- פרשת שבוע ותנ"ך
- זכור
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ויקרא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אליו אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, א –ב(, אומר אור החיים למה נזכר כאן 'אדם' ולא 'איש', פרשתנו עוסקת בקורבנות, תחילה קורבנות הנדבה ואחר כך קורבנות החובה שבאו לכפר על החטא. והמילה 'אדם' מזכירה לנו את אדם הראשון, שחטאו היה שורש החטאים בעולם, ומהירידה שלו נגרם קלקול לכל צאצאיו. אך לעומת צאצאיו, לאדם הראשון לא הייתה סיבה לחטוא, לא היה מי שקדם לו בחטא, הוא בעצמו לא נזהר והדרדר ונפל וחטא, וכיוון שלא הייתה לו סיבה לחטוא, משחטא נגזרה עליו מיתה ולא הייתה לו אפשרות של כפרה על ידי קורבנות. אבל מכאן ואילך מי שחוטא ונכשל, זה בגלל שהוא צאצא של אדם הראשון, הוא כבר נמצא במצב לא מתוקן, ולכן יכול להקריב קרבן ולכפר על חטאו.
אפשר ללמוד מכאן, כאשר אדם בא לתקן חטאים, הוא צריך לרצות לתקן אותם מהשורש, מהמקור, מאז היות החטא של אדם הראשון שממנו התחילו החטאים בעולם, מהשורש הזה צריך לתקן.
ביאורי אור החיים ל'אדם כי יקריב מכם'
עוד מבאר אור החיים על דרך הדרש, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם " – אדם שיתקרב, כמו שנאמר בפסוק הראשון: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר" הקב"ה קורא אל משה, ומקרב את משה רבינו יותר מכל ישראל, וההתקרבות הזאת של משה רבינו ושל כל אדם שהקב"ה מקרב אותו, זה ' מכם ', בגללכם. כל הקירוב שהקב"ה קירב את משה זה בגלל ישראל. וכשחטאו ישראל ולא היו ראויים לגילוי שכינה, גם משה רבינו לא זכה לגילוי שכינה במשך שלושים ושמונה שנים, באותם השנים שהיו צריכים להיטלטל במדבר בגלל חטא המרגלים. הוי אומר שהקירבה שהקב"ה מקרב את משה זה מקרב 'מכם', מכלל ישראל.
ועוד ביאור בפשט, "אָדָם, כִּי יַקְרִיב מִכֶּם ", אתכם הוא יקרב. זה עניינו של האדם מישראל לקרב את הרחוקים. להקריב 'מכם' - להקריב את ישראל לאביהם שבשמיים. ואין לך קרבן יותר גדול מזה, אין לך קירבה יותר גדולה מזו. על זה נענשים ישראל. מי שיכול לקרב ולא מקרב, מי שיכול להוכיח ואינו מוכיח הוא נענש בעוון אלה שחוטאים. ומי שמקרב מכם, היינו מקרב את ישראל לאביהם שבשמים, אין לך מעלה גדולה מזאת.
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים
התורה מספרת לנו על קורבנות מן הבהמה, מן הבקר, מן הצאן, מן העוף, וגם יש מנחה, ובעצם מה שהקב"ה רוצה מהאדם זה לגלות את רצונו הטוב לגלות את אהבתו ורצונו להתקרב לריבונו של עולם. המשנה האחרונה בסוף מסכת מנחות אומרת: 'נאמר בעולת בהמה "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ'" (ויקרא א, ט) ובעולת עוף "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (שם פס' יז) ובמנחה: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (ויקרא ב, ג) לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".
עולת בהמה, זה קרבן יקר יותר מהעוף, ופחות יקר זו המנחה שהיא קרבן של עני, וגם בזה נאמר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה" לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים', ובגמרא, אמר ר' זירא מאי קרא "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל" (קהלת ה, יא) שנת העובד מפרש רש"י - עבודת הקורבנות ומביאו למזבח, מתוקה שנתו שהוא ישן ולא ירא. 'אם מעט ואם הרבה, יאכל' – מתן שכרו. הוי אומר שלא הכמות היא החשובה, לא כמה קורבנות מביאים, ולא באיזה מחיר מביאים, אלא הקובע אם אדם מביא את ליבו לאביו שבשמיים. "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" (ויקרא ב, א) כשאדם מקריב מנחה כביכול הוא מקריב את נפשו, ויש עניים שבשבילם להקריב מנחה, זה יותר קשה להם מאשר עשירים שמקריבים מן הבהמה. אם אדם מקריב את ליבו, אם אדם עובד את הקב"ה לרצונו, זה מה שמבוקש בעבודת ה'. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.
