ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- תזריע
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- מצורע
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נפתח בדברי המדרש על הפרשה (ויקרא רבה, פרשה יט, ב). מדרש שאנחנו מזכירים מפעם לפעם, בעיקר כשהפרשה הזאת היא התחלת הזמן.
פרשיות תזריע ומצורע הם נושאים לא כל כך נעימים לעסוק בהם.
והמדרש מתייחס לזה:
"קווצותיו תלתלים שחורות" דברים שנראים שחורים אבל בעצם לפני המקום הם אהובים, ובתוך כך אומר המדרש:
"רבי חנין דציפורין פתר קרא בתלולית זו של עפר. מי שטיפש מה הוא אומר? מי יכול לקצות את זו?" - הוא רואה ערמה גדולה מאוד של העפר, גבוהה מאוד, האם זה אפשרי? זה נראה למעלה מהאפשרות. "מי שפיקח מהו אומר? הרