בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת וירא

איש החסד

מידתו של אברהם , אי אפשר שלא לאהוב , גאונות של חסד , אהבת ישראל – חכמה או רגש? , שלוש מדרגות של חסד , זהירות מחסד לא מבוקר , תפקידנו בתיקון עולם.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ו חשון התשע"ה
15 דק' קריאה 54 דק' צפיה
מידתו של אברהם
קראנו השבת את פרשת וירא. בשבת פרשת נח עסקנו במדרגת הצדיק, בפרשת לך לך עסקנו במידת האמונה של אברהם, והיום נעסוק במידת האהבה, מידת החסד. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד), ואמרו חכמים: "אל תקרי בהיבראם - אלא באברהם" (מדרש אגדה שמות לח, כא). בזכותו של אברהם קיימים תולדות השמים והארץ, העולם קיים בזכותו של אברהם.
שואל המגיד ממעזריטש (ובא ב"אור המאיר" תחילת פרשת לך לך), מה קרה באלפיים השנים שאברהם עדיין לא היה קיים, בזכות מה העולם היה קיים אז? אם מידת החסד של אברהם היא זאת שמקיימת את העולם, איך העולם התקיים לפני כן? והוא משיב שאברהם הוא מושג. זה לא רק השם של אברהם אבינו, אבי האומה, אלא אברהם זו תכונה, מידתו של אברהם היא מידת החסד, היא המידה שבזכותה העולם קיים. לולי מידת החסד העולם לא היה קיים.
אמרו, כשבא אברהם אבינו והתלבש במידה הזאת (מידת החסד), באה מידת החסד לפני הקב"ה ואמרה לו: קודם שהיה אברהם אני עמדתי על משמרתי להתחסד עם כל באי עולם, ועכשיו שבא אברהם איני צריכה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי" (בראשית כו, ה), שעמד על משמרתי להתחסד עם כל באי עולם.
אני כבר מיותרת! אברהם אבינו התלבש במידה הזאת. מדייק המגיד ממעזריטש ואומר:
זה שכתוב: "ואברהם זקן בא בימים" (שם כד, א).
אמרנו שאברהם זו תכונה, מידת החסד, מידת החסד העליונה והעתיקה, זאת המידה של אברהם אבינו, הוא זה שהביא אותה אל תוך המציאות. עד אליו מידת החסד הייתה מעל המציאות ומלמעלה היא השפיעה על קיום המציאות, בא אברהם אבינו והביא את המידה הזאת אל תוך העולם, שבעולם ינהגו בחסד. אברהם בא בימים, הוא הביא את המידה הזאת אל תוך הימים, אל תוך העולפ. אלו דברי המגיד ממזעריטש, והביא אותם בעל "אור המאיר".

אי אפשר שלא לאהוב
מידת החסד היא מידת האהבה. אברהם אבינו נקרא אברהם אוהבי (ישעיהו מא, ח), אברהם מלא באהבת ה'. אהבת ה' יכולה למלא את כל הלב על גדותיו, באמת אהבת ה' כל כך גדולה עד שהלב קטן מלהכיל אותה, זה היה אברהם אבינו. במידות שבספר מוסר אביך אומר הרב (אות ג):
אי אפשר שלא לאהוב את ד'

זה לא יתכן, זה לא יכול להיות!
ואי אפשר שלא יצמיח כח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי. לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ד'.

אי אפשר, פשוט אי אפשר.
בפרק הבא אומר הרב:
שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא, מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם.

בתוך הנשמה יש שלהבת אש קודש של אהבת ה'.
ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו,
זאת אכזריות, שאדם מכסה את מידת אהבת ה' שבתוך תוכו, משתקע במחשכי החיים במקום לתת לאהבת ה' הבוערת בתוכו לפרוץ ולצאת החוצה.
ובשביל כך אין לו חלק בו, והרי הוא הולך שחוח, מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר.
