בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת תורה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

undefined
11 דק' קריאה
על מה אנו שמחים בשמיני עצרת?
מנהג ישראל לקרוא בסוכות ספר קהלת, ובו מוצגת השאלה "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (שם פרק ב), נדמה שהשאלה הזו מכוונת לשמיני עצרת, שהוא כרגל בפני עצמו, ולא ברורה סיבת השמחה בו. הנה לכל החגים יש סיבה היסטורית לשמוח בהם, בפסח על גאולתנו, ובשבועות על מתן תורתנו, בסוכות - "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", נשאלת השאלה על מה אנו שמחים ביום זה?

יתרה מזאת, בסוכות היו לנו הרבה מצוות "שובע שמחות" שובע של מצוות - סוכות וארבעה מינים, שהן מצד עצמן סיבה לשמחה, כפי שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", ואמרו חכמינו שכוונת הכתוב לשמוח בארבעת המינים לפני ה' במקדש, ובשמיני עצרת אין לנו כל מצווה לשמוח עמה, ואם כן במה אנו שמחים ביום הזה?

נוהגים בשמיני עצרת לסיים את קריאת התורה ולעשות שמחה לגמרה של תורה, והדבר הפך לעיקר מצוות היום שנקרא "שמחת תורה". אולם תקנה זו קיימת מתקופת הגאונים בלבד, לפני זה לא היה קבוע יום זה לסיום התורה, הנה במערבא (בארץ ישראל) היו מסיימים את התורה פעם בשלוש שנים, ולפי זה בודאי לא היו גומרים את התורה בשמיני עצרת, נוסף לכך, צריך עיון איך קבעו לשמוח עם התורה בשמיני עצרת, הלא אין מערבין שמחה בשמחה? (כן הקשה "מועדים וזמנים").

נראה שהגאונים בתקנתם לעשות בשמיני עצרת שמחת תורה כוונו לרוח התורה שיש ביום זה לשמוח עם התורה, ואין בזה ערוב שמחה בשמחה. זה הוא יחודו של שמיני עצרת, שאין בו מצוות פרטיות לשמוח בהם, ואם כן השמחה היא כללית בתורה.

נראה להטעים בכך את דברי הגר"א על הגמ' (פסחים דף עא עמוד א) " והיית אך שמח - לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה ", והקשה הגר"א הלא ידוע הכלל " אכין ורקין - מיעוטין הן " ואיך כאן הגמ' למדה מ"אך" לרבות יום טוב אחרון לשמחה? ומתרץ, ש"אך" ממעט את כל מצוות החג שאינן נוהגות בשמיני עצרת (הדברים הובאו במהרי"ץ חיות). לכאורה עדין לא מיושב כיצד נתרבה יום טוב אחרון לשמחה? נראה לפרש את עומק דבריו, שימי חג הסוכות היינו צריכים אמצעים רבים לשמחה, אבל בשמיני עצרת אין צורך בכל אלו, והנה המצוות מגבילות אותנו לשמוח בתנאים של קיום המצווה, היינו למי שיש לו ארבעת המינים וסוכה ובזמן המתאים לכך, אבל שמחת התורה אינה מוגבלת בזמן ובמקום ואמצעים כל שהם, "כי נר מצווה ותורה אור", המצווה משולה לנר שתלוי בפתיל ובשמן, והתורה משולה לאור, שמאיר מצד עצמו, השמחה של שמיני עצרת היא שמחה בכללות התורה ולכן יש בה ריבוי שמחה בלתי מוגבלת יותר מחג סוכות.

נראה שחז"ל עמדו על השאלה על מה אנו שמחים בשמיני עצרת?
במדרש (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א):
"רבי אבין פתח: 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמחה בך' - בהקב"ה, בך - בישועתך, בך - בתורתך, בך - ביראתך, אמר רבי יצחק: בך - בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך".

צריך להבין מה שאלתו של רבי אבין, מה השמחה ביום, ומה השמחה בקב"ה? האם אין שניהם אותו הדבר?

נראה שהשמחה ביום, היא השמחה בנס שקרה לנו ביום זה, להודות לקב"ה עליו, והשמחה בקב"ה אינה על דבר שקרה לנו, אלא שמחה בעצם הקשר שיש לנו עם הקב"ה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ונראה ששאלה זו מתאימה לשמיני עצרת, כי בשאר החגים אנו שמחים ביום על הישועה שזכינו לה מאת ה', אבל שמיני עצרת הרי לא קרה בו דבר שעליו אנו מודים, ועל זה שאלו חז"ל "אין אנו יודעין במה לשמוח", והכתוב עונה "נגילה ונשמחה בך", בקב"ה בעצמו ובתורתו.

נראה שהדברים מפורשים בחז"ל שעמדו על שאלה נוספת, מדוע לאחר החג שבו מקריבים שביעים פרים בשמיני עצרת אנו מסיימים בהקרבת פר אחד בלבד? (סוכה דף נה עמוד ב):
"אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה - כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך".

