ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מסופר בגמרא שאמימר, מר זוטרא ורב אשי נקלעו לבוסתן של מרי בר איסק, והאריס הביא להם תמרים ורימונים. אמימר ורב אשי אכלו ואילו מר זוטרא לא אכל. התוס' (ד"ה מר זוטרא) מסבירים שרב אשי אכל משום שסמך על כך שהאריס מביא על חשבון חלקו ואילו מר זוטרא חשש שבשעת החלוקה לא יאמר האריס לבעל הפרדס שיטול כנגד מה שלקח והביא להם. וכותבים שאין לפרש שרב אשי אכל משום שהיה ברור לו שאם הבעלים היו יודעים הם היו מתרצים, שהרי נפסק כאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש.
הש"ך (שנח ס"ק א) חולק 1 וסובר שאין לדמות שימוש בחפץ חבר ליאוש, משום שלגבי שימוש בחפץ באמת אילו ידע החבר את כל הפרטים היה מסכים בכך ורוצה בכך, אולם ביאוש אף שאילו היה יודע שאבד היה מתייאש בעל כרחו הוא מתייאש ואילו היה יודע את כל הפרטים, כלומר שהחפץ אבד וכעת הוא נמצא אצל פלוני שמצאו, לא היה מתייאש אלא רוצה שחברו ישיב לו. אם נדקדק נראה שבדברי הש"ך מופיעים שני חילוקים ויש להסתפק מה היחס ביניהם ואיזה מהם העיקר. לפי המשך דבריו נראה שגם לאביי תמיד מועילה הסכמה וידיעה בכח אלא שביאוש סובר אביי שאין כלל הסכמה בכח שהרי אילו ידע את כל המציאות באמת לא היה מתייאש. ורבא סובר שלא בודקים אילו ידע את כל פרטי המציאות אלא רק אילו ידע שאבד לו.
אולם נראה יותר שהעיקר כתחילת דבריו, שהחילוק הוא שיאוש נעשה בעל כרחו לעומת הסכמה לשימוש חברו בה מעוניין לכתחילה, ולפי זה הביאור הוא שבדבר שמעוניין בו לכתחילה מועילה גם הסכמה בכח ואילו בדבר שאינו מעוניין בו לכתחילה כמו יאוש מועיל רק בפועל, וכן הבין הנודע ביהודה בדבריו (תניינא סי' ע"ז ד"ה ומה שנסתפקתם; מובא בפתחי תשובה אבן העזר כח ס"ק כו). מה הטעם בכך? אפשר להסביר שההיתר לקחת חפץ שבעליו התייאשו הוא משום שהיאוש גורם לחלות של הפקעתו מהבעלים (ואף שבשונה מהפקר כאן הבעלים אינו יוצר ישירות את החלות אלא רק גורם למצב מציאותי והמציאות גורמת לחלות, סוף סוף נוצרת חלות) וכדי שתיווצר חלות מוכרחים שתהיה ידיעה בפועל. אולם כדי שהחבר יוכל להשתמש בחפץ ולא יעבור בכך על גזל לא צריך שום חלות אלא רק שלא יהיה אכפת לבעלים, ולכך מועילה גם הסכמה בכח 2 . התוס' כנראה סברו שגם ההסכמה הנדרשת כדי להפקיע מהחבר איסור גזל ולהתיר לו להשתמש נחשבת כעין חלות ולכן זקוקה להיות בפועל, או שסברו שגם הסכמה שאין בה חלות כלל צריכה להיות בפועל.
הקצות (רצב ס"ק א) פסק להלכה כתוס' משום שכן סברו גם ההגהות אשר"י וההגהות מרדכי , וכן פסקו גם ערוך השולחן (סי' שנח) ושו"ע הרב (הלכות מציאה סע' ד). לעומת זאת הרמב"ם והשו"ע באבן העזר (כח, יז) כתבו שהנכנס לבית חברו ולקח דבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, וקידש בו אשה הרי זו מקודשת מספק. והתקשה הנודע ביהודה (מובא בפתחי תשובה ס"ק כו) כיצד יכול לקדש הרי גם אם הבעלים מסכימים סוף סוף הווי שלא מדעת, ותירץ על פי דברי הש"ך שיש לחלק בין יאוש הנעשה בעל כרחו לדבר הנעשה ברצונו. משמע שסובר כך בדעת הרמב"ם והשו"ע ואף פוסק כן בעצמו 3 .