והדברים האלה צריכים להיכנס לתודעה, כי אנשים תמיד מסתכלים על הכמות ולא על האיכות, אם הספיק הרבה, הבין הרבה, השיג הרבה. אבל גם בלימוד תורה, וגם בקיום המצוות, וגם באריכות בתפילה, העיקר זו הכוונה! העיקר זו הדבקות! העיקר זו הפנימיות! אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. לא שימעיט אם יכול להרבות, כי מיעוט בעבודה אם אדם יכול להרבות הוא גם מיעוט בכוונה. ועיקר עבודת ה' היא בכוונת הלב. כשאדם עוסק בתורה, עיקר עניינו להיות דבק בתורתו יתברך, להקשיב לדבר ה' ולהבין את הגודל של ההקשבה לדבר ה', ושכל עצמותיו וכל כולו יהיה קשוב לדבר ה' המופיע בתורה. כשאדם מתפלל, כל עצמותיו תאמרנה ה' מי כמוך, כלומר שיהיה כולו במציאות של דבקות, והאיכות היא עיקר העבודה. אחד המרבה ואחד הממעיט בכמות ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. מי שלא יכול להרבות אבל מכוון ליבו לשמיים זה לא פחות ממי שיכול להרבות.
ומעבודת הקורבנות למדנו שיש תיקון. וגם אם חס וחלילה אדם נפל ונכשל, יש תקנה, יש אפשרות לתקן ולהתקרב כי ישראל בשורשם הם טהורים וזכים.
מצוות זכור – האם יוצאים ידי חובה בפרשת 'ויבוא עמלק'
קראנו היום במפטיר 'פרשת זכור'.
יש דיון בהלכה אם אפשר לצאת ידי חובת מצוות 'זכור' גם בקריאת פרשת 'ויבוא עמלק' שאנחנו קוראים בפורים בשחרית.
'תרומת הדשן' אומר שאם יש לאדם אפשרות להיות במקום שיש ציבור בזמן קריאת פרשת זכור או להיות בפורים בזמן שקוראים פרשת 'ויבוא עמלק' ומגילת אסתר, עדיף שישמע פרשת זכור במניין מאשר יהיה בפורים במניין ויקרא את המגילה וישמע את פרשת 'ויבוא עמלק'. כי פרשת זכור צריכה להיות נקראת מן הספר כמו שהגמרא אומרת במסכת מגילה (יח.). וכן צריכה להיות נקראת בציבור. זה מובא ברמז בדברי הרא"ש בפרק שביעי (סי' כ) במסכת ברכות, שרבן גמליאל שחרר את עבדו כדי להשלים למניין, אומר שם הרא"ש שהכוונה היא לכל תפילה, ואין הכוונה למצווה דאורייתא כמו פרשת זכור שצריך לקרוא מן התורה. זהו הרמז ההלכתי בראשונים שפרשת זכור קריאתה בציבור מדאורייתא. על כן אומר תרומת הדשן, שצריך להעדיף את קריאת פרשת זכור מאשר קריאת המגילה בציבור שהיא מדרבנן. ולכן אם יש חייל שיכול להשתחרר או בשבת פרשת זכור או בפורים, עדיף שישתחרר לשבת זכור. אבל מוסיף 'תרומת הדשן' ואנשים לא זהירי בהכי. הם מעדיפים להיות בציבור בפורים מאשר בפרשת זכור. אומר 'המגן אברהם' שאפשר ללמד עליהם זכות, שהרי מכל מקום בפורים קוראים פרשת 'ויבוא עמלק', שגם בה יש קיום של מצוות זכירת עמלק, "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח) ובהמשך שם: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר... כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד) ועוד שם: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". מקשה על דבריו, המשנה ברורה (סימן תרפ"ה ס"ק טז), שבפרשת 'ויבוא עמלק' אין מצוות 'תמחה את זכר עמלק', שם מסופר רק שהקב"ה אומר 'כי מחה אמחה את זכר עמלק', לכן דווקא בקריאת פרשת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" שבסוף פרשת כי תצא, שבה יש את הציווי למחות את עמלק, "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט), יכולים לצאת ידי חובה.
