ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

העם רוצה מנהיג עניו! ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא ויקרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר


העם רוצה מנהיג עניו!


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
נתנאל ורחל בן חיים

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" 1 .
נעמוד על משמעות הקריאה המיוחדת אל משה.
רש"י הקדוש אומר 2 : "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה". רואים מהפסוק שלפני שה' דיבר עם משה הוא קרא לו, דבר שמבטא חיבה. ה' לא התחיל מיד לדבר עם משה, אלא הקדים קריאה מיוחדת - "לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, כמו שכתוב 3 'וְקָרָא זֶה אֶל זֶה'".
אומר המדרש 4 : בשלושה מקומות עמד משה מן הצד, כלומר הנמיך במעלת עצמו ורצה למסור את הדבר לאחר: בסנה, בים סוף ובסיני (וזה כולל גם את אוהל מועד, שהוא סיום התכלית של הר סיני).
כשנגלה ה' אל משה בסנה ואמר לו: "משה! צריך לגאול את עם ישראל, ואני שולח אותך", אך משה עמד מן הצד. משה השיב לקב"ה: "ריבון העולמים! שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח 5 . יש את אהרון, והוא יכול להיות הגואל". אמר לו הקב"ה: "עליך אני מצווה ללכת. רק אתה יכול לגאול את עם ישראל, ואני מצווה אותך לגאול אותם".
בים סוף היו בני ישראל במצב קשה, כשהים מלפנים, המצרים מאחור ומצדדיהם מדבר מלא נחשים ועקרבים. עם ישראל וגם משה צעקו לקב"ה. אמר ה' למשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ 6 ". אמר משה: "איך אצווה את בני ישראל ליסוע? הרי הים מלפניהם והמצרים מאחוריהם!". אמר לו הקב"ה: "אף אחד אחר לא יכול לקרוע את הים. גם לא נחשון בן עמינדב ולא שבט בנימין. רק אתה יכול לקרוע את הים בכוח האמונה שלך, ולכן 'ְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה 7 '".
כך גם בנתינת התורה לעם ישראל בסיני באוהל מועד. משה אמר: "מי אני שאביא את התורה לעם ישראל?". אמר לו הקב"ה: "רק אתה יכול להביא להם את התורה ולא אף אחד אחר. עד מתי את משפיל עצמך? אין השעה מצפה אלא לך!". לכן בפסוק ה' קורא באופן מיוחד למשה.
במשה הייתה שפלות רוח, לא הייתה בו גאווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" 8 .
אומר המדרש 9 : אחרי כל שלב שעשה משה בציווי ה', הוא חשב שסיים את שליחותו, וה' נתן לו עוד משימה. כל זאת מצד הענווה שהייתה בו, שלא חשב שהוא ראוי לפעול יותר. עד שבסוף הוציאם ממצרים, קרע להם את הים, הביאם אל המדבר, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו ועשה את המשכן. אחרי כל זה אמר משה: "מכאן ואילך מה יש לי לעשות? אני סיימתי את תפקידי". הלך וישב לו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית. יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה, להזהירן היאך יהיו מקריבים בני קרבן לפני". זהו פירוש הקריאה המיוחדת למשה בתחילת הפרשה.
בעל המאור ושמש 10 מביא שיש כאן רמז גדול לצדיקים שבכל דור ודור. לפעמים אדם חושב שהוא ראוי לאיזו השגה או מעלה שיש לו והוא ראוי לכבוד עליה, אלא שהוא בורח מהכבוד ומוותר עליו. אבל ממשה רבינו למדנו שזה לא נקרא לברוח מפני הכבוד. בריחה אמיתית מהכבוד פירושה שאדם באמת לא מרגיש שמגיע לו בכלל כבוד. כמו שמשה רבינו, שעליו נאמר 11 "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", היה צריך שה' יאמר לו שהוא ראוי ללמד את העם.
מספרים סיפור משעשע קצת על אלו הרודפים אחרי הכבוד.
פעם רב אחד הלך לאיזה עיירה והתפלל שם מנחה בבית הכנסת. אחרי התפילה דיבר איתו הגבאי והתחיל להציג לפניו את באי בית הכנסת ומעלותיהם. אמר לו: "זה המוהל שלנו, זה הלמדן של העיירה, זה המתמיד. ואדם זה שעומד בצד - הוכתר אצלנו לצדיק. כולם יודעים גדולתו, שהוא תמיד משפיל את עצמו ועושה את עצמו אפס-אפסים, והרי הוא עניו עצום".