בסוגיית 'יאוש שלא מדעת' ראינו שהרמב"ם (גזילה ואבידה יא, י) והריטב"א (כז ע"א) סוברים לגבי זוטו של ים כדברי הירושלמי , שהטעם שהתורה התירה הוא שהבעלים מתייאשים ממנו, ואילו לשיטת הרמב"ן (כב ע"ב ד"ה ה"ג) ו התוס' (כב ע"ב ד"ה איסורא) זוהי גזירת כתוב ולא היאוש מתיר את האבידה אלא המציאות שהיא אבודה מכל אדם. וביארו הנחלת דוד (כב ע"א ד"ה שוב) והקהילות יעקב (סי' כו) שלשיטת הריטב"א מוכח שגם אביי מודה עקרונית שיש יאוש בכח אלא שיש רק במקרה שיש ודאות מוחלטת. לכן בזוטו של ים שיש ודאות מוחלטת מועיל ואילו באבידה רגילה ללא סימן אין מספיק ודאות כדי שיחול יאוש בכח. לפי זה אכן מסתבר מאוד שהתוס' הלכו דווקא לשיטתם ולכן כתבו שאף אם יודע שחברו היה מרשה אסור לקחת אך לשיטת הרמב"ם אם יודע בבירור שחברו היה מרשה אין בעיה ודומה לזוטו של ים, וכדברי הנודע ביהודה שהרמב"ם חלוק על התוס'. אם כן, להלכה השו"ע באבן העזר פסק כרמב"ם, ואין הכרח בפסק הקצות שהביא דברי התוס' להלכה.
במקום מנהג
הר"ן (כב ע"א) מביא בשם הרשב"א הסבר שונה לגבי היתרו של רב אשי לאכול מהפרדס. הוא כותב ש"אומדן הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך, וכך נהגו". ומביא לכך שני סיועים. הראשון מהתוספתא בבבא קמא בה נאמר שבן דהיה אוכל משל אביו רשאי לתת פרוסה לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו. השני מבבא קמא קיט ע"א, שם נאמר שגבאי צדקה מקבלים צדקה מן הנשים בדבר מועט. לכאורה מוכח שהרשב"א חלק על התוס' וסבר כש"ך, אולם מוכרחים ליישבו עם התוס' והקצות שהרי הביא ראיות לדבריו.
דבר שערכו מועט מאוד
עוד יש להקשות מן הירושלמי (דמאי ג, ב). שם מובא הסיפור המפורסם על החכמים שעברו ליד כרם וביקש אחד מחברו שיתלוש מהגדר קיסם קטן כדי שיוכל לחצוץ את שיניו, ולבסוף התחרט ואמר שאם כל אדם יעשה כך לבסוף לא יישאר מגדרו שום דבר. על פי זה נפסק בשו"ע (שנט, א) שאסור לגזול אך אם הוא דבר שאין מי שמקפיד בו מותר, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו. והוסיף "ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות". גם כאן משמע לכאורה כנגד התוס', הואיל ומדובר בקיסם קטן ואין ספק שהבעלים יסכימו מותר לקחת, ואין בעיה מצד יאוש שלא מדעת.
כדי ליישב יש לשים לב לשתי המילים שהוסיף הרשב"א לאחר שכתב שאומדן הדעת שאין בעל הפרדס מקפיד. הרשב"א הוסיף "וכך נהגו", וכן הראיה מן התוספתא התייחסה לכך שכך המנהג. על פי זה יש לומר, וכן גם מסתבר מאוד, שהתוס' מודים במקרה שכך נהוג משום שאז נחשב כדבר הידוע מראש והרי זו הסכמה מדעת, כפי שנאמר בגמרא (כב ע"ב) לגבי 'תמרי דזיקא' שהואיל ויודעים הבעלים באופן כללי שכך דרך העולם שמידי פעם נופלים תמרים, נחשב הדבר כיאוש מעיקרא וכלשון הגמרא "מעיקרא יאושי מיאש מנייהו", ומועיל אף על פי שלא ידעו כעת באופן פרטני שהתמרים המסויימים הללו נפלו. כך מועילה גם ידיעה כללית שמידי פעם מגיעים לפרדסו או לגבות צדקה מאשתו למרות שלא היה מודע באופן פרטני שכעת באו לשם. התוס' עצמם שאסרו לקחת מן הפרדס כנראה הבינו שאין מנהג לתת מן הפרדס לאורחים מזדמנים. כך יש ליישב גם את הירושלמי, שלגבי ממון שערכו מועט מונח בדעת האדם באופן כללי שלא אכפת לו שישתמשו בו עוברים ושבים, ונחשב כהסכמה מעיקרא.