מה עניינה של הזכירה
אפשר אולי להבין את דברי המגן אברהם דרך התבוננות מה עניינה של הזכירה לזכור את אשר עשה לנו עמלק.
בפרקי דר' אליעזר (פרק מד) מובא, שמשל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס עם פירות טובים משובחים מאוד, והניח כלב בפתח הפרדס, שאם מישהו ייכנס שלא ברשות, הכלב יתנפל עליו. והנה המלך יושב ומסתכל על הפרדס מחלון ביתו, והוא רואה שאוהבו נכנס לקחת פירות מהפרדס ללא רשות, הכלב התנפל עליו נשך אותו וקרע לו את בגדיו, זה אמנם אוהבו של המלך אבל הוא נכנס בלי רשות לקחת פירות. כשהוא הגיע אל המלך, המלך לא רצה לפגוע בו ולהגיד לו למה נכנסת לפרדס בלי רשות לקחת פירות, אז הוא אמר לו, הכלב שלי טיפש גדול הוא לא מבחין בין אוהב לשונא. והאוהב הבין את הרמז שהוא ראה אותו נכנס לפרדס שלא ברשות. כך ריבונו של עולם בסוף הדרך במדבר, כשישראל עומדים לפני כניסתם לארץ ישראל, והקב"ה רוצה לעורר את ישראל להיזהר לשמור את דבריו ומצוותיו, הוא אומר 'זכור את אשר עשה לך עמלק' הכלב הזה אז ברפידים, לא מבין שאתה אוהבי והוא רשע. 'מחה תמחה את זכר עמלק' הכוונה להגיד לישראל אתם זוכרים את רפידים, אתם זוכרים שרפו ידיכם מן התורה, אתם זוכרים את התוצאות שהכלב הזה עמלק הזה התנפל, זו דרך עדינה שהקב"ה רצה להוכיח את ישראל.
ואם באמת עניין הזכירה כמו שאומר פרקי דר' אליעזר, אז פרשת 'ויבוא עמלק' מתאימה מאוד לקריאה, כי שמה באמת מפורש העניין הזה שאחרי שאמרו "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז), מיד וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח), אבל אם המצווה היא לזכור כדי למחות, ולא תוכחה ודברי מוסר להזכיר לישראל שכשהם לא עושים רצונו של מקום, אז הם נענשים, אלא פשוט הוראה לקיים את המצווה 'זכור את אשר עשה לך עמלק' כדי לקיים 'תמחה את זכר עמלק', בזה אפשר לצאת ידי חובה רק בקריאת פרשת 'זכור' ולא בפרשת 'ויבוא עמלק'.
חיוב נשים במצוות זכור – תלוי בטעמים הנ"ל
החינוך אומר שמצוות זכור היא רק לאנשים ולא לנשים, כי מצוות זכור היא כדי שישראל ימחו את זכר עמלק, ומי מצווה למחות את זכר עמלק - רק האנשים שעושים את המלחמה. ממילא קריאת זכור היא רק לאנשים ולא לנשים ונשים פטורות מקריאת פרשת זכור. ה'מנחת חינוך' תמה עליו שהרי יש כאן שתי מצוות נפרדות, מצווה אחת - 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. ומצווה שנייה – 'תמחה את זכר עמלק'. ואנחנו לא דורשים טעמא דקרא צריך לזכור בלב ולשנוא את עמלק, ויש מצווה למחות אותו. כך שואל המנחת חינוך ונשאר בצריך עיון. מדוע החינוך אומר שיש רק על האנשים מצווה לשמוע פרשת זכור ולא על הנשים. ואולי באמת בזה פליגי, מה עיקר עניינה של פרשת זכור, האם עיקר עניינה של פרשת זכור היא כדי שתמחה את עמלק כמו שאומר החינוך, או שעניינה של פרשת זכור היא כדי שתזכור שכאשר ישראל לא עושים רצונו של מקום, בא עמלק.