החליט הרב לבדוק את העניין, ניגש לאותו אדם ואמר לו: "שלום כבוד הרב!". מיד השיב לו: "מה אתה מדבר, מי אני ומה אני?!". אמר לו הרב: "יש לי שאלה שהתקשיתי בה בסוגיית 'אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז' 12 ". אמר לו: "זה גמרא, ואני לא יודע גמרא, בקושי אני יודע חומש". אחרי כמה רגעים פנה אליו הרב שוב ואמר לו: "אני הולך ללון באכסניה, אולי יש לך איזה 10 ש"ח להלוות לי?". אמר לו: "מה פתאום 10 ש"ח להלוות לך? מאיפה יש לי כסף? אני דל ואביון". אחרי כמה רגעים נפרד ממנו הרב לשלום ולחץ את ידו בחוזקה. אותו אדם נאנק מכאב מחמת חוזק הלחיצה. אמר לו הרב: "אין לך כוח?". אמר לו האיש: "לא, ה' לא חנן אותי בדבר כזה". אמר לו הרב: "הנביא אומר 13 : "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי". אם יש באדם חכמה או גבורה או עושר והוא לא מתהלל בה - זה נקרא עניו. אבל אתה שאין לך לא חוכמה, לא גבורה ולא עושר - במה יש לך להתגאות? זה לא נקרא להיות עניו. אתה שב בשקט ותלמד תורה".
לעומת ענוותו העצומה של משה רבינו אנו רואים את המן הרשע. המלך כיבד אותו לאחר שנתן את העצה להרוג את ושתי, שבזכותה הוא קיבל את אסתר, אשה טובה יותר מושתי המרשעת. בעקבות זאת הולך המן ורודף אחרי הכבוד. הוא דורש מכולם להשתחוות לו כדי שהוא יקבל יותר כבוד. כאשר המן רואה שמרדכי אינו משתחווה לו - הוא מגיב באופן לא פרופורציונאלי, ורוצה להרוג את כל עמו של מרדכי. אפילו אם אדם היה מזלזל במלך עצמו - זו לא סיבה להרוג את כל העם שלו. אבל המן הרשע היה כ"כ שקוע בכבוד שלו, ולכן "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ" 14 . בגלל שהמן כ"כ רדף אחרי הכבוד - הכבוד ברח ממנו, והוא מצא את עצמו תלוי בביזיון על העץ.
גורלו של המן מסביר את הנס הגדול שאירע לעם ישראל בדורנו.
אחרי השואה הנוראה שבה נרצחו שישה מיליון יהודים ע"י היטלר הרשע, קם המנהיג הרוסי סטאלין. הוא היה אכזר שאין כמוהו ורודף כבוד שלא היה כמוהו. הרשע הזה דרש שכל עמו יכבד ויעריץ את שמו כאילו שהוא אלוקים. כל מה שסטאלין קיבל לא הספיק לו. הוא הרג 20 מיליון רוסים, נפטר בכל מיני דרכים מסתוריות מכל מי שחשש שהוא מתחרה בו, הוציא להורג 30 אלף קציני צבא רוסים ואפילו את בנו השאיר למות בשבי הנאצים כי הוא חשש שהוא בוגד בו. את כל זאת עשה כדי שיכבדו אותו ולא יבגדו בו.
לבסוף, מתוך רדיפת הכבוד הגדולה הזו, נשאו ליבו להרוג חס ושלום גם את היהודים. ברוסיה היו 3 מיליוני יהודים, והוא תיכנן להעביר את כולם לסיביר, שהיא ארץ קפואה שבה יש 50 מעלות מתחת לאפס, וכך הם יקפאו למוות והוא יפטר מהם, רחמנא ליצלן. הוא חשש שהיהודים מנסים להרעיל אותו והמציא עלילה על רופאים יהודים שכביכול רוצים לרצוח אותו, וגזר עליהם מוות.
כל זה קרה סמוך לפורים, והיהודים כולם חששו מהנורא מכל. היה שם יהודי צדיק אחד שעודד את חבריו ואמר להם: "הרי הלילה הזה הוא ליל פורים! בלילה הזה נפלו כל שונאי ישראל ובראשם המן הרשע. כמו שהמן נתלה ואבד זכרו וכל זרעו - כך יקרה גם לסטאלין". היהודים מסביב לא האמינו לו, והוא אמר: "תזכרו את השעה, עכשיו ייפול סטאלין כמו המן הרשע!". ואכן באותו הלילה קיבל סטאלין שבץ ומת לאחר שלושה ימים, והגזירה התבטלה מעם ישראל. זה עונשם של רודפי הכבוד.
מנהיג אמיתי צריך להיות בענווה ולברוח מהכבוד. כך אנו מוצאים בסוף הפרשה, בלשון הפסוק לגבי קרבן חטאת נשיא: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" 15 . אומר רש"י 16 : "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו".