מצווה
הקצות בהמשך דבריו מביא בעצמו סייג לדבריו וכותב ש"ניחותא דמצוה שאני". המקור לכך הוא דברי הרמב"ם (תרומות ד, ג) שהביא את המקרה המובא בסוגייתנו לגבי התורם עבור חברו מן היפות שאם בא בעל הבית ואמר לו "כלך אצל יפות" תרומתו תרומה, אמנם לא הזכיר את האוקימתא בסוגייתנו שמדובר דווקא במינהו שליח. הקצות יישב שהבין שהסוגיא בקידושין נב ע"ב חלוקה וסבורה שבדבר מצווה אין צורך במינהו שליח ואין בעיה מצד יאוש שלא מדעת. בכך מיישב את דברי הפוסקים שמותר ליטול אתרוג חברו או לישב בסוכתו משום שנח לאדם שתיעשה מצווה בממונו ולא אומרים שלמרות האומדנא שודאי מרשה אסור מצד יאוש שלא מדעת.
צריך להבין מה הטעם בחילוקו. לפי מה שאמרנו למעלה שמסתבר שהרמב"ם והריטב"א חולקים על התוס' ולדעתם כשברור שחברו מרשה כלל אין בעיה מצד יאוש שלא מדעת ודאי לא קשה, אולם גם אם נלך בדרכו של הקצות שלא סבר כך אפשר ליישב, כי גם אם נאמר שיודו לתוס' סוף סוף לשיטתם כשיש ודאות גמורה שהיה מתייאש כמו בזוטו של ים כן מועיל יאוש בכח, ועל כרחך מודים לתוס' רק משום שבמקרה זה סבורים שאין ודאות גמורה. אם כן יש לומר שבמקום מצווה הוודאות גדולה יותר ודומה לזוטו של ים 4 .
אולם לשיטת התוס' עצמם שלעולם לא מועיל יאוש בכח, וזוטו של ים מועיל רק משום גזירת כתוב, צריך להבין מדוע "מצווה שאני". ואולי יש להשיב על פי דברי הרשב"א ולומר שגם לגבי ענייני מצווה מונחת הסכמה כללית בדעת האדם להרשות להשתמש. אך לפי זה מסתבר לכאורה שההיתר הוא רק בחפצי מצווה כמו תפילין וכד', אולם בחפצים רגילים ובא אדם להשתמש בהם לצורך מצווה קשה לומר כן, שהרי לא מונח בדעתו שאנשים יבואו להשתמש בחפץ לצורך מצווה, ולא שייך לומר שמונח בדעתו על כל חפציו הסכמה שישתמשו בהם לענייני מצווה, כי אם כן אז גם לגבי כל שימוש חבריו נאמר שמונח בדעתו על כל חפציו שיוכלו חבריו להשתמש באופנים בהם נוחה דעתו שישתמשו. לפי זה לכאורה אם התפילין של אדם אינן צבועות היטב לשיטת התוס' הוא יוכל אמנם להשתמש בצבע של חברו המיועד במיוחד לשם צביעת תפילין אולם אם יש לחברו צבע רגיל הוא לא יוכל להשתמש בו לשם צביעת תפיליו, ואילו לפי הרמב"ם יוכל גם בצבע רגיל.
יש להעיר שהדוגמאות שהביא הקצות הינן מקרים בהם לא נחסר החפץ כלל, אולם המגן אברהם (יד ס"ק י) הוכיח שמותר גם כשיש הפסד מועט.
שימוש שאינו מכלה
שו"ע הרב בהלכות מציאה (סע' ד) פסק כתוס' וכתב: "אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו ובודאי ישמח ויגיל כשיוודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיוון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור". והוסיף: "וצריך להזהיר לרבים שנכשלים בזה!". אולם בהלכות שאלה (סע' ה) כתב שמותר ללכת לבית חברו ולקרוא בספרו אם "ידוע לו בבירור שחברו לא יקפיד עליו או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל, מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה". ולכאורה דבריו סותרים למה שפסק בהלכות מציאה כתוס'?! ונראה שמחלק בין שימוש המכלה את החפץ כמו אכילת פירות חברו לבין דבר שאינו מכלה כמו קריאה בספר, וכן הבינו הפתחי חושן (פרק ז סע' ב) ואף הביא דבריו להלכה ולא ציין שום חולק. אולם לכאורה הקצות חולק על כך ומחמיר גם בשימוש שאינו מכלה, שהרי נימק שהטעם שמותר להשתמש בסוכת חברו ובאתרוגו הוא רק משום "מצווה שאני", למרות ששם אין החפצים מתכלים, משמע שבדברי חולין אסור אף כשאינו מתכלה.
