ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המגביה מציאה לחברו ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ה

המגביה מציאה לחברו

בבא מציעא דף ח ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

רמי בר חמא לומד ממשנתנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, שאם לא כן כאשר שניים מגביהים טלית יחדיו תיעשה כמי שמונחת על גבי הקרקע ולא יקנה אף אחד מהם, וכיצד אמרה המשנה שזוכים שניהם בטלית. רבא דוחה את דבריו שיש לומר שהמגביה לחברו לא קנה חברו (וכמבואר בדף י ע"א הטעם לכך הוא שהריהו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים), ובכל זאת כששניים מגביהים יחדיו יכולים לזכות משום "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". ומוכיח שאומרים מיגו כזה מהדין ששותפים שגנבו חייבים, למרות שהאומר לשלוחו לגנוב וגנב פטור הואיל ואין שליח לדבר עבירה, ועל כרחך שהטעם שמועיל בשותפים הוא שמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
החיסרון בשניים המגביהים יחדיו
מדברי רמי בר חמא רואים שרק בגלל שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו יכולים שניים להגביה טלית יחדיו אך לולא כן לא היו זוכים, וצריך להבין מדוע, איזה חיסרון יש לכל אחד מהם שבגללו זקוק הוא לעזרת השני כדי לקנות.
הראב"ד (מובא ברשב"א ד"ה הא) כתב שהבעיה היא רק במקרה שאם יעזוב חברו יפול החצי השני עד לקרקע, ורק באופן זה "תיעשה כמי שמונחת על גבי הקרקע", אך אם גם לכשיעזוב תישאר הטלית תלויה באוויר אין שום חיסרון בהחזקתו. נפקא מינה לדבריו למקרה שמגביה פיקח יחד עם חרש, שאז כדברי הגמרא לא אומרים "מיגו דזכי לנפשיה" וכן לא "המגביה לחברו קנה חברו", אמנם לדברי הראב"ד אם לכשיעזוב החרש לא תגיע הטלית לקרקע בכל זאת יקנה הפיקח. לדבריו החיסרון בשניים המגביהים הוא במעשה ההגבהה, שכל מגביה לבדו לא עשה מעשה שיכול לגרום להגבהת כל הטלית. במקרה שהמעשה שלו לבדו היה מגביה את כל הטלית זוכה אף שבפועל לא הגביה את כולה, ונראה שמדמה זאת לנאמר בשבת דף צג, שמסייע אין בו ממש, וכמבואר שם גדר מסייע הוא שהראשון יכול לעשות לבד ואינו זקוק לשני, וכגון כהן העובד במקדש, שצריך לעמוד על רצפת העזרה, שרגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה "רואין כל שאילו ינטל הכלי ותינטל האבן יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה".
הרשב"א עצמו חולק וכותב שאף במקרה זה לא קנה, ומנמק שאם חברו אינו קונה עבורו הרי שידו כקרקע, וכמוכח מדברי הגמרא בדף ט ע"א, שאם הגביה טלית שצידה השני מחובר לעמוד לא קנה, ואם יבוא אדם נוסף ויסירה מן העמוד ויגביה עימו יזכו שניהם ולא רק הראשון. עוד מוכיח הרשב"א מדברי הגמרא שם שאם אחד רכוב על חמור וחברו תפוס במוסרה, זה קנה מה שתפוס בידו וזה קנה בי פגיה והשאר לא קנה לא זה ולא זה, ובפשטות מדובר שם במקרה שאם חברו יעזוב המוסרה היא לא תגיע עד לקרקע. לדעת הרשב"א אף אם כל מעשה ההגבהה מיוחס אליו, מכל מקום נחשב כאילו עדיין מחובר לקרקע וממילא כאילו לא הוגבה כלל. יש לדמות זאת לחפץ המחובר לתחתית עמוד ובא אדם והגביה החפץ באופן שגם הצד המחובר לעמוד הוגבה וכעת הוא מחובר לחלקו העליון של העמוד (כמו הגבהת דגל המחובר לתורן), ומבואר מדבריו שבמקרה כזה אינו קונה. יתכן שהראב"ד סובר שאף במקרה כזה קונה, או שלדעתו יש לחלק בין אדם שאינו מחובר לקרקע לעמוד המחובר לקרקע.
התוס' רא"ש חולק על הראב"ד אך מנמק דעתו באופן שונה מהרשב"א. לדעתו תפיסת כל אחד מבטלת את קניין חברו משום שגם הוא עצמו רוצה לקנות, ולכן הצד שלו נחשב עבור השני כמונח על גבי קרקע. לדבריו נראה שאם אדם יגביה סתם שלא על מנת לזכות לא יעכב בכך את קניין חברו, ואם כן סבר כראב"ד בכך שמצד המציאות לא נחשב כמונח על גבי הקרקע, אלא שבגלל שרצון חברו לזכות בעצמו פוגם מעשהו בקניין הראשון ונחשב מבחינה דינית כמונח על גבי הקרקע. הסברא בכך היא שעניינו של קניין הגבהה הוא להכניס לרשותו, ואם באותו רגע גם אדם אחר מכניס לרשותו יש חיסרון בהכנסה לרשות של הראשון. צריך עיון מדוע לפי הרא"ש גם כשחרש או שוטה מגביה יחד עם פיקח לא קנה הפיקח, הרי החרש אינו בר קנין, ושמא צריך לדחוק שגם השוטה – אף שאין לו גמירות דעת ולא ירדה דעתו לעומק הבנת משמעות הבעלות – מכל מקום הואיל ורוצה החפץ לעצמו הריהו בהגבהתו נראה כמכניס לרשותו 1 .