הסבר הדרשות במסכת מגילה לפי הטעמים הנ"ל
במסכת מגילה (יא.), הגמרא מביאה דברי אמוראים שונים כיצד הם היו פותחים את דרשתם בענייני מגילת אסתר. 'פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא', כשהיה רוצה לדרוש בעניין איגרת פורים היה מתחיל לדרוש מקרא זה, וכל אחד פתח מפסוק אחר. נביא את דברי ר' יוחנן:
"ר' יוחנן פתח לה להאי פרשתא מהכא "זָכַר חַסְדּוֹ׀ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" (תהילים צח, ג) אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו בימי מרדכי ואסתר. ולפני כן, רב דימי בר יצחק פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס" (עזרא ט, ט) אימתי בזמן המן. כלומר, שניהם פותחים את הדרשה בעניין איגרת הפורים בזה שהקב"ה היטיב לנו 'ויט עלינו חסד' 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו' מתי היה פרסום כזה גדול של ישועת אלוקינו - בזמן מרדכי ואסתר.
לעומת זה ר' אלעזר פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת" (משלי י, יח) בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, כלומר דורש את הפסוק 'בעצלתיים ימך המקרה' בשביל עצלות שלא הזדרזו בקיום המצוות אז ימך המקרה, מך זה עני, המקרה זה הקב"ה כביכול, נעשה כאן בסגי נהור שונאו של הקב"ה מך אין מך אלא עני שנאמר "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ" (ויקרא כז, ח) ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר "הַמֲקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו" (תהילים קד, ג), כלומר הוא פתח בדרשה על הכישלון, בגלל מה קרתה לנו כל הצרה הזאת שהמן הרשע רצה להשמיד להרוג ולאבד את היהודים - בגלל עצלות שהייתה בישראל. כלומר, הוא רואה את הצד המוסרי שצריכים ללמוד ממאורע זה, את הלקחים שצריך ללמוד.
אותו דבר, ר' יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וגו'" כן ישיש להרע אתכם (שם י' ע"ב), כך הוא פתח את הפרשה הזאת, כמו שהקב"ה שש להיטיב אתכם כשאתם עושים רצונו של מקום, כך הוא שש להרע אתכם, כפי שהיה בימי המן שנתחייבו כליה והיו אויביהם שמחים. זאת אומרת, יש כאן שני סוגים של דרשות, דרשה אחת אל תשכחו מה שקרה, את האיום וסכנת הנפשות שעמדנו בה בזמן המן הרשע, שהייתה בגלל שלא עשינו רצונו של מקום. ואחרים פתחו את הדרשה בהצלה שהקב"ה הציל אותנו. אולי זה דומה לשתי האפשרויות שהזכרנו, מה המטרה של קריאת פרשת זכור. האם ללמוד לקחים ושוב לא להיכשל כדי שלא יבוא המן הרשע, שלא יבוא הכלב הזה, שלא יבוא עמלק. או לזכור את הטובות הגדולות שהקב"ה היטיב עימנו והצילנו מיד המן הרשע ועמלק, וכן בכל דור ודור שהקב"ה מצילנו מידם. זה לא או, או, אנחנו צריכים ללמוד מאותו המאורע את שני הלקחים. גם ללמוד להיזהר וללמוד לקחים, וגם ללמוד ולזכור את ישועת ה' שהקב"ה לא עוזב אותנו גם בעת צרה, וכשישראל חוזרים בתשובה, מיד הקב"ה מקבל אותם ומושיע אותם מכל צרה. שני הדברים כאחד.
דרכי המלחמה בעמלק
המלחמה בעמלק, מלחמה מדור דור, מלחמה עולמית. בספר 'קול התור' שבו מובאים דברי תלמידי הגר"א בשם הגאון מוילנא, הנה כמה ציטוטים מהדברים:
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים לב, ז) מכוון למשיח ראשון הלוחם בעמלק מלחמה עולמית, "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", והולך ומתגבר בעקבות משיח בן יוסף"- כלומר המלחמה הולכת ומתגברת, ומה הם דרכי המלחמה בעמלק, המושג של משיח בן יוסף, זה לא מושג של אדם אחד בלבד, זו מין רוח כזאת שיש הרבה אנשים שנושאים אותה, והם הבחינה של משיח בן יוסף שתפקידו להילחם בעמלק. "המשיח הלוחם בעמלק בסוד בכוח הגדול של שם ה' הצפון בשילוב הויה ואדנות שהוא בגימטריא צ"א צא הילחם בעמלק" - כאן אנחנו נכנסים לנקודה יותר פנימית, 'צא' זה שילוב של שם אדנות שהוא 65, ושם הוי-ה שהוא 26, וביחד זה 91. זאת אומרת, החיבור של המקור העליון ריבונו של עולם עם התגלותו בתוך המציאות, לחבר קוב"ה ושכינתיה. וזה רמוז גם באמירת אמן, שכשאנחנו אומרים אמן זה גם צא' בגימטריא 91. אמן מהווה כאילו חיבור שילוב של שם הויה ואדנות, וכשאומרים אמן ומכוונים בכוונות הנכונות פועלים פעולה מעין מלחמתית של מלחמה בעמלק.