מה הטעם בחילוקו של שו"ע הרב? למעלה נימקנו את דברי הש"ך שבנתינת רשות לחברו אין צורך בשום חלות, כיוון שחברו אינו קונה החפץ. על פי זה יש מקום לומר שגם הקצות מודה חלקית, אמנם הוא מחלק בין שימוש המכלה את החפץ, שלדעתו במקרה זה מתבצעת חלות כלשהי, לבין מקרה שמשתמש ללא כילוי שלא מתבצעת שום חלות.
סיוע לדברי שו"ע הרב יש להביא מדברי הרא"ש (ב"ק פ"א סי' י) הכותב שדווקא אם ישב אדם שמן על ספסל חברו ונשבר חייב, אבל אנשים רגילים פטורים משום ש"סתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל אדם הנכנס לחצר, ואין אדם מקפיד על כך". וגם כאן יש לשאול מדוע לא אסור מצד יאוש שלא מדעת, ולכאורה מחלק שכאן זהו שימוש שאינו מכלה את החפץ. אולם אפשר לדחות את הראיה ולהסביר גם את דברי הרא"ש על פי דברי הרשב"א למעלה, שכך המנהג ולפיכך נחשב כהסכמה מדעת מראש.
סיכום להלכה
בדבר שאדם יודע שחברו היה מרשה לו להשתמש, לדעת התוס', ההגהות אשר"י וההגהות מרדכי אסור, וכן פסקו הקצות, ערוך השולחן ושולחן ערוך הרב, ואילו לדעת הש"ך מותר, והנודע ביהודה סבור בדעת הרמב"ם והשו"ע שנקטו כשיטת הש"ך.
התוס' והקצות מודים במקרים הבאים:
א. בדבר שהמנהג להרשות שימוש בלי קבלת רשות מפורשת (תוספתא, רשב"א).
ב. בדבר שערכו מועט מאוד, אך אם יש חשש שכולם ישתמשו עד שיתכלה הכל מנהג חסידות לא לקחת (ירושלמי).
ג. בחפץ מצווה בתנאי שאינו נחסר (קצות) או שנחסר רק מעט (מגן אברהם). במקרה זה מותר אף כשאינו מכיר את הבעלים ויודע שהיו מרשים, משום שיכול להסתמך על החזקה שנח לאנשים שתיעשה מצווה בממונם. מסברא העלנו לענ"ד שלדעת הרמב"ם מסתבר שמותר אף בחפצי חולין שמשתמש בהם לצורך מצווה אך לשיטת התוס' לכאורה יש לצמצם ההיתר רק לחפצי מצווה.
ד. אם החפץ אינו נחסר כלל (שו"ע הרב). התוס' יכולים להודות לכך אך הערנו שלכאורה הקצות עצמו חולק על כך.
^ 1.וזו לשונו: "ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה". וזו לשונו: "ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה".
^ 2.לשון החילוק בש"ך הייתה שהיאוש הוא בעל כרחו ואילו ההשתמשות נעשית ברצון לכתחילה, ונראה על פי הסברנו לבאר לשונו, שבהשתמשות הואיל ורוצה בכך אין צורך להפקיע מרשותו, אך ביאוש שאינו רוצה מועיל רק משום שהחפץ מופקע מרשותו, ולכן צריך דעת בפועל.
^ 3.אמנם לפי הטעם שאמרנו בחילוק הש"ך, שאין צורך בידיעה בפועל משום שלא זקוקים כאן לשום חלות, לא יובנו דברי הנודע ביהודה, שהרי שם הוא רוצה לקדש בכך אשה, ואם כן לא מדובר בסתם הסכמה אלא בהסכמה ליצירת חלות, שתופקע בעלותו ויינתן החפץ לאשה.
^ 4.אך צריך עיון מדברי הקצות בסי' קה ס"ק א, ששם חלק על דברי התוס' שדין זכין מועיל משום אנן סהדי שהיה רוצה למנותו שליח, והקשה שהרי יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, ולפיכך כתב זוהי גזירת כתוב שזכין מועיל ולא מטעם אנן סהדי. והרי כאן לכאורה יש ודאות גדולה שהיה רוצה למנותו שליח כדי לזכות, ומסתבר שזוהי ודאות גדולה יותר מהודאות שאדם מרשה לחברו לקיים מצווה בממונו, ובכל זאת לא מועיל.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הכוח המיוחד של שבת שובה
האם מותר לפנות למקובלים?
מה המשמעות הנחת תפילין?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