בדרך כלל, מנהיג אינו מודה בטעויות שלו. אפילו אם לא מדובר במלך, אלא במינוי פחות, כמו ראש עירייה או ראש קהילה. וכאן מדובר בנשיא ששולט על כל העם. אשרי הדור שמנהיגו ישר ונאמן להודות על חטאו. הוא לא מכסה על פשעיו אלא מוריד את ראשו, משפיל את עצמו ואומר: "חטאתי", ומביא קרבן על חטאו. בדור כזה אנשים מסתכלים ורואים איך הנשיא מביא קרבן ומתעוררים לתשובה ולוקחים מוסר על מידת הענווה.
מנהיג כזה היה דוד המלך, שהודה ואמר: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" 17 .
בספר תהילים כותב דוד מזמור 18 (שאנחנו אומרים אותו כל שבת בבוקר), שלכאורה אין קשר בין ראשו לסופו.
בתחילת המזמור פותח דוד בשבח הקב"ה, הבריאה הנפלאה שברא ותורתו: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת... תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" 19 .
לעומת זאת, סוף המזמור עוסק בבקשת דוד למחילה על חטאים: "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי: גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב" 20 .
מדוע מסודר המזמור כך?
מביא המדרש 21 כמה משלים על כך, ונביא כאן משל אחד מתוכם:
להבנת המדרש נקדים שאריס הוא פועל המקבל מהאדון שדה לעבוד בה, ובתמורה מקבל חלק מהתבואה.
אמר ר' חנינא: יש אריס שחכם לבקש ויש אריס שלא חכם לבקש.
החכם לבקש רואה ששקע באריסותו (כלומר שמצב השדה ירד והוא צריך עזרה כלכלית כדי לשקם אותה). עושה לעצמו לב טוב, מסרק שערו, מכבס בגדיו, מטיב את פניו, לוקח מקל בידו וטבעת באצבעו והולך לאדונו.
אדונו אומר לו "בוא בשלום אריס טוב, מה אתה עושה?". והוא אומר לו: "הכל טוב".
שואל האדון: "ומה הארץ עושה?". עונה האריס: "תזכה ותשבע מן הפירות".
שואל האדון: "מה עושים השוורים?". עונה האריס: "תזכה ותשבע משומנם".
שואל האדון: "מה עושים העזים?". עונה האריס: "תזכה ותשבע מגדייהם".
אמר לו האדון: "מה אתה מבקש?". אמר לו: "יש לך עשרה דינרים?" אמר לו: "אם אתה רוצה אתן לך עשרים".
לעומת זאת, אריס שאינו חכם לשאול בא כששערו פרוע, בגדיו ופניו מלוכלכים.
אמר לו האדון: "מה עושה האדמה?" אמר לו: "הלוואי שתוציא מה שהוצאנו עליה".
שואל האדון: "מה עושים השוורים?". אמר לו: "הם תשושים וחולים".
אמר לו: "מה אתה רוצה?". אמר האריס: "יש לך עשרה דינרים לתת לי?". אמר לו: "לך תסתדר עם מה שכבר נתתי לך בתחילת השנה".
כך נהג דוד המלך, כאריס חכם. קודם כל פתח בשבח ה', בריאתו ותורתו, ורק לאחר מכן ביקש את בקשתו הפרטית. גם הנהגה זו נובעת מענווה.
החיד"א נפטר בשבת בי"א באדר ונקבר למחרת. החיד"א שואל: היו הרבה מלחמות של שונאי ישראל בעם ישראל. למה דווקא בעמלק יש מצווה מיוחדת למחות את זכרם מכל וכל?
מסביר החיד"א שבכל מלחמה יש לנלחם איזה רווח או אינטרס, כגון לשלול שלל או לקחת מלוכה. אבל עמלק לא נלחם בשביל שום רווח, רק בשביל להשמיד את עם ישראל, ולכן יש מצווה מיוחדת אצלו למחותו.
החיד"א מסביר את הטעות הגדולה שעשה המן הרשע. המן שמח שנפל לו הפור בחודש אדר שבו מת משה, ולא ידע שמשה גם נולד בחודש זה. מסביר החיד"א שבכל מקום שיש התנגדות לעם ישראל - יש במקביל התעוררות בעד ישראל, ולכן בני ישראל יגאלו. המן חשב שהוא יכול לשלוט על ישראל, שגלל שיש התנגדות על ישראל מפטירת משה, אך באותה המידה היתה התעוררות גאולה לישראל מלידת משה רבינו, ולכן עם ישראל ניצח והמן נתלה עם רוב בניו וקנייניו. וכמו שה' איבד אותו - כן יאבדו כל אויבינו הקמים עלינו!




^ 1.ויקרא א', א'
^ 2.רש"י עה"ת ויקרא א', א'
^ 3.ישעיה ו', ג'
^ 4.מדרש ויקרא רבה א', ה'
^ 5.שמות ד', י"ג
^ 6.שמות י"ד, ט"ו
^ 7.שמות י"ד, ט"ז
^ 8.במדבר י"ב, ג'
^ 9.מדרש תנחומא ויקרא א', ג'
^ 10.מאור ושמש פרשת ויקרא
^ 11.במדבר י"ב, ז'
^ 12.משנה בבא מציעא ב', א'
^ 13.ירמיהו ט', כ"ב-כ"ג
^ 14.אסתר ג', ו'
^ 15.ויקרא ד', כ"ב
^ 16.רש"י עה"ת ויקרא ד', כ"ב
^ 17.תהילים
^ 18.תהילים י"ט
^ 19.תהילים י"ט, א'-י"ב
^ 20.תהילים י"ט, א', י"ג-ט"ו
^ 21.מדרש ויקרא רבה


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il