בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא מציעא דף ח ע"א

המגביה מציאה לחברו

מהו החיסרון בשניים המגביהים יחד שבגללו קונים רק משום החידוש שהמגביה לחברו קנה או משום מיגו דזכי? לראב"ד החיסרון במעשה ההגבהה; לרשב"א נחשב כמונח עדיין בקרקע; ולרא"ש קניינים הנעשים יחד מעכבים זה את זה. מחלוקת רש"י ותוס', הקצות והנתיבות בביאור המקרה 'שותפים שגנבו'. מחלוקת הפוסקים לגבי זכייה לחברו מעבר למה שיכול לזכות לעצמו.

undefined

הרב יאיר וסרטיל

שבט תשע"ה
9 דק' קריאה

רמי בר חמא לומד ממשנתנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, שאם לא כן כאשר שניים מגביהים טלית יחדיו תיעשה כמי שמונחת על גבי הקרקע ולא יקנה אף אחד מהם, וכיצד אמרה המשנה שזוכים שניהם בטלית. רבא דוחה את דבריו שיש לומר שהמגביה לחברו לא קנה חברו (וכמבואר בדף י ע"א הטעם לכך הוא שהריהו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים), ובכל זאת כששניים מגביהים יחדיו יכולים לזכות משום "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". ומוכיח שאומרים מיגו כזה מהדין ששותפים שגנבו חייבים, למרות שהאומר לשלוחו לגנוב וגנב פטור הואיל ואין שליח לדבר עבירה, ועל כרחך שהטעם שמועיל בשותפים הוא שמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.


בדף י ע"א מובאות דעות שאכן סוברות להלכה שהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, ושם מבואר שטעמם הוא שהואיל ובזכייתו הוא מונע מאחרים את היכולת לזכות הרי הוא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. את טעם הסוברים שכן זכה חברו ניתן לנמק בשלושה אופנים. האופן הראשון, הם חולקים על הדין של תופס לבעל חוב ולדעתם זכאי אדם לתפוס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, וכפי שמצאנו בגיטין יא ע"ב שדין זה אינו מוסכם. התוס' בהמשך (י ע"א ד"ה א"ר יוחנן) כותבים שכך משמע מכל הסוגיא, כלומר שהמחלוקות תלויות זו בזו והסוברים שקנה סוברים שגם ניתן לתפוס לבעל חוב. אולם הם מתקשים בשיטת רבי יוחנן, שמצד אחד סובר בגיטין שהתופס לבעל חוב לא קנה ומאידך סובר שהמגביה מציאה לחברו קנה. שני תירוצים נאמרו בראשונים לגבי קושיא זו ומכאן נולדים שני אופנים נוספים בטעם הסוברים שקנה. התוס' שם מתרצים בשם רבנו תם שיש לחלק בין מקרה שאם היה רוצה היה יכול לזכות לעצמו כמו במציאה לבין מקרה שלא היה זכאי כמו בחוב, ומוליד מכך נפקא מינה שגם בחוב אם הלווה חייב כסף גם לתופס הוא זכאי לתפוס עבור אחד משני הלווים האחרים. נמצא שרבי יוחנן סובר שניתן לזכות לחברו גם כשאין "מיגו דזכי לנפשיה" אך צריך שיהיה על כל פנים "מיגו דאי בעי זכי לנפשיה". הרמב"ן מתרץ שלדעת רבי יוחנן במציאה הוא כלל לא מוגדר כחב לאחריני. אפשר להסביר דבריו שבמציאה יש רק מניעת רווח ולא גרימת הפסד, אך נראה יותר שהחילוק הוא שבמציאה אין שום בעלות ושייכות לאף אחד על החפץ בשונה מחוב שיש למלווה שייכות לחפץ.


החיסרון בשניים המגביהים יחדיו


מדברי רמי בר חמא ורבא רואים שרק בגלל שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו או בגלל מיגו דזכי יכולים שניים להגביה טלית יחדיו אך לולא כן לא היו זוכים, וצריך להבין מדוע, איזה חיסרון יש לכל אחד מהם שבגללו זקוק הוא לעזרת השני כדי לקנות.