אדם אכזרי לעצמו, כשהוא משכיח את אהבת ה' מלבבו. ממשיך הרב ואומר:
אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא.
זה לא טבעי שאדם לא עובד את ה', זה לא נורמלי, זאת מחלה, מצב לא בריא שמנוגד לטבע.
חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ, ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו, ובכל רעם הדר גבורותיו. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
הרב אומר מה יהיה לעתיד - בסופו של דבר אדם יחזור לעצמו ולטבעו, לאהבת ה' הבוערת בקרבו. מוכרח להיות שאדם יאהב את ה', אי אפשר אחרת. איך לעבוד את ה'? במה זה מתבטא? ראשית כל כמובן בלב פנימה, אדם אוהב את ה', אוהב את הטוב, את הגדולה האלוקית ואת השלמות האלוקית. זה טבעו של האדם, לאהוב את הטוב, אלא שהטבע הזה צריך להיות מופנה כלפי מקור כל הטוב וכל השפע, כלפי ריבונו של עולם.
אני חוזר לפרק ג', ואומר שם הרב:
אי אפשר שלא לאהוב את ד', ואי אפשר שלא יצמיח כח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי. לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ד'. אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כ"כ קשורות בטוב ד'.
אי אפשר, לא יכול להיות שהאדם לא יאהב את התורה ואת המצוות, את הופעת דבר ה' ואור ה'. אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל, ... אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ.
אם הרב אומר את הדבר הזה, כמובן שהוא גם מרגיש כך. מרן הרב גם הוא נקרא בשם אברהם, והוא המשיך את ההסתכלות של אברהם אבינו, את הדבקות הגדולה בריבונו של עולם, לאהוב את ה'.
כשאדם רוצה לעסוק בעבודת ה' הוא צריך לדעת שאין צורך לפתח אהבה שאיננה קיימת, אלא רק לגלות את האהבה שקיימת בפנים, לסלק את המחסומים והכיסויים שמכסים את הטבע הפנימי של הנפש, שבתוך תוכה בוערת אש של אהבת ה'. כמו שאומר הרב, אם אדם לא מסלק את המחסומים, זאת אכזריות, אכזריות למנוע מהנשמה להוציא את טבעה מן הכוח אל הפועל.

גאונות של חסד
אני רוצה להשלים את הדברים מדברי הרב באורות הקודש, חלק ג', בעמוד שיג. הכותרת היא "גאונות החסד":
בכל גאונות רואה העין הבהירה, החודרת, אל התוכן הרוחני, המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו.
מתכוון הרב לומר, שגאונות היא תכונה פנימית, ובכל תחום יש הופעת הגאונות בפועל - המצאות, חידושים, מעשים וכן הלאה, ויש גם תכונה פנים פנימית של גאונות.
בכל גאונות רואה העין הבהירה, החודרת, אל התוכן הרוחני, המסבב את הפעולות,
העין רואה את הפנימיות, את השורש של הגאונות, ואנחנו מדברים כאן על גאונות החסד. זה חידוש גדול מאוד, בדרך כלל אנחנו מכירים גאונות בתחומים שונים של מדע. גאונות במידות? כן, יכולה להיות גאונות של חסד, להיות גאון איך לעשות חסדים, והגאונות הזאת מתחילה מטבע עמוק של חסד שטבוע באדם, עוצמה וגדלות של חסד שאחר כך יכולה להתבטא גם בפעולות ובמעשים.
ממשיך הרב:
בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו.
הרב מחדש לנו כאן משהו. לא להסתכל רק בחיצוניות ההופעה של המעשים כשהאדם עושה חסדים, אלא יש לזה עומק ושורש פנימי, זיו חסד מצד עצמו, נטייה חזקה ועצומה של חסד. אחר כך הדברים מופיעים במחשבות כיצד לגמול חסד, בדיבורים שמוסיפים טוב, במעשים, בהמצאות כיצד לגרום טובה גדולה לבריות ולעולם, ובדברים נוספים. הרב רוצה כאן ללמד אותנו את הנקודה של ההסתכלות הפנימית, להכיר שיש תכונה פנימית של חסד, "זיו החסד מצד עצמו",
שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל.