כלומר חג זה מיוחד לשמחה של כנסת ישראל עם הקב"ה, וכיון שאנו עמו אין אנו צריכים סעודה גדולה וכל אמצעים נוספים לשמחה, אדרבה כמה שיהיו פחות קורבנות תהיה ההנאה מיוחדת יותר אל הקב"ה.
לפי זה אפשר להסביר את רש"י (ויקרא פרק כג פסוק לו):
"עצרת הוא - עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם".

לכאורה אם קשה עלי פרידתכם, אם כן יש להניח שאחרי סעודת פרידה עוד יתגברו הגעגועים ותתלהט אש האהבה, וממילא תהיה הפרדה קשה יותר? אלא נראה שמטרת הסעודה הזאת להביא לכך שלא נצטרך יותר להיפרד מהקב"ה, וזאת נוכל להשיג ע"י שמחת התורה שהיא אינה מוגבלת לזמן ומקום, וכך גם אחרי צאתנו מהסוכה לבית, נוכל להביא עמנו את השכינה לבית, והדברים נבחנים בשמיני עצרת, ונקבעים לכל השנה כולה.

הקבלה בין שבועות ושמיני עצרת
הוכחה נוספת לכך, ששמיני עצרת מיוחד לשמחת תורה מההקבלה שלו לחג השבועות. על פי הרמב"ן (ויקרא פרק כג פסוק לו):
"וציווה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת , כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. וזהו מאמרם (חגיגה יז א) שמיני רגל בפני עצמו הוא לעניין פז"ר קש"ב. ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם. ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טז) בשלש רגלים, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים, ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר יראה כל זכורך וגו', והנה זה מבואר".

נמצא, שכמו שמיני עצרת של חג הסוכות כך גם חג השבועות הוא שמיני עצרת של פסח, מתוך הקבלה זו אנו יכולים ללמוד על מהות השמחה בשמיני עצרת, היינו כמו ששבועות הוא זמן מתן תורתנו, ואנו שמחים עם התורה הנתונה, כך גם בשמיני עצרת של חג אנו שמחים עם התורה, ונראה שבו אנו שמחים בו על מתן לוחות שניות שנתנו ביום הכיפורים, על זה אמרו חז"ל "לא היו ימים טובים כט"ו באב ויום הכיפורים", אלא שביום הכיפורים שהוא יום תענית קשה לקיים שמחה בלא אכילה ושתיה, לכן אנו שמחים עם התורה בסיומו של חג בשמיני עצרת. וכמו שבשבועות שהוא כשמיני עצרת של פסח אין אנו אוכלים מצה, ואדרבה קורבנו של יום הוא שתי הלחם, שמיוחד מכל קרבן צבור בכך שהוא חמץ, וכן בשמיני עצרת של חג אין אנו יושבים בסוכה, וצריך להבין מה משמעות הדבר שבשמיני של החגים אין אנו נוהגים כדין אותם חגים?

נראה שטעם הדבר הוא מפני שימים אלו מיוחדים לתורה שהיא למעלה מכל המעשים והמצוות, ולכן אין בה הדינים שיש בחגים שלפניהם, בפסח צריך להיזהר מחמץ, שמסמל יצר הרע שיש להתרחק ממנו ביותר, אבל בשבועות שקבלנו תורה אפשר כבר לאכול חמץ ולא ל"התחמץ". וכן סוכות אנו יוצאים מדירת קבע לדירת ארעי, כדי שלא לשקוע באהבת הממון בזמן האסיף, אבל בשמיני עצרת של חג, שמיוחד לשמחת תורה, אפשר כבר לצאת מהסוכה שהיא צילא דמהימנותא ולהיכנס לבית ולא להתגשם, ויתרה מזאת להרגיש שהוא בצילא במהימנותא גם בבית.

חז"ל השוו בין יום מתן תורה בשבועות לבין יום הכיפורים זמן מתן לוחות שניות, ואמרו (תענית דף כו עמוד ב):
"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו".

לפי המבואר במשנה שם "יום שמחת לבו" הוא יום הכיפורים, שבו ניתנו לוחות שניות, (ולפי זה צריך להבין מדוע מסיימת המשנה " זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו "? נראה שזה נאמר בלשון ברכה בלא קשר ליום הכיפורים, או מפני שביום הכיפורים נצטוו על הקמת המשכן). ונראה שעיקר השמחה של יוה"כ פורצת ועולה בשמיני עצרת, ולכן קבעוהו להיות יום שמחת תורה. והנה לוחות שניות נעשו מאבן שלמטה ומסמלות את תורה שבעל פה שנרכשת בעמל האדם, ולכן שבועות נקרא יום חתונתו, אבל יום הכיפורים הוא זמן "שמחת לבו" מפני שבו התקרבנו לקב"ה בכוח מעשינו.