הראב"ד (מובא ברשב"א ד"ה הא) כתב שהבעיה היא רק במקרה שאם יעזוב חברו יפול החצי השני עד לקרקע, ורק באופן זה "תיעשה כמי שמונחת על גבי הקרקע", אך אם גם לכשיעזוב תישאר הטלית תלויה באוויר אין שום חיסרון בהחזקתו. נפקא מינה מדבריו למקרה שמגביה פיקח יחד עם חרש, שאז כדברי הגמרא לא אומרים "מיגו דזכי לנפשיה" וכן לא "המגביה לחברו קנה חברו", אמנם לדברי הראב"ד אם לכשיעזוב החרש לא תגיע הטלית לקרקע בכל זאת יקנה הפיקח. וכן נפקא מינה למקרה שכל אחד מהם מתכוון להגביה רק עבור עצמו, שאז לכאורה לא קנו, ובכל זאת לפי הראב"ד אם יגביהו עד גובה שהצד השני לא יגיע לקרקע יקנו.


לדבריו החיסרון בשניים המגביהים הוא במעשה ההגבהה, שכל מגביה לבדו לא עשה מעשה שיכול לגרום להגבהת כל הטלית. במקרה שהמעשה שלו לבדו היה מגביה את כל הטלית זוכה אף שבפועל לא הגביה את כולה, ונראה שמדמה זאת לנאמר בשבת דף צג, שמסייע אין בו ממש, וכמבואר שם גדר מסייע הוא שהראשון יכול לעשות לבד ואינו זקוק לשני, וכגון כהן העובד במקדש, שצריך לעמוד על רצפת העזרה, שרגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה "רואין כל שאילו ינטל הכלי ותינטל האבן יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה".


הרשב"א עצמו חולק וכותב שאף במקרה זה לא קנה, ומנמק שאם חברו אינו קונה עבורו הרי שידו כקרקע, וכמוכח מדברי הגמרא בדף ט ע"א, שאם הגביה טלית שצידה השני מחובר לעמוד לא קנה, ואם יבוא אדם נוסף ויסירה מן העמוד ויגביה עימו יזכו שניהם ולא רק הראשון. עוד מוכיח הרשב"א מדברי הגמרא שם שאם אחד רכוב על חמור וחברו תפוס במוסרה, זה קנה מה שתפוס בידו וזה קנה בי פגיה והשאר לא קנה לא זה ולא זה, ובפשטות מדובר שם במקרה שאם חברו יעזוב את המוסרה היא לא תגיע עד לקרקע.


גם לדעת הרשב"א החיסרון הוא במעשה ההגבהה אלא שאף אם כל מעשה ההגבהה מיוחס אליו, מכל מקום נחשב כאילו עדיין מחובר לקרקע וממילא כאילו לא הוגבה כלל. נראה שלפי הרשב"א גם במקרה שחפץ מחובר לתחתית עמוד ובא אדם והגביה את החפץ באופן שגם הצד המחובר לעמוד הוגבה וכעת הוא מחובר לחלקו העליון של העמוד (כמו הגבהת דגל המחובר לתורן) לא יקנה. כיצד הראב"ד יתיישב עם הגמרא לגבי עמוד? יתכן שלדעתו הואיל ושם מראש היה מחובר לראש העמוד לא נחשב שעשה את כל מעשה ההגבהה אך במקרה הדומה לדגל המחובר לתורן נחשב שעשה את כל מעשה ההגבהה ולכך דומה המקרה של המגביה יחד עם חברו[1].


התוס' רא"ש[2] חולק על הראב"ד אך מנמק דעתו באופן שונה מהרשב"א. לדעתו תפיסת כל אחד מבטלת את קניין חברו משום שגם הוא עצמו רוצה לקנות, ולכן הצד שלו נחשב עבור השני כמונח על גבי קרקע.


לדבריו נראה שאם אדם יגביה סתם שלא על מנת לזכות לא יעכב בכך את קניין חברו, ואם כן סבר כראב"ד בכך שמצד המציאות לא נחשב כמונח על גבי הקרקע, אלא שבגלל שרצון חברו לזכות בעצמו פוגם מעשהו בקניין הראשון ונחשב מבחינה דינית כמונח על גבי הקרקע. אולי הסברא בכך קשורה למהותו של קניין הגבהה שעניינו להביע הכנסה לרשותו, ואם באותו רגע גם אדם אחר מכניס לרשותו יש חיסרון בהכנסה לרשות של הראשון, ואולי החיסרון כללי יותר ולא קשור דווקא למהות ההגבהה אלא עצם הפעולה הקניינית של אחד פוגמת בפעולת האחר הואיל ואלו פעולות הפכיות המנוגדות זו לזו[3].


