, אולם ר"ת ס"ל שמאחר שמעשה המצוה הוא התקיעה דשמיעה הוי דבר דממילא כמ"ש הרא"ש בנדרים ע"ג ע"ב משום הכי מברכים על תקיעת שופר.
ביאור בדרך הדרוש לשני חלקי המצווה
כתב הרמב"ם (תשובה פ"ג ה"ד):
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה, לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו…".
ויש להוסיף את דברי הגר"מ פיינשטיין (דרכי משה ח"ב עמ' שעה) שאין דרך הרמב"ם לומר דברי דרוש. אלא הכוונה שמי ששמע קול שופר ולא כוון כוונה זו אמנם יצא ידי חובה אך לא יצא ידי "הרגש המצווה".
לכן יש לבאר את שני חלקי המצווה בדרך התשובה. תקיעת השופר הוא התעוררות של תשובה באופן מעשי. פעולות של חזרה בתשובה, כולל וידוי וכו.
אך השמיעה שהיא עיקר המצווה היא התשובה הפנימית של התבוננות הלב לתיקון מעשינו ומחשבותינו.
שנזכה לשנה טובה ומתוקה ולבשורות טובות לנו ולכל עם ישראל!
הקשר בין ניצבים לראש השנה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
בריאת העולם בפרשת לך לך
איך ללמוד אמונה?
למה אנחנו ממש דומים לשמן?
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
שיא השיאים בפסח!
מה הייעוד של תורת הבנים?