מלחמה לה' בעמלק בשלוש בחינות - עמלק שבלב הוא יצר הרע והמידות הרעות - זאת אומרת, יש מושג כזה של עמלק פנימי, בתוך האדם בעצמו, בצדדים השליליים שלו, היצר הרע, המידות הרעות, וזאת מלחמה פנימית שצריך לעשות אותה שהיא חלק מהמלחמה השלמה בעמלק.
בחינה שניה, עמלק הרוחני הכללי, השטן המשחית צורר ישראל, זה באופן הרוחני, ועיקר מקומו נמצא בשערי ירושלים בזמן שממות אדמתה, וגם על זה צריך להתגבר.
ועמלק השלישי זה עמלק הגשמי שבו כלולים עשו ישמעאל וערב רב. המלחמה בעמלק הגשמי היא להשיב מלחמה שערה בחוזקה כבימי עזרא ונחמיה, לבנות יישובים, מאחזים כמו בזמן עזרא ונחמיה, ולתפוס בחוזקה בכיבוש כמו בימי יהושע. בשתי הבחינות גם יחד, חזקה ומלחמה. "מלחמה בסנבלטים מפריעי בניין ירושלים אשר כוחם כוח ערב רב רחמנא ליצלן, אלה שמפריעים לבניין ירושלים ולבניין הארץ כולה. ותכלית עבודתנו בקיבוץ הגלויות היא מלחמה לה' בעמלק מכל הבחינות נגד כל אויבי ה' אויבי ישראל ונגד שר הערב רב ועיקר הפעולות בניין ירושלים, קיבוץ גלויות, וקיום מצוות התלויות בארץ".
כלומר, יישוב ארץ ישראל שזה כולל בניין ירושלים, קיבוץ הגלויות, קיום המצוות התלויות בארץ. "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ" (ישעיהו נד, ב) הרחבת הגבולות זה התפקיד של משיח בן יוסף כנגד עמלק המחריב צריך להרחיב. אותן האותיות, בהיפוך, לא לתת לו להחריב אלא צריך להרחיב.
זו מלחמה מכל הצדדים שכל אחד שותף לה כפי שאנחנו רואים, מלחמה פנימית שכל אדם צריך לעבוד בתוך עצמו לסלק את הצדדים הלא טובים שבתוכו את היצר הרע שהוא בחינה של עמלק.
ניצחון על עמלק במלחמה טבעית
עמלק בא להילחם בישראל זמן קצר מאוד אחרי שישראל יוצאים ממצרים, אחרי כל הניסים והנפלאות שאירעו לישראל ביציאת מצרים, אחרי קריעת ים סוף שראו כל העמים כולם "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, יד – טו) ועמלק בא לעשות מלחמה בישראל, איך הוא מעיז, הרי הוא רואה שהקב"ה מציל את ישראל ומושיע אותם. מסביר ה'קדושת לוי', עמלק ידע שיש כוח עליון ניסי, שיש הקב"ה שהוא מעל הטבע, שהוא לפעמים משבר את הטבע ורודה בו, וזה מה שקרה במצרים ובקריעת ים סוף. אבל הוא חושב שאלו דברים חריגים, יש טבע ויש יוצא מן הכלל ולפעמים אחת לכמה מאות שנים קורים מקרים כאלה של קריעת ים סוף ואסונות טבע חריגים, אבל התופעות החריגות האלו נגמרו כעת, ובדרך כלל יש טבע, ובטבע אין ריבונו של עולם, זה מה שחשב עמלק ולכן הוא העיז ובא להילחם בישראל, ועל כן המלחמה עם עמלק הייתה שונה מהמלחמה עם המצרים. כשישראל מגיעים לים סוף, ומצרים רודפים אחריהם, ה' אומר להם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד), אתם לא עושים מלחמה, ה' נלחם לכם. כשבא עמלק להילחם, לא נאמר 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון', מפני שלנצח את עמלק היה צריך דווקא בדרך הטבע, כדי להראות לו שגם בטבע, גם בתוך המציאות, יש ריבונו של עולם, לא רק מעל הטבע בזמנים חריגים מיוחדים. לכן הקב"ה אומר למשה, ומשה אומר ליהושע: "וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט) מלחמה טבעית, גם בטבע ננצח את עמלק. "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב" (שמות יז, יג), הוא מנצח אותו בחרבות במלחמה, להראות שגם בטבע נמצא ריבונו של עולם.