לדעת שהפנימיות היא הדבר העיקרי, זה יותר נשגב ממה שמתגלה בפועל. זה שורש ההתגלות של הפעולות, יכול להיות מצב שבתוך תוכו של האדם יש תכונת גאונות של חסד, אבל אין לו כלים להוציא אותה מן הכוח אל הפועל.
אני מדלג, ובהמשך אומר הרב:
וגאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה,
אין להם אמצעים כדי להוציא את גאונות החסד הזאת מן הכוח אל הפועל, הם רוצים להיטיב לאנשים אבל יש להם יכולות מצומצמות. יכול להיות שהדיבור מצומצם, המעשים מצומצמים או שהאמצעים הכלכליים מגבילים אותם.
ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית, כשיפגש הכשרון הנדיבותי את היכולת לזה.
כשהגאונות הזאת יוצאת אל הפועל, היא מופיעה באופן שלם.
הבאתי את הפרק הזה של הרב כדי ללמדנו, שצריך להתבונן לא רק בחיצוניות של הופעת המידות, אלא יש להתבונן עמוק פנימה, אל שורש המידות, להתבונן לפני ולפנים, איך היא מופיעה בגדלות באמת, גם אם כלפי חוץ יש מגבלות של ביצוע.
אני חוזר למידת האהבה, בעצם מידת האהבה ומידת החסד הן דבר אחד. מידת האהבה נמצאת לפני ולפנים, חזקה ועצומה, וצריך להוציא את האהבה הזאת, אהבת ה', מן הכוח אל הפועל. הדרך להוציא אותה אל הפועל היא על ידי התבוננות, כשאדם מתבונן בגדלות האלוקית, בשלמות האלוקית - ככל שהאדם מסוגל להתבונן במגבלות שיש לו - מתבונן בחסד ה' הגדול, מתבונן באופן כללי על כל המציאות כולה, מתוך כך על עם ישראל ועל עצמו - מתוך כך באה אהבה גדולה לריבונו של עולם, וממילא מתוך אהבה לריבונו של עולם גם אהבת תורתו. כשמכירים את הגדולה האלוקית רוצים להיות מחוברים אליה. והנה ריבונו של עולם מלמד תורה לעמו ישראל! זכינו במלמד הכי טוב בעולם, בראש ישיבה הכי הכי מוצלח... וממנו לומדים תורה. גם על ידי המצוות, יש אפשרות להתלבש באור ה' ולהיות מחובר לגדלותו של ריבונו של עולם, להיות מחובר אליו על ידי חיבור לרצונו, לעשות את רצונו ולהתקשר עם מה שהוא רוצה. אדם שאוהב מישהו רוצה לשמח את השני ולעשות לו נחת רוח, כשאוהבים את ה' ממילא רוצים לעשות את רצונו, שאורו יתגלה בעולם, וכשאנחנו עושים את המצוות אור ה' מקיף אותנו.
זאת מידת האהבה, מידתו של אברהם אבינו.



אהבת ישראל – חכמה או רגש?