שמעתי בשם גדולים: הנה בחג הסוכות אנו מקיפים את בכל יום את התורה, אבל בשמחת התורה אנו רוקדים עם התורה אם כן את מה אנו מקיפים? והתשובה היא: את לומדי התורה! ואת הבמה שעליה לומדים תורה ...

והדברים מתאימים עם דברנו שזו שמחה לגמרה של תורה ולתורה שבעל פה.

מדוע השמחה בשמחת תורה גדולה יותר משבועות?
"עבודת ישראל" מקוז'ניץ הסביר מאמר חז"ל "גדול יום הגשמים יותר ממתן תורה", וכי איך אפשר שגשם יהיה יותר מתורה? ופירש שהכוונה "יום גשמים" לחג שמיני עצרת שמתפללים בו על הגשם, אבל השמחה בו היא שמחת תורה.

הסברנו לעיל מדוע אנו שמחים בשמיני עצרת יותר מחג השבועות, מפני שבשבועות רק קבלנו את התורה ועדין לא טעמנו חין ערכה, אבל לאחר שלמדנו והפנמנו אותה השמחה גדולה יותר.

השמחה הגדולה באה לאחר התשובה
נראה להוסיף דברים כהשלמה לכך, מפני שבימים אלו זכינו לתשובה, והשלמות מעוררת שמחה (מהר"ל), שפני אין שמחה אלא כהתרת הספיקות, ועוד אמר הרבי מקוצק על הפסוק "והיית אך שמח", אך - למעט את "החלודה" שבלב, על דרך אומרם ז"ל (רש"י במדבר פרק לא פסוק כב):
"ורבותינו אמרו: אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא",

והחלודה שבלב נגרמת מעברות, שהם כקליפות המפרידות אותנו מאבינו שבשמים, ולא נותנת לנו לשמוח, אך כשנסיר החלודה הזאת "והיית אך שמח".

אמרו חז"ל (תענית דף טו עמוד א):
"ויאמר רב נחמן בר יצחק: אף אני אומר: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים - לאורה, וישרים - לשמחה. צדיקים לאורה - דכתיב (תהלים צ"ז) 'אור זרע לצדיק', ולישרים שמחה, דכתיב - 'ולישרי לב שמחה'",

ופירש רש"י " ישרים - לשמחה, דישרים עדיפי מצדיקים ". ומפרש רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל שהצדיקים מתמודדים עם יצרם ולכן עדין אינם יכולים לשמוח אבל הישרים שכבר נצחו את יצרם יכולים לשמוח. וזה המצב שהיהודי נמצא בו לאחר התשובה של ר"ה ויוה"כ ולכן השמחה שבסוכות ושמ"ע כל כך גדולה. וכך כתב הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב):
"אף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים'",

נראה לדייק, הנה הרמב"ם לא כתב שיש מצווה לשמוח בסוכות יותר משאר המועדות, אלא קבע עובדה שהייתה בחג שמחה יתרה, משמע שהזמן גרמא לשמחה יתרה, וכפי אמרנו מפני שהוא זמן של תשובה.

על פי זה נראה לפרש את דברי חז"ל שראו בנטילת ארבעת המינים סימן לניצחון של ישראל בדין של ראש השנה, וז"ל (ויקרא רבה פרשה ל):
"'מהו נעימות בימינך נצח', א"ר אבין: זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל ביין (לולב). משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצוח, אלא מאן דנסב באיין (לולב) בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנן ידעין דישראל אינון נצוחייא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון".

וצריך להבין כיצד נטילת הלולב מראה על הניצחון בדין, הרי אנו מצווים ועושים זאת? נראה שההוכחה לכך היא בשמחה שיש לאדם בקיום מצוות החג. שמי ששמח בחג עם המצוות סימן שהוא צדיק ונתכפרו עוונותיו, שאם לא כן לא היה יכול לשמוח כדבעי.

השמחה עצמה מביאה לשלמות ולהשראת השכינה
מאידך גיסא, כתוב בזהר הק' שמי שלא זכה בדין של ר"ה ולא ביוה"כ יכול לזכות בדין בזכות שמחת החג. כלומר סגולת השמחה לעורר את האדם לתשובה בדרך נפלאה יותר, שמועילה אף למי שאינו מתעורר לתשובה מיראת העונש. רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל (תלמיד המגיד הגדול ממזריטש) אמר שהשמחה אינה מצוות עשה, אבל אין כמותה להביא לכל המצוות שבתורה, והעצבות אינה עבירה אבל אין כמותה להביא לכל העבירות שבתורה.