יחודו של פורים – נס טבעי
זה כל עניינו של עמלק, וזה עניינו של יום הפורים. נס טבעי, נס שמשתתפים בו ולוקחים בו חלק גם אחשוורוש, הוא גם כן משתתף בעשיית הנס. אין כאן שום דבר שהוא לכאורה מעל הטבע, אין שום נס גלוי, נס טבעי בסוף שבעים שנה שישראל נמצאים בגלות. הקב"ה מושיע את ישראל בדרך הטבע. וזה המיוחד בחג הפורים ששונה משאר החגים. כל החגים הם זכר ליציאת מצרים, זכר לניסים ולנפלאות העל טבעיים שהקב"ה עשה לישראל ביציאת מצרים, שהם כמובן עומדים לנס לעולם לכל הדורות. אבל יש עוד דבר שלא היה ביציאת מצרים וזה קרה בפורים, ולכן ימי הפורים לא יסופו מהם ומזרעם. יש משהו מיוחד בפורים שאין בשאר החגים. לרומם את המציאות, לא להשתלט על הטבע ולנצח אותו ולרדות בו, אלא לרומם אותו, ושהוא בעצמו יהיה מקודש ומרומם. הנס הטבעי הזה הוא גרם שהדור קיבלוה בימי אחשוורוש, הייתה כאן קבלת תורה מחדש. אופי של קבלה מחודשת.
מקודם ישראל קיבלו את התורה אחרי יציאת מצרים בזמן מתן תורה, שמיו עם האש והלפידים והקולות והברקים וענן כבד, ואם ישראל מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו הקב"ה כופה עליהם הר כגיגית. כלומר, יש כאן קבלת תורה כאילו באונס, כאילו שלא בהסכמה, כשרואים את יד ה' הגדולה, אפשר שלא לקבל את התורה? אפשר להילחם עם הגדולה האלוקית? לא הייתה להם בחירה, וכשהקב"ה מסתיר את פניו ולא מגלה וישראל רואים בכל זאת את יד ה' המתגלה בתוך הטבע, פה אין כפייה חיצונית כביכול, אלא ישראל מתרוממים כשרואים שגם בתוך המציאות ריבונו של עולם נמצא, והדור קיבלוה בימי אחשוורוש. זה המיוחד של פורים.
לכן המקובלים אומרים שהמדרגה של פורים היא גדולה ומיוחדת במינה. ולא בכדי אמרו המקובלים שיום כיפור כ -פורים, זו לא דרשה של איזה אחרונים על דרך הדרוש, זה נמצא בתיקוני זוהר, יום כיפורים כ- פורים. יום כיפור זה יום צום שבו מסתלקים מהמציאות, יום לא טבעי, יום שבו האדם מתרומם למדרגה נשמתית, הנשמה מתעלה מעלה מעלה, אך הטבע אינו מתרומם, הטבע מדוכא. אכן זו מדרגה נפלאה, מדרגה מיוחדת במינה שיש ביום כיפורים, אין יום גדול כמו יום כיפורים, יום אחד בשנה. אבל יש דרגה יותר גדולה, שהיא כאילו מסמלת לנו את המדרגה של העתיד לבוא, שלא צריך להתעלות דרך צום אלא אפשר להתעלות דרך משתה ושמחה, 'לבסומי', לחיות בתוך הטבע ולרומם אותו, לקדש את כל הטבע, וזה העניין של העתיד לבוא. אי אפשר לקפוץ ולדלג על המדרגות, אבל זו השאיפה והמגמה, להגיע למציאות כזו שחיים את המציאות ומרוממים את כל הטבע. כל הטבע הולך ומתקדש, וזה עניינו של הפורים לקדש את המציאות. לאכול ולשתות מתוך התרוממות, להתבשם עד דלא ידע, להגיע למצב כזה שאדם מגיע למדרגת למעלה מהידיעה, לא למטה מהידיעה, עד דלא ידע למעלה.. יש מצב שאדם לומד להשיג את ריבונו של עולם ומרגיש שהוא לא יודע, לא משיג כל כך גבוה, 'עד דלא ידע'.