אנחנו ממשיכים הלאה. אמרנו שמידת האהבה היא לא רק מידה רגשית. אני נזכר שבשנה הראשונה או השנייה שלי בישיבת "מרכז הרב", באתי מביתי בתל אביב עם שאלה לרב. בתל אביב היה רב'ה, הרבי מהוסיאטין (רבי יעקב פרידמן, בעל "אהלי יעקב") שגר בקרבת מקום לאזור שאנחנו גרנו בו, ואח של סבי היה מקורב אליו. ביקרתי את הרבי כבר בתור ילד קטן, ואחר כך סבי סיפר לי שהרבי מהוסיאטין הוא אוהב ישראל גדול, הוא מלמד זכות ומתייחס בצורה חיובית לעמי ארצות. סיפרו לו פעם שיש בנות בצבא וכשהגיע חנוכה הם הדליקו נרות חנוכה באופן מאוד חגיגי, הוא מאוד שמח, למרות שלכאורה בנות בצבא זה נגד ההלכה, אבל הוא שמע שגם בתוך הצבא שומרים את המצוות ומדליקים נרות חנוכה וזה גרם לו לשמוח. באתי לרב צבי יהודה, ואמרתי לו שאהבת ישראל זאת לא המצאה שלנו, יש אהבת ישראל גם אצל החסידים! והוא השיב לי שיש הבדל בין אם האהבה באה מרגש, לאדם יש לב טוב, הוא אוהב את הבריות ומחפש תמיד לראות את הדברים הטובים, וזאת מידה מאוד יפה - אבל אצלנו אהבת ישראל נובעת מחכמה עמוקה. במשך השנים שלאחר מכן ראיתי שהדברים כתובים בדברי הרב, גם באורות ישראל וגם באורות הקודש. בחלק ג' של אורות הקודש, בעמוד שכה אומר הרב:
אהבת ישראל, והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.
זו תורה שלמה. זה מתחיל מעומק פנימי ורק אחר כך מתפשט וממלא את הרגש. מקצוע גדול בתורה, חכמה עמוקה, רבת ענפים. זו לא התעלמות מהחסרונות. פעם איזה רב אמר על הרב זצ"ל שאצלו האהבה קלקלה את השורה, היה לו טבע של אהבת ישראל ולכן הוא לא ראה את החסרונות שצריך לראות. כאילו מידת האהבה של הרב עברה את הגבולות והרב אהב גם את מי שלא צריך לאהוב. כשהרב צבי יהודה שמע את הדברים הוא מאוד הקפיד, ואחר כך בג' אלול הוא דיבר על המשנה בברכות, "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך... משתקין אותו" (ברכות לג, ב), מי שאומר שהקב"ה מרחם על קן ציפור ומתפלל שכמו שהקב"ה מרחם על קן ציפור שירחם גם עלינו, משתקין אותו! שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות. הרב צבי יהודה סיפר לי שהוא הרים את קולו כשהוא דיבר, האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך - משתקין אותו! מי שאומר על מי שהולך בדרכו של ריבונו של עולם באהבת ישראל, ואומר שאלו מידות של רגש ולא של חכמה - משתקין אותו! צריך לדעת שאצל הרב זה לא היה רגש, כמובן שהיה גם רגש, אבל המידות התחילו מעומק של חכמה והתבוננות להכיר מה עניינם של ישראל, להכיר את קדושתם וסגולתם של ישראל. לא לטשטש ומרוב אהבה לא לראות את החסרונות, אלא לראות את העומק הפנימי של האהבה , לדעת את המדרגה הגדולה העמוקה שלה - בלי להתעלם מהצורך לתקן.

שלוש מדרגות של חסד
מכאן אני מגיע לעוד נושא, לדברי הרב באורות הקודש בחלק ג', בעמוד שיח. הכותרת היא "אהבת הבריות ממקור החסד":
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה.
קצת שונה ממה שאמרנו מקודם. החסד צריך לנבוע מרצון נפשי לעשות חסד! לא ממקום של מצווה, אלא בצורה טבעית.
והיא צריכה לעמוד בנסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים,
יש מאמרים בודדים שאומרים כאילו לא צריך לעשות חסד,
בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות, הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה, והמוסר הלאומי.