ההוכחה משותפים שגנבו
כאמור, רבא הוכיח את יסוד ה"מיגו דזכי" משותפים שגנבו. רש"י מפרש שמדובר בשותפים שאחד מהם גנב והוציא מרשות הבעלים לדעתו ולדעת שותפו, שכמבואר בב"ק עח ע"ב שניהם חייבים. הגמרא שם מביאה סתירה בין שתי ברייתות אם שותפים שגנבו חייבים או פטורים ומיישבת שאם טבח רק לדעתו שותפו פטור אך אם טבח גם לדעת שותפו הריהו חייב. התוס' דוחים ששם מדובר על טביחה, שכמבואר בב"ק עא ע"א יש פסוק מיוחד המרבה שחייב אף על שלוחו, אך בגניבה השולח פטור משום שאין שליח לדבר עבירה. התוס' עצמם מבארים שכוונת הגמרא כאן לשניים שהגביהו יחד על מנת לגנוב, שבכך לא אומרים אין שליח לדבר עבירה אלא מתוך שכל אחד זוכה לעצמו זוכה גם עבור חברו.
הקצות (סי' שמח ס"ק ג) הסכים עם שיטת רש"י והקשה על שיטת התוס', שאם בשניים המגביהים יחד מועילה הגבהת אחד עבור השני, על כרחך הטעם הוא משום מיגו דזכי לנפשיה, ואם כן אין סברא לחלק בין הגביהו יחד לאחד שהגביה מדעתו ומדעת שותפו שמועיל מטעם המיגו. הלימוד בגמרא נצרך רק לענין טביחה משום ששם אין זה קנין ולא שייך מיגו דזכי. וביאר שמקורו של רש"י אינו מהברייתא שאכן עוסקת בטביחה אלא מעצם הדין ששותפים יכולים לגנוב יחד ואם כן ודאי גם יכול אחד מהם לגנוב לדעת שניהם.
הנתיבות (סי' קה ס"ק ג) לעומתו סבור כתוס', ומבאר שכאשר אדם זוכה לעצמו יכול מתוך כך לזכות עבור חברו אפילו בלא שליחות. עוד מבאר, שמיגו דזכי נאמר רק במקום שהוא זקוק לצורך הזכייה של עצמו שגם חברו יזכה, שלולא יזכה חברו גם הוא לא יזכה. במקרה כזה הוא יכול לזכות עבור חברו, משום שלצורך עצמו הוא זקוק שחברו יזכה (נראה שנימוקו הוא שבמקרה כזה ודאי לא שייך לומר שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים). על פי זה מחלק שבשניים המגביהים יחד הואיל וכל אחד זקוק לזכיית חברו גם עבור עצמו זוכים מטעם המיגו, ולפיכך בשניים שגנבו יחד קנו שניהם, כי אינם זקוקים לדין שליחות וממילא אין חיסרון מצד אין שליח לדבר עבירה. אולם כאשר אחד זוכה עבור עצמו ועבור חברו לא אומרים מיגו וזקוקים לדין שליחות, ולפיכך אינו מועיל בגניבה וכן במציאה הואיל וחב לאחריני.
אם כן, לפי הקצות מיגו דזכי מועיל מטעם שליחות, והתחדש שבזכות המיגו השליחות מתגברת על הסייג בדיני שליחות שאין שליחות לדבר עבירה וכן שלא מועיל כשחב לאחריני, ואילו לפי הנתיבות במיגו דזכי אין זקוקים כלל לשליחות ולכן מועיל גם בדבר עבירה וכשחב לאחריני.
הבית יוסף והש"ך (קה ס"ק ב) סוברים שעל ידי מיגו דזכי יכול אדם לזכות עבור חברו גם במה שהוא עצמו לא יכול לזכות, כגון שלווה חייב מאתיים לחברו ומאה לו, יכול לתפוס מהלווה גם מאתיים עבור חברו למרות שלעצמו יכול לתפוס רק מאה, והוכיח זאת הש"ך משניים המגביהים טלית יחדיו, שכל אחד יכול לזכות לעצמו רק בחצי שלו ובכל זאת זוכה בחצי השני עבור חברו. ואילו הסמ"ע והתומים (ס"ק ג) סוברים שאינו יכול, והסכים עימם הנתיבות , ודחה ראית הש"ך על פי ביאורו שמיגו דזכי עניינו הוא במקום שזקוק לזכיית חברו גם לצורך זכיית עצמו, ובמקרה כזה אנו אומרים שפשטה זכייתו בכל החפץ, ולכן מתוך כך זוכה גם עבור חברו.



^ 1.שוב ראיתי שהגרנ"ט (סימן קמח) הקשה כן וכתב שאולי יש לתרץ שלאחר תקנת חכמים שגם חרש קונה, תקנה זו גורמת לפיקח לא לקנות. אך לכאורה זהו דוחק גדול, כי למסקנה יוצא שחכמים תיקנו רק בשני חרשים ואילו בחרש ופיקח מתוך שלא קנה פיקח גם לא קנה חרש, וקשה לומר שחכמים תיקנו עקרונית שכל חרש יזכה אלא שלמעשה יוצא בפועל שבחרש ופיקח לא זוכה, אלא בפשטות נראה שכלל לא תיקנו בחרש ופיקח.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il