השמחה בכוחה להביא להשראת השכינה, וכך נאמר על שמחת בית השואבה בתוספות (סוכה דף נ עמוד ב):
"חד תני שואבה - בירושלמי מפרש: שמשם שואבים רוח הקודש, שהשכינה שורה מתוך שמחה, דכתיב 'ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ', ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי, שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה".

עוד אפשר ללמוד על מה ששמחה יכולה להביא מהשמחה שהייתה לישראל בתקופת עזרא בחג הסוכות. מסופר בספר נחמיה (ח') "ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאד", ולכאורה קשה איך אפשר לומר שמזמן יהושע ועד עזרא לא ישבו בסוכות, ובמיוחד המלכים הצדיקים שביניהם? וכך שואלת הגמ' (ערכין דף לב עמוד ב):
"אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה; ואומר: 'והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה', מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו. ואידך? דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב 'ישוע', בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא ליבעי רחמי".

שתי תשובות בדבר בגמ':
א. שבזמן עזרא קדשו את ארץ ישראל קדושה עולמית שלא תתבטל אף לאחר שיגלו מהארץ, ובכך עשו מעשה עדיף על מה שעשה יהושע שלא קדש את הארץ אלא לשעתה. וכל זה נלמד משמחת הסוכות ששמחו יותר מיהושע, וצריך להבין את הקשר בין שמחת הסוכות לקדושת הארץ? נראה שמצוות סוכה דומה למצוות ארץ ישראל, כפי שדרש הגר"א על הפסוק (תהלים עו) "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון", וכמו שצריך לקבוע דירתו בסוכה, ולקיים בה "תשבו כעין תדורו", ואז אם יש לו צורך הוא יכול לעזוב את הסוכה מותר משום "תשבו כעין תדורו", כך גם ארץ ישראל צריך לקבוע דירתו בה במידה כזאת שאף אם יאלץ לעזוב אותה, עדין לא תתבטל קביעותו בה. ומכוח שמחת הסוכות נתחדשה הלכה גם בקדושת ארץ ישראל שאם יעזבו אותה לא יסיחו דעתם ממנה ולכן "קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".

ב. תשובה שניה בגמ', שהשמחה הייתה בגלל שבאותה תקופה הם בטלו את יצר הרע לעבודה זרה, ובודאי היה זה מכוח השמחה הגדולה שהייתה אז בסוכות.

הרי לנו כוחה של שמחה שעל ידה הצליחו לבטל את יצר הקשה של עבודה זרה. וכך אנו רואים, כאשר הנביא אלישע ראה את אחאב הרשע והתמלא עליו בכעס ובעצבות, והשכינה הסתלקה ממנו ולא היה יכול התנבא, מה הוא עשה, אמר (מלכים ב' ג) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", נמצא, שעל ידי שמחה אפשר להשרות שכינה גם כאשר יש כל הסיבות להיפוך הדבר, בגלל היותו בחברת רשע.

שמחה לפני התחלת לימוד
הגמ' (שבת דף ל עמוד ב) אומרת שלפני למוד צריך להיות בשמחה,:
"אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה. אמר רבא: וכן לחלום טוב. איני? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה, שנאמר (שיר השירים ה) 'שפתותיו שושנים נטפות מור עבר', אל תקרי מור עבר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים! לא קשיא, הא - ברבה והא - בתלמיד. ואיבעית אימא: הא והא ברבה, ולא קשיא, הא - מקמי דלפתח, הא - לבתר דפתח. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא".

השמחה מביאה להשראת השכינה וחשובה לפני התחלת לימוד תורה. אולם נראה שיש לכך מטרה נוספת לשמח את הגוף שהוא שותף עם הנשמה בלמוד התורה. וכך אמרו בגמ' (פסחים דף סח עמוד ב) "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא !?", לכאורה רב יוסף אמר דברים שהם בבחינת שלא לשמה, שע"י הלימוד נעשה אדם חשוב!?

וכן מצאנו שם:
"רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי. איני? והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי!' - מעיקרא כי עביד איניש - אדעתא דנפשיה קא עביד".

גם כאן אנו מוצאים שרב ששת שמח את עצמו בכך שיש לו תועלת מהלמוד וזה בבחינת שלא לשמה!? אלא הגמ' אומרת שכך יש לעשות בזמן שמתחילים ללמוד!

ונראה שכל זה נעשה כדי לשתף את הגוף בשמחת היצירה של תורה, ולקיים זאת גם באכילה משובחת. וכך נראה לדייק גם מרבה שאמר מילתא דבדיחותא לפני הלימוד, נראה שלא היה משמח בדברי תורה אלא בדברים המושכים את האדם שעדין לא למד, כדי שכל כולו יתמסר לתורה.

נראה ללמוד מכאן טעם נוסף לשמחה שאנו שמחים בשמיני עצרת עם התורה, מפני שאנו מתחילים את התורה עתה מחדש, ולפני שמתחילים תורה צריך לפתוח בשמחה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il