לפי זה צריך עיון מדוע לפי הרא"ש גם כשחרש או שוטה מגביה יחד עם פיקח לא קנה הפיקח, הרי החרש אינו בר קניין, ושמא צריך לדחוק שגם השוטה – אף שאין לו גמירות דעת ולא ירדה דעתו לעומק הבנת משמעות הבעלות – מכל מקום הואיל ורוצה את החפץ לעצמו הריהו בהגבהתו נראה כמכניס לרשותו[4]. הסבר זה יובן רק לפי הביאור הראשון שזוהי סברא הקשורה למהותו של קניין הגבהה.


כאשר הרשב"א הביא את ההוכחה מרכוב ומוסרה הוא ביאר את הוכחתו שהגמרא ודאי עוסקת במקרה (או לכל הפחות גם במקרה) שהמוסרה לא מגיעה עד לקרקע ובכל זאת לא קנה. לעומת זאת הרא"ש לא ציין זאת, ונראה שלאו בכדי הוא אלא לדעתו ההוכחה היא מקניין משיכה, שאחיזת התפוס במוסרה מעכבת מן הרכוב ברגליו לקנות את המוסרה במשיכה. כך משמע גם מכך שציין שהסוגיא עוסקת על הצד שמועיל למשוך בהמה לקנות כלים שעליה. משיכה קונה גם כאשר החפץ מונח ונגרר על גבי הקרקע, ולכן כאן ודאי אין משמעות אם מגיע לקרקע או לא. אם כן, מה הוכיח מכאן הרא"ש? הוא הוכיח שעצם הקניין של האחד מפריע ומעכב את הקניין של השני, ולכן גם בשני מגביהים לא קנו ולא אכפת לנו אם היה מגיע לקרקע או לא כי עצם הקניין מעכב[5][6]. הוכחה זו מתאימה לשיטתו שהעיכוב אינו במעשה ההגבהה אלא בעצם הקניין.


כעת צריך להבין מהי ההוכחה לפי הרשב"א, שהרי לדעתו העיכוב הוא במעשה ההגבהה ואם כן לא שייך להביא הוכחה מקניין משיכה להגבהה, ואי אפשר לומר שלדעתו הרכוב קונה את המוסרה בהגבהה שרי כלל אינו מגביה אותה אלא רק מושך את החמור שאליו מחוברת המוסרה. ונראה שהוכחת הרשב"א אינה מן הרכוב שלא קנה אלא מן השני האוחז במוסרה שלא קנה בגלל שהחצי השני אחוז בחמור[7], והוכחה זו דומה ממש להוכחה השנייה שמביא, שהמגביה לא קונה כאשר הצד השני מחובר לעמוד.


מיגו דזכי


ההוכחה משותפים שגנבו


כאמור, רבא הוכיח את יסוד ה"מיגו דזכי" משותפים שגנבו. רש"י מפרש שמדובר בשותפים שאחד מהם גנב והוציא מרשות הבעלים לדעתו ולדעת שותפו, שכמבואר בב"ק עח ע"ב שניהם חייבים. הגמרא שם מביאה סתירה בין שתי ברייתות אם שותפים שגנבו חייבים או פטורים ומיישבת שאם טבח רק לדעתו שותפו פטור אך אם טבח גם לדעת שותפו הריהו חייב.


התוס' דוחים ששם מדובר על טביחה, שכמבואר בב"ק עא ע"א יש פסוק מיוחד המרבה שחייב אף על שלוחו, אך בגניבה השולח פטור משום שאין שליח לדבר עבירה. התוס' עצמם מבארים שכוונת הגמרא כאן לשניים שהגביהו יחד על מנת לגנוב, שבכך לא אומרים אין שליח לדבר עבירה אלא מתוך שכל אחד זוכה לעצמו זוכה גם עבור חברו.


