(לג. בשליש העליון עד לג: שליש תחתון)

חלק א - עוד מקורות על המקרים שבהם משלמים ולא לוקים

(אגב הדף הקודם).

א. עדים זוממים

ר"א: סברא - כי לא שייכת בהם התראה, וממילא לא לוקים

[ואמנם יש לימוד מפורש (לפי הגמרא במכות ב: שיש בעדים זוממים מלקות מהפסוק של מלקות - "והיה אם בן הכות הרשע... והכהו..." שכשאי אפשר לחייב ממון בעדים זוממים אז יש התראה (כמו בהעידו על כהן שהוא חלל, כפי שראינו בסוף השיעור הקודם), זה גזירת הכתוב שכשאין ממון יש מלקות למרות שאין התראה, אבל במקרה שיש ממון – מעדיפים ממון מאשר מלקות ללא התראה (רש"י)].

ולמה לא שייכת בהם התראה:

1. רבא - טכנית – אין מתי להתרות בהם,

כי ההתראה צריכה להיות צמודה למעשה, אך כאן אם נתרה בהם לא להעיד שקר צמוד לעדות הם יעלבו ויחליטו לא להעיד כלל (יאמרו - "מה לנו ולצרה זו").

דחייה – יש שתי אפשרויות להתרות בהם:

1. יתרו יום לפני, ואז לא יעלבו, וכדי שלא ישכחו ההתראה יזכירו להם לפני העדות ע"י סימן.


2. יתרו תוך כדי דיבור אחרי העדות.


3. אביי - מהותית – צריך הקבלה מלאה בין מי שהעידו נגדו לבינם "כאשר זמם" –

וכיון שהם רצו להרוג מישהו בעדותם ולאותו אדם לא היתה התראה,

גם אותם יהרגו ללא התראה...

[וגם בהעידו על כהן שהוא חלל, שלוקים, ושזה כאמור לא נלמד מ"כאשר זמם",
עדיין לא צריכים התראה, כי "תורה אחת" (=בכל העדים הזוממים לא צריכים התראה)].

(לג. שליש תחתון ובהמשך (לג: 10+)

ב. חובל

הראיות הם משני מקרים שבהם מוכח לכאורה שהיתה התראה על רציחה,
ושבמקרה שבו בפועל לא היתה רציחה,
משלם ולא לוקה.

המקרים הם:

1. רב שישא - "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא).

כאן לכאורה היתה התראה על רציחה, שהרי בפסוק הבא – "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ".

1. רב יעקב-רבא – "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא).


2. היתה התראה לרציחה


3. ההתראה נחשבת גם למלקות כי:


4. התראה לחמור נחשבת גם לקל (אם לא אכפת לו לקבל עונש חמור, ודאי שגם קל).


5. מוות > מלקות.


6. ייתכן שלא היתה התראה כלל:


7. במקרה של האישה ("כי ינצו") - לרבי לא היתה התראה

מ"וניקה המכה" משמע שיש אפשרות שלא ינכה,
ומכאן שכולאים אותו מחכים לראות אם המוכה יבריא או לא, ואם לא יבריא – יהרגוהו, ממילא חייבים לומר שהיתה התראה.

הנחות היסוד של הראיות –

דחיית הראיה (מספיק לדחות אחת מהנחות היסוד, כדלקמן) –

כי יש מחלוקת אם במקרה זה שהתכוון לאיש והרג את האישה חייב נפש או ממון,
לרבנן נפש, ואז היתה התראה,
אך לרבי ממון, ואז כלל לא היה צורך בהתראה, וממילא גם לא לוקה פשוט כי לא היתה התראה.

1. במקרה של "כי יריבון" – ייתכן שמדובר בשוגג, וכלאו אותו כדי לראות אם צריך לגלות לעיר מקלט


2. גם אם היתה התראה להריגה, לגבי ההנחה שההתראה נחשבת גם לממון -


3. רב אשי – אולי התראה לחמור אינה התראה לקל


4. רב אשי - אולי מלקות > מיתה

[ניסיון להוכיח – רב: אילו לא היו מאיימים במיתה אלא היו מלקים את חנניה מישאל ועזריה היו עובדים ע"ז.
דחייה – מלקות זה מכות קצובות ומזה פחות חושש מאשר ממיתה].

(לג: שליש תחתון)

חלק ב – עוד תירוץ לקושיא בין הברייתא למשנה

נזכיר את הקושיא, לגבי אונס אחותו:

משנתנו – משלם, משנה במכות – לוקה,

ועד כה הנחנו שאו לוקה או משלם,

מתרץ ר"ל – זו לא סתירה, אלא מחלוקת תנאים –

משנתנו כר"מ שאמר (לגבי עדים זוממים, וממילא גם באונס אחותו) – שלוקה ומשלם

המשנה במכות כחכמים (ולפי רי"ח) – שרק לוקה.

קשה - אם המשנה ר"מ, אז גם המשנה הבאה ר"מ, והרי שם יש "קים ליה" (באונס אחותו),
תשובה – אמנם לר"מ לוקה ומשלם, אבל בכל זאת סובר שיש "קים ליה" – כי לא מת ומשלם.

ועל זה נפרט בדפים הבאים.