בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ארבעת המינים והלכותיהם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

ערבי נחל

מה עניין הערבה בחג הסוכות? מדוע דווקא בחג הסוכות יש צורך לאגוד את כל הסוגים השונים הקיימים בעם ישראל ולא עושים זאת בשאר הרגלים או החגים?

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

תשס"ד
5 דק' קריאה
בחג הסוכות ישנה מצווה מיוחדת להקיף המזבח בערבה ואמרו במסכת סוכה (מה, ב), שדין זה הוא הלכה למשה מסיני במקדש. אך בגבולין תקנו נביאים או יסדו, לחבוט ערבה בשביעי של החג. ואף בבית המקדש ביום שביעי הקיפו המזבח בערבה שבע פעמים, לעומת הימים הראשונים של החג שהקיפו פעם אחת בלבד. וביום זה הביאו ערבות הגבוהים אחת עשרה אמות וזקפום על גבי יסוד המזבח כדי שראשיהם יזדקרו מעל המזבח. ויש להבין מדוע דווקא הערבה משמשת למשימות אלו. אמרו בפסיקתא (כח):
דבר אחר, פְּרִי עֵץ הָדָר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כַּפֹּת תְּמָרִים, אלו ישראל, מה תמרה יש בה טעם ואין בה ריח, כך, ישראל יש בהן בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וְעַרְבֵי נָחַל, אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח, כך ישראל יש בהן בני אדם שאינן בעלי תורה ולא מעשים טובים. אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר אלא יעשו אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

ומדוע דווקא בחג הסוכות יש צורך לאגוד את כל הסוגים השונים הקיימים בעם ישראל ולא עושים זאת בשאר הרגלים או החגים. אלא חג הסוכות שבו נוטלים את ארבעת המינים שהינם בקשה ותפילה על המים, דבר שכלל האנושות זקוק לו, וכדי שאומות העולם יזכו בגשמים עליהם למלא את יעודם שהוא לעזור לישראל במילוי תפקידם. וככל שישראל שלמים יותר אומות העולם עוזרים להם יותר ובכך זכותם של האומות מתגברת. אגידת ארבעת המינים שהם כנגד ארבעת המינים שנחלקו בהם בני ישראל, רמז יש בה שאף הסוגים השונים שבישראל מתאגדים ובכך הם ממלאים את תפקידם ויעודם בעולם באופן שלם יותר, נמצאו אומות העולם מסייעים לישראל טובים יותר וממילא מתמלא יעודם יותר. אגידת ארבעת המינים אינה משפרת רק את הערבה שקולטת את ריחו הטוב של האתרוג, אלא גם האתרוג והתמר זקוקים לערבה כדי להשלימם. כך הוא הדבר בישראל, הערבה, שהם הפשוטים שבעם, נצרכים לחכמים ולעושי המצות לדבק בהם. וגם המעולים שבעם צריכים לשלמותם את הפשוטים שבהם כי כל המרכיבים יחד מהווים חטיבה אחת שהוא עם ישראל. כעין החלבונה שריחה רע וכשהיא מצטרפת לסממני הקטורת היא ממריצה ומחזקת את ריחם הטוב, כידוע.

והנה זקיפת הערבה מסביב למזבח או הקפה ברגל עם הערבה מסביב למזבח, פעם אחת ביום, בששת הימים הראשונים של החג, וביום השביעי שבע פעמים, באה לעורר את הצד של הערבה, שאין בו טעם ואין בו ריח, הקיים בכל אחד מישראל, להתעלות ולהסמיכו למזבח, מרכז עבודת ה' ופסגתה. אך מצווה זו שהיא הלכה למשה מסיני, קיימת במקדש, שם המקום, בו, גם פשוטי העם יכולים לשאוב רוח של קדושה וגדולה ואף לזכות לרוח הקודש. ובעיקר בחג הסוכות זמן שמחתנו שבו התקיימה שמחה מיוחדת במקדש (בעיקר מסביב לשאיבת המים, כמבואר במסכת סוכה). ולפיכך מועד זה הינו הזדמנות המאפשרת לערבה שבישראל להתעלות ולהתקרב למינים האחרים שהם מעולים יותר. לאחר החורבן כאשר המקדש שמם והיכולת לעבוד את ה' בצורה עילאית אינה ניתנת. תיקנו נביאים אחרונים של עם ישראל, לחבוט הערבה ביום שביעי של סוכות. מפני שבעוד שבמקדש אין צורך לחבוט ערבה, אלא בזקיפתה על גבי המזבח, או שמקיפים בה את המזבח, כי ההמצאות במקום עבודת ה' - בית הבחירה - היא עצמה עוזרת להתעלות. אך בריחוק מקום מהשארת השכינה יש צורך בטלטול חזק יותר כדי לרומם את הערבה. על כן הנהיגו בשלהי פסיקת הנבואה מישראל את חביטת הערבה. הבאה לעורר את הערבה מתרדמתה להתעלות.