החסד צריך להיות תנועה נפשית פנימית וטבעית, שאדם אוהב לעשות חסד. ממשיך הרב:
אבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלהי, יקמל פרחה,
אם האהבה הזאת תהיה אהבה אנושית, והיא תתרחק ממקורה האלוקי - יקמל פרחה,
והמקור האלהי מראה את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה,
המקור האלוקי זאת התורה,
ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד.
יש גם הדרכה של אהבת הבריות, ויש גם אהבת הלאום, אהבת ישראל כעם.
מצד אחד הרב אמר לנו שאהבת הבריות צריכה להתפרץ בצורה טבעית, אך מצד שני שלא תתרחק ממקורה האלוקי. אני רוצה להביא כאן דברים נוספים של האדר"ת, בפרשה שלנו.
הפסוק אומר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט), לפני שהקב"ה שולח את המלאכים לסדום הוא אומר שיש מקום גם להודיע לאברהם אבינו מה הוא הולך לעשות, והסיבה לכך היא: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אומר האדר"ת (סדר פרשיות, מהדורת בית אל, עמ' קנה) על כך:
אריכות לשון הכתוב, יש לומר בהקדם מה שיש לעורר עוד, דלכאורה אין מקום לשלם שכר על צדקה ומשפט שהן מצוות שכליות ותיקוני המדינות,
זה דבר הגיוני, לא צריך לצוות על זה וממילא אולי גם לא צריך לתת על כך שכר, מפני שזאת ההתנהגות הבסיסית שכל אדם צריך לנהוג.
אך עיקר השכר על זה הוא אם נעשה בשביל פיקודי ה' יתברך, ולא בשביל ששכלנו מחייב אותנו בהם, ואז הם מצוות חוקיות, כיוון שאנו עושים אותן לשם ה' יתברך.
יש לתת שכר אם הדברים נעשים לשם שמים.
והבחינה לזה אם נותן צדקה משום שכלו או משום מצוות ה' יתברך, הוא כשיתן בטרם שירחם על העני, ולא שנותן לו בשביל שמרחם עליו.
הוא נותן מפני שכך צריך לעשות, ולא בגלל הרחמים שמתעוררים בו, ולא בגלל שהוא רואה עני מסכן ומתוך כך הוא עוזר לו.
ולזה פירש אדוני אבי מורי ורבי הגאון ז"ל, מה שכתוב "ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים טו, י),
כשאתה נותן הלוואה לפני השביעית, שלא ירע לבבך,
דהכוונה כשרואה עני ואביון ערום רעב וצמא, הרי נמס לבו מצערו ונכמרו רחמיו עליו ונותן לו, באיש כזה הרי הוא נותן לו מחמת שרע בעיניו לראות עני כזה,
הוא רואה כמה העני מסכן, רע בעיניו לראות עני כזה, ולכן הוא נותן.
אבל אם הוא אביר לב אכזרי, שאינו מצטער בצער של חבירו ובכל זאת הוא נותן לו, הרי הוא ממצוות ה' יתברך.
התורה אומרת שאל תעזור בגלל שרע בעיניך המצב של המסכן הזה, אתם מרחם והלב שלך לא נותן שלא לעזור לו, אלא "לא ירע לבבך", אתה צריך לעזור בגלל שה' ציווה ולא מפני שהלב שלך מבקש.
וזה שכתוב "ולא ירע לבבך בתתך לו", שלא יתן לו מפני רוע לבבך, רק מפני ציווי ה' יתברך זהו המצווה האמיתית. וזה שמסיים "ובגלל הדבר הזה יברכך ה'", שאם הוא נותן בשביל הצער שיש לו הרי היא מצוה שכלית ואין שכרו על זה כל מהראוי.
הוא ממשיך ואומר שבאותו הסגנון פירש הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בדרושים, על הפסוק: "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות לג, יט), ופירשו חכמים "אף על פי שאינו כדאי" (ראה ברכות ז, א):
רצונו לומר שאצל ה' יתברך אין מקום לומר שמרחם על העני בעבור עוניו, שאם כן היה יכול לעשרו, אלא מפני שרוצה לחון גם אם אינו כדאי. ועל כן כשאנו מוזהרים מצווים ועומדים לרחם על עניים ודלא לקפוץ ידינו מהם, אינו בשביל עניותם רק בשביל ציווי ה' יתברך, ועל כן מובטחים אנחנו שה' יתברך ישלם לנו שכרו על זה.