הקצות (סי' שמח ס"ק ג) הסכים עם שיטת רש"י והקשה על שיטת התוס', שאם בשניים המגביהים יחד מועילה הגבהת אחד עבור השני, על כרחך הטעם הוא משום מיגו דזכי לנפשיה, ואם כן אין סברא לחלק בין הגביהו יחד לאחד שהגביה מדעתו ומדעת שותפו שמועיל מטעם המיגו. הלימוד בגמרא נצרך רק לענין טביחה משום ששם אין זה קנין ולא שייך מיגו דזכי. וביאר שמקורו של רש"י אינו מהברייתא שאכן עוסקת בטביחה אלא מעצם הדין ששותפים יכולים לגנוב יחד ואם כן ודאי גם יכול אחד מהם לגנוב לדעת שניהם.


הנתיבות (סי' קה ס"ק ג) לעומתו סבור כתוס', ומבאר שכאשר אדם זוכה לעצמו יכול מתוך כך לזכות עבור חברו אפילו בלא שליחות. עוד מבאר, שמיגו דזכי נאמר רק במקום שהוא זקוק לצורך הזכייה של עצמו שגם חברו יזכה, שלולא יזכה חברו גם הוא לא יזכה. במקרה כזה הוא יכול לזכות עבור חברו, משום שלצורך עצמו הוא זקוק שחברו יזכה. נראה שנימוקו הוא שבמקרה כזה ודאי לא שייך לומר שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. על פי זה מחלק שבשניים המגביהים יחד הואיל וכל אחד זקוק לזכיית חברו גם עבור עצמו זוכים מטעם המיגו, ולפיכך בשניים שגנבו יחד קנו שניהם, כי אינם זקוקים לדין שליחות וממילא אין חיסרון מצד אין שליח לדבר עבירה. אולם כאשר אחד זוכה עבור עצמו ועבור חברו לא אומרים מיגו וזקוקים לדין שליחות, ולפיכך אינו מועיל בגניבה וכן במציאה הואיל וחב לאחריני.


אם כן, לפי הקצות גם כשיש מיגו דזכי עדיין זקוקים לדיני שליחות, והתחדש שבזכות המיגו השליחות מתגברת על הסייג בדיני שליחות שאין שליחות לדבר עבירה וכן שלא מועיל כשחב לאחריני, ואילו לפי הנתיבות במיגו דזכי אין זקוקים כלל לשליחות ולכן מועיל גם בדבר עבירה וכשחב לאחריני. ונראה שנחלקו במהות ה"מיגו דזכי" מדוע וכיצד הוא מועיל. לפי הנתיבות הוא מסיר את הפגם (כלומר, את הגורם המונע את זכות ההקנייה) שיש בחב לאחריני, לפי שאם קניין חברו נזקק עבורו הוא לא "מתערב" ומתעבר על ריב לא לו, וכן את הפגם שבשליחות לדבר עבירה כי כאן הוא לא עושה זאת למען חברו אלא למען עצמו[8]. לעומת זאת לפי הקצות הפגם עדיין קיים אלא שמתוך שמועיל הקניין עבור עצמו יש לו כח להועיל גם עבור חברו. נראה לדמות סברא זו לשיטה במרדכי (בבא בתרא סי' תרה) לגבי מי שהקנה שדה ומטלטלין ומעות בחליפין, שיש אומרים שם שלמרות שקניין חליפין לא מועיל במעות כאן קנה הכל כי מיגו שחל על השדה והמטלטלין חל גם על המעות[9]. כלומר, יש מקרים שבהם גם אם לא ניתן ליצור בהם קניין חדש מכל מקום ניתן להרחיב קניין שכן חל.


זכייה מעבר לסכום שחייבים לו


הבית יוסף, הש"ך (קה ס"ק ב) והקצות (קה ס"ק ב) סוברים שעל ידי מיגו דזכי יכול אדם לזכות עבור חברו גם במה שהוא עצמו לא יכול לזכות, כגון שלווה חייב מאתיים לחברו ומאה לו, יכול לתפוס מהלווה גם מאתיים עבור חברו למרות שלעצמו יכול לתפוס רק מאה, והוכיח זאת הש"ך משניים המגביהים טלית יחדיו, שכל אחד יכול לזכות לעצמו רק בחצי שלו ובכל זאת זוכה בחצי השני עבור חברו. ואילו המשאת בנימין (סי' לב), הסמ"ע, התומים (ס"ק ג) והנתיבות סוברים שאינו יכול.