עניינם של הימים האלה שאנחנו מתכוננים לימי הפורים, בבחינה של 'הדור קיבלוה' לקבל מחדש. כמו שאמרו המקובלים שבכל שנה ושנה בימים האלה יש אותה ההארה הרוחנית שהייתה באותם הימים. כך בכל חג וחג יש הארה רוחנית שהייתה באותו המאורע שהתחדש, החגים שזכר ליציאת מצרים וכך גם יום הפורים, יום של הארה רוחנית מיוחדת במינה, וזה אומר התרוממות מיוחדת של שמחה, לכן הימים האלה מיוחדים לשמחה. 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', שמחה מיוחדת, כל חג כתוב 'ושמחת בחגך' וכאן בחינה מיוחדת של שמחה. צריך לשמוח גם בניסים העליונים שהקב"ה עשה לנו, ויש גם לשמוח באופן מיוחד בהופעה הזאת שריבונו של עולם מתגלה דרך הטבע. ואנחנו זוכים לראות ריבונו של עולם שמתגלה דרך הטבע.
נשתדל שגם בימים האלה הבאים עלינו לטובה, תהיה בחינה מחודשת של 'הדור קיבלוה' של שנה זו. כל שנה יש 'הדור קיבלוה', וכל שנה יש מלחמה בעמלק מחדש, אנחנו עושים זאת על ידי זכירה ואמירה של פרשת זכור, ועל ידי התיקון שאנחנו מתקנים בתוכנו ונלחמים. ובע"ה על ידי ההתרוממות הרוחנית, על ידי התיקונים שאנחנו עושים במעשים טובים, על ידי ההתאחדות בימים האלה מתוך שמחה, ויחד אנחנו עובדים את ה', שוקדים על התורה - נתמלא בקדושה ובהתרוממות רוחנית.
כך נבוא ליום הפורים, נשתדל שגם יום הפורים יהיה עד דלא ידע, לפסוק לפי הפוסקים עד ולא עד בכלל, להגיע עד הגבול ולא להפריז.. שיהיה לנו יום פורים שלם מלא של שמחה, לא רק למחצה לשליש ולרביע. יש כאלה שזריזים מקדימים למצוות.. אחרי קריאת המגילה הם שותים בהפרזה. ראשית כל, זה מסוכן לשתות הרבה בבת אחת משקה חריף, צריך לדעת את הגבולות, פשוט יכולה להיות גם סכנת נפשות, גם בלי סכנת נפשות, מגיעים לאחד משישים למיתה, שינה שהיא אחד משישים למיתה, ואדם מקיים את מצוות פורים ב'עד דלא ידע' כמעט 24 שעות... עד דלא ידע הכוונה שצריך לדעת שלא יודעים, לא שלא יודעים כלל, צריך להיות בהכרה שלא יודעים, אם אדם ישן הוא לא בהכרה, מה עם קריאת המגילה? מה עם משלוח מנות? מה עם סעודת פורים? עיקר המצווה לבסומי היא בסעודת פורים.
ובע"ה יתקיים בנו כמו שהיה אז: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א) וכל האיומים וכל הדאגות הכול יתהפך לטובה ולברכה, שיסתלקו אויבינו מארץ ישראל, והארץ כולה תתרחב ותתפשט, במקום להחריב להרחיב, יש לנו עוד הרבה שטחים שצריכים להתרחב אליהם, עבר הירדן, לכיוון צפון, לכיוון דרום, ושתתקיים בנו ההבטחה שהקב"ה הבטיח שנזכה לארץ של כל עשרת העממים מנהר פרת ועד לפי כל המחמירים בצד דרום.. היא בוודאי תתקיים אבל אנחנו מתפללים שתהיה במהרה בקרוב וברחמים.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (3)
שיעור מס' 97
כ"ד סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג
הקשר בין ניצבים לראש השנה
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
מה המשמעות הנחת תפילין?
האם מותר להתקלח ביום טוב?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
איך ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
סוכת עראי דיגיטלית
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
שהחינו על בנית סוכה
בית מדרש ג. אסף | תשרי תשע"ו
דיני האתרוג- שיעור מעשי
הלכות אתרוג כולל הדגמות
הרב עידו יעקובי | תשרי תשע"ו