וזה שכתוב: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", בשביל שהוא דרך ה' ולא בשביל שכלינו המחייבנו, על כן שפיר מסיים "למען הביא על אברהם", שזולת זה לא שייך להביא שכר.
אז מה נעשה, האדר"ת אומר שצריך לקיים את מצוות צדקה מפני שזאת מצוות ה'. למה הוא מתכוון, שהלב יכול להיות אכזרי? הלב צריך להיות אטום? שאדם צריך לעשות את רצון ה' ולבטל את כל הרגשות הטובים שלו? ולעומתו, הרב - "ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חוק מצווה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה". זאת מחלוקת?
ברור שצריכים להתבונן בדבר הזה, וכמו שהרב ממשיך אסור שהטבע הנפשי הזה יתרחק ממקורו, מהתורה. זאת אומרת שיש בזה מדרגות, יש טבע של חסד נמוך, אדם רחמן ומיד כשהוא רואה מישהו סובל הלב שלו נמס והוא רוצה לעזור. יש מדרגה יותר גדולה, שהאדם דבק בריבונו של עולם, תמיד רוצה לעשות את רצונו ולעשות הטוב מתוך הציווי האלוקי מתוך שהקב"ה מצווה אותו לעשות, לא מתוך מידת הרחמים של הלב אלא ממקום יותר גבוה. כנראה שיש מדרגה עוד יותר גבוהה ממקור הטוב. החסד יכול לנבוע מהתורה ומצוותיה, והוא יכול לנבוע ממקור התורה, ממידת החסד העליונה. לא בתור טבע נמוך ורגשי, אלא אור החסד האלוקי שמאיר בתוך האדם, טבע פנימי של עשיית חסד.כנראה ששני הדברים צריכים להיות כאחד, רצון ה' ממלא את לבבנו, אנחנו רוצים לעשות רק את רצונו ובטלים בפני רצונו, הכול תורה, מידת החסד נובעת מעשיית רצונו של הקב"ה - ומאידך, זה גם טבע עמוק ופנימי שלנו, יש תיאום בין רצון ה' ובין מה שאנחנו רוצים, ברוך ה'. אנחנו רוצים לעשות את רצונו, רצונו הוא שאנחנו נהיה בעלי חסד וגם בעלי אופי של חסד, לא רק שאנחנו עושים חסד בפועל אלא יש לנו גם נפש שאוהבת לעשות חסד, גאונות של חסד פנימית, וזה תואם את רצון ה'. זה מה שהקב"ה רוצה וזה גם מה שאנחנו רוצים. כשאדם עושה חסד מתוך השילוב הזה, ההתנהגות של האדם מגיעה לשלמות היותר נכונה.

זהירות מחסד לא מבוקר
אנחנו ממשיכים לעוד פרק מדברי הרב, אנחנו כבר עוברים לחלק ד' של אורות הקודש, וכאן אומר הרב בפרק שהכותרת שלו היא "הגנה בחסד אל עליון" (מאמר רביעי, ח):
נטיית החסד צריכה הגנה גדולה. עלול הוא בעל החסד, הנוטה להשפיע לכל, להיות גם כן מקבל מכל,
הוא מתקרב לכולם, הוא משפיע - והוא גם יכול להיות מושפע.
כך היא דרכה של השפעה, שהיא חוזרת אל הנותן באיזה צורה מושפעת. ומה אפל הוא המצב, כשהנושאים השפלים והמזוהמים יחזירו השפעתם,
אם אדם הולך להשפיע על אנשים רחוקים, שהם שפלים ומזוהמים,
אחרי אשר נפגמה תחת ידם אל הנותן והמשפיע, באיזה צורה של צליל בת קול.