הנתיבות דחה את ראית הש"ך על פי ביאורו שמיגו דזכי עניינו הוא במקום שזקוק לזכיית חברו גם לצורך זכיית עצמו, ובמקרה כזה אנו אומרים שפשטה זכייתו בכל החפץ, ולכן מתוך כך זוכה גם עבור חברו. כמבואר לעיל, הקצות לא נימק כך ואם כן לשיטתו הוכחת הש"ך טובה, ונמצא שהאחרונים כאן חלוקים במחלוקת הנזכרת במהותו של מיגו דזכי והקצות כאן הולך לשיטתו.




[1] אולי יש ליישב באופן אחר ולחלק בין אדם לעמוד, שאדם אינו מחובר לקרקע ואילו עמוד מחובר לקרקע ולכן נחשב כאילו עדיין חציו על גבי קרקע, אך לא נראה כן כי כאן העיכוב אינו מחמת שמחובר לקרקע אלא מחמת שמונח על גבי הקרקע.




[2] לא מופיע במקור אלא מצוטט מתוך המובא בשמו בשיטה מקובצת.




[3] יעויין עוד בסוגיית "רכוב ומנהיג" לגבי השאלה אלו קניינים מבטלים זה את זה.




[4] שוב ראיתי שהגרנ"ט (סימן קמח) הקשה כן וכתב שאולי יש לתרץ שלאחר תקנת חכמים שגם חרש קונה, תקנה זו גורמת לפיקח לא לקנות. אך לכאורה זהו דוחק גדול, כי למסקנה יוצא שחכמים תיקנו רק בשני חרשים ואילו בחרש ופיקח מתוך שלא קנה פיקח גם לא קנה חרש, וקשה לומר שחכמים תיקנו עקרונית שכל חרש יזכה אלא שלמעשה יוצא בפועל שבחרש ופיקח לא זוכה, אלא בפשטות נראה שכלל לא תיקנו בחרש ופיקח.




[5] גם לפי הדרך לעיל שהמניעה אינה כללית מעצם ביצוע קניין נוסף על ידי אדם אחר אלא זהו פגם הקשור דווקא למהותו של קניין הגבהה שעניינו הכנסה לרשותו, יש לומר שגם קניין משיכה מהותו הבעת הכנסה לרשותו ולכן שני קניינים אלו פוגעים זה בזה.




[6] אולם צריך עיון מסיום דברי הרא"ש שכתב שלא קנה כי הרי הוא כמונח על גבי קרקע, והרי כפי שכתבנו במסירה אין חיסרון של מונח על גבי קרקע, ושמא צריך לדחוק שלא דק ונקט כך רק אגב לשון הגמרא לגבי קניין הגבהה שלא קנה כשהראש השני תפוס בעמוד בגלל שהרי הוא כמונח על הקרקע, וכוונתו שגם כאן קיימת אותה תוצאה הלכתית.




[7] אך לפי זה קצת קשה מדוע פשוט לרשב"א שמדובר גם במקרה שהמוסרה לא מגיעה עד הקרקע, הרי מציאותית נראה שמגובה ידי אדם היא בדרך כלל כן מגיעה לקרקע. ועוד, שלפי זה צריך לפרש את המשך לשונו: "והכי נמי יד חברו כקרקע דמי ליה" שכבר אינו עוסק ברכוב (כי אז היה לו לומר שראש החמור כקרקע) אלא חזר לעסוק בשניים המגביהים יחד מציאה, אך קצת קשה כי ממשיך וכותב: "אלא לא שנא הכי ולא שנא" ומשמע מכך שעד כה עסק במקרה שלנו, אחרת היה לו לכתוב את המשפא הקודם לאחר המילה "אלא" – "אלא הכי נמי יד חברו כקרקע".




[8] צריך עוד לעיין, כי אם זהו הטעם בדברי הנתיבות, לכאורה אין צורך לומר שמועיל בגלל שאין צורך לדיני שליחות, אלא גם אם יש צורך בדיני שליחות בכל זאת מועיל כי אין את הפגם של חב לאחריני ושל שליח לדבר עבירה.




[9] עיין בשיעור הרב אשר וייס שליט"א (פרשת תולדות תשפ"א) שהאריך ביסוד זה שהגדירו "גרירה בקניינים" ודן אימתי אומרים גרירה בקניינים באופן חיובי שמתוך שחל לכך יחול לגבי השאר ואימתי להפך, מתוך שלא חל לשאר לא חל כלל.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il