כאשר ישראל חוגגים את שבעת הימים הראשונים עם ארבעת המינים המחוברים והמשפיעים אחד על השני, ולאחר שהערבה זקפה את קומתה מעל גבי המזבח, או השירה את עליה בחבטה, ראויים ומוכשרים הם בני יעקב, להיכנס לשמחת עצרת, היום השמיני. וכך אמרו בפסיקתא (פסקא ל):
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, יודע אני בניי שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנות של אומות העולם, ועכשיו אני ואתם נשמח יחד. ואיני מטריח עליכם הרבה, אלא פר אחד ואיל אחד. וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקדוש ברוך הוא ואומרים (תהלים קיח, כד) זֶה הַיּוֹם עֶשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. אמר ר' אבין, אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בהקדוש ברוך הוא. בא שלמה ופירש, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (שיר השירים א, ד) בך בתורתך, בך בישועתך. אמר ר' יצחק, בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך.

כלומר, השמחה של שבעת ימי החג היא במצות פרטיות, והיא המחלקת את עם ישראל למעמדות. כי מבחינה מעשית ישנן דרגות שונות בקיום התורה בפועל. דבר זה עצמו הינו כנגד אומות העולם כי בזה גם עם ישראל הוא חלק מאומות העולם שיש ביניהם דרגות שונות, כמו שאמרו במסכת אבות (ג), חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעה להם לישראל שניתן להם כלי חמדה. ישנה דרגה של אדם, וישנה דרגה גבוהה יותר, שניתן להם כלי חמדה, שהיא התורה. וכאשר משווים בין ישראל והאומות יש גם השוואה בין ישראל בינם לבין עצמם. לא כן כאשר הקדוש ברוך הוא אומר נשמח אני ואתה שאז השמחה היא בכ"ב אותיות שבתורה. לא במצות הפרטיות שבתורה אלא בתורה בכללותה מצד היותה תורת ה' שניתנה לעם ה'. ולפיכך באותו יום אומר הקדוש ברוך הוא איני מטריח עליכם הרבה כי לא המצות המעשיות הן הגורמות לשמחה. ולפיכך אין זו שמחת היום שמשמעה מצות היום השמיני. אלא שמחת הקדוש ברוך הוא ישראל ואורייתא חד.

התעלות עליונה זו באה לאחר חביטת הערבה ואגידתה עם שאר המינים המעלים את היחידים שבישראל להיות חטיבה אחת. ומכאן נובע המנהג שמסיימים התורה בשמיני עצרת ומצרפים את שמחת החג עם שמחת התורה.

יש עוד להוסיף, אמרו במסכת סוכה (לד, א):
"תנו רבנן, עַרְבֵי נָחַל, הגדלות על הנחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. אמר ר' זירא, מאי קראה, )יחזקאל, יז, ה( קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שְׁמוֹ, וגו'. אמר ר' אבהו, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים, ומאי ניהו ערבה. והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים. פרש"י, קח על מים רבים צפצפה שמו, כדמפרש ליה ר' אבהו אותו שנשרש ואחוז על מים רבים, נעשה צפצפה, אלמא גריעותא היא דבתוכחה נאמר ביחזקאל.
תנו רבנן, איזהו ערבה ואיזהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. פרש"י, קנה שלה, עץ שלה. ופיה חלק, חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות".

שהנה הנביא מדמה את ישראל במצבם הרצוי כערבה הנשרשת במים רבים ולמעשה הם נעשו כצפצפה בין ההרים שאינה גדילה על מים. ויש להבין מה נפקא מינה אם גדילה על מים או בין ההרים הואיל וסוף סוף היא גדילה. ולנו נדמה שגדלה בין ההרים ומסתפקת במעט מים עדיפה על הגדלה דווקא על המים. ומדוע, לערבה יש סימנים, שעצה אדום, העלים חלקים ומשוכים בעוד הצפצפה עצה לבן והעלה עגול ומלא פגימות כמגל. וכי מקרה הוא. אלא, ערבה, כפי שאמרנו, מורה על הפשטות של ישראל, ולפיכך היא גדילה על מים רבים שהם משל לתורה. לפי שכל זמן שאדם יודע שהוא חסר, הוא שואף להשלים עצמו. שכך היא ערבה, גדלה ויונקת מהמים ולפיכך עלה שלה אדום המורה על חיות, כאדם שפניו אדומות המשקפות חיות בריאה.

לעומת הצפצפה שגדילה בהרים שאינה שואפת לשאוב מים ומסתפקת במעט מים השקועים בקרקע ההר. כך החושב את עצמו למושלם שוב אין לו מה להוסיף חכמה ודעת, ולפיכך עצה לבן המורה חוסר חיות כמת. עלה הערבה משוך וחלק כי יש לו ראש ויש לו סוף, לעומת העלה העגול של הצפצפה ומלא פגימות, עגול אין לו ראש ואין לו סוף בכל מקום הוא שווה, לכך הוא פגום. כי תמיד צריך לדעת שיש יותר מושלם ויש פחות, ועבודתו של האדם להתקדם עוד. כאשר ישראל נוקטים בגישה זו הם באמת שלמים כעלה הערבה שהוא חלק. אך כאשר נדמה להם שהם מושלמים ואין להם לשאוף הלאה, כעין העיגול שאין בו חשוב יותר וחשוב פחות, הם נסוגים. זוהי תוכחתו של הנביא. נמצא שיש פן נוסף לערבה בחג הסוכות המורה על הצורך לינוק עוד תורה ועל ידי כך להגדיל את חיותנו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il