יש סכנה שהשפעה שלילית תחזור אליו, הוא יושפע מהם ויפגע.
אברהם הובטח במגן שלא תזיקהו השפעתו שהיתה שפוכה על פני כל והולכת לרעים ולטובים,
מגן אברהם, יש לו הגנה,
בהיותו מעין דוגמא של חסד של מעלה, אנכי מגן לך.
ובמעמקי התורה השמירה היא נתונה לכל אחד ואחד ע"פ מדתו, ויש שהוא מוכרח להשמר שלא להיות מהנה לשום מקום שפל, כדי שלא תשוב שום השפעה שפלה עליו,
יש אנשים שצריכים להתרחק מכל השפעה על אחרים, מפני שהם יהיו מושפעים בעצמם. הרב מזכיר דוגמא:
ומרוב ענותנותו של רבי אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, והשבת אבדה לנכרי אסורה משום למען ספות הרוה את הצמאה, ולא מעלין ולא מורידין נכרים ורועי בהמה דקה.
הרב מביא כמה הלכות המורות שאין לעשות חסד, לפעמים לא לנכרי ולא למוכרי בהמה דקה שהם גנבים. לא מעלים אותם מהבור שהם בתוכו, למרות שאם לא יעזרו להם הם ימותו. אמנם לא מורידים לתוך הבור, לא עושים פעולה באופן אקטיבי, אבל לא עוזרים להם כשהם לא יכולים לצאת בעצמם. אני לא מדבר על הלכה למעשה עכשיו, אנחנו מדברים על הכיוון הכללי על העיקרון.
זאת אומרת שמידת החסד צריכה להיות עם הגנה, לא כל אחד הוא בר הכי לעשות חסד לכולם בלי להיפגע, לאברהם אבינו הייתה הגנה. הקב"ה מבטיח לו שהוא נותן לו הגנה ולכן אברהם יכול להיות טוב לרעים ולטובים, כמו ריבונו של עולם. זאת אומרת שאחרי כל מה שאמרנו, שאדם צריך לגלות את האהבה הפנימית שבתוכו, אהבת ה' ומתוך כך אהבת הבריות - עדיין צריך לדעת ליצור מגנים, שהאהבה הזאת לא תגרום לנפילות ולירידות של עושה החסד. כמו שהעולם לא יכול לעמוד במידת הדין, כך העולם גם לא יכול לעמוד רק במידת החסד, אם מידת החסד מתפשטת לרעים ולרעים יותר - היא יכולה להרוס את העולם. אם מרחמים ומשחררים מחבלים ורוצחים, הם באים והורסים את העולם. אם נותנים לאנשים רשעים לעשות כחפצם כי לא רוצים לפגוע בהם, זה לכאורה חסד, חסד ששופע בלי גבול, אבל העולם לא יכול להתקיים עם חסד כזה. העולם יכול להתקיים רק בשילוב של מידת הדין ומידת החסד. לפעמים אדם יכול לעשות חסד למישהו וזה בעצם בכלל לא חסד, לכן יש שילובים - 'חסד שבגבורה, גבורה שבחסד'. אבא שצריך להעיר את הבן שלו להתפלל, אבל הוא מרחם עליו ולא מעיר אותו, זה חסד או אכזריות? לפעמים
אפשר לתת עונש והוא בעצם חסד, ואפשר לעשות למישהו טובה והיא בכלל לא חסד. ילד שמבקש את המכונית לנסוע למסיבה, יש סכנה שהוא ישתכר שם ובכל זאת האבא מרחם עליו ונותן לו את הרכב. הוא יודע שזה לא טוב, הילד לא מספיק אחראי ויכול להיות שתצא מזה צרה, זה חסד או אכזריות? חסד צריך להיות חסד נכון, חסד על פי התורה, על פי השכל הישר, חסד תורני, חסד עמוק. זאת עבודה שצריך לעבוד עליה, כמו שאמרנו, אדם צריך לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב".
עד כאן עניינה של הפרשה.

תפקידנו בתיקון עולם
אנחנו נמצאים בפרשת שבוע נוספת, ירושלים במוקד המאבק בינינו לבין שכנינו. מבחינה מסוימת טוב שהדבר התגלה כי כך נחשף שורש המאבק , מאבק אמוני, מי צודק בדרך, למי שייכת ירושלים ולמי שייך הר הבית, מי הצודק. ממש כמו שהכוזרי אמר (מאמר שני, אות יד) שהמאבק על ארץ ישראל הוא מאבק על הדרך, מי צריך להיות נושא הדגל האמיתי שאחריו העולם כולו צריך ללכת. הדיון הזה מתחדד, וזה מחייב אותנו התבוננות. איך אנחנו מכריעים את המאבק הזה? יש כל מיני עצות, שהמשטרה תעשה פעולות יותר חזקות, שהמדינה תחוקק חוקים נוקשים יותר וכן הלאה. זה נכון, צריך לקבל את העצות האלה, אבל הן לא פוטרות את הבעיה לגמרי, כי גם אם עכשיו תהיה הפסקה במאבק, יכול להיות שתהיה שוב התפרצות וניסיונות להשתלט עלינו, ואם לא בדרכים אלימות אז בדרכים פוליטיות, ללחוץ עלינו לוותר ולהחלש.
אנחנו צריכים להכריע את המאבק, דהיינו, לשכנע את העולם כולו שדרך ה' שישראל נושאים זאת הדרך. צריך לשכנע את כולם שאנחנו צודקים, כמו שהנביא מתנבא שיהיה לעתיד לבוא: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (מיכה ד, ב). איך לדעתכם זה יהיה, פתאום הגויים יבינו מעצמם? אני חושב שיש לנו תפקיד בזה, לא לחכות שיהיה משהו באוויר ופתאום הגויים מעצמם יבינו. אנחנו צריכים לפתח עומק רוחני, עומק של מידות מושלמות, של התנהגות מיוחדת במינה עד שכולם יגידו שזאת הדרך. עומק אמוני, עומק של התנהגות מופתית, שהעולם כולו יגיד 'כזה ראה וקדש'. ככה מקדשים שם שמים, כך יתגלה כבוד ה' בעולם. אנחנו צריכים להתחיל מבפנים, שבתוכנו נבנה דגם של ציבור אידיאלי, ציבור לדוגמא וכל מי שיסתכל יתפעל, לאט לאט הדבר יתרחב ויתפשט עד שאור ה' ימלא את העולם כולו. זה מוטל עלינו, אנחנו צריכים לעשות מאמצים כי האדמה כבר בוערת, בכל הסביבה הכול רועש וסוער.
יש דרך נוספת שיכולה להיות אבל היא כואבת, דרך של ניתוח, דרך כזאת שהקב"ה כופה את ישראל להיות טובים, הוא נותן מספר מכות לא נעימות ומכריח אותנו להיות בסדר... כמובן שאנחנו מעדיפים את הדרך הראשונה, ומצדנו אנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים שנאיר את אור ה' בלי שהוא יצטרך לדחוף ולדרבן אותנו. כמובן שאנחנו צריכים את עזרתו והיא גם תינתן, אבל שנהיה בבחינת: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם בפתחו של אולם".
עלינו האחריות, העולם מוטל על כתפינו. בעזרת ה' שהקב"ה יתן לנו את הכוחות, שכל אחד יעלה יותר ויותר, יצטיין יותר ויותר, בלימוד, בהתנהגות, וכל אחד יתרום את שלו לגאולה שאנחנו כל כך מצפים לה.




^ 1.. שיחה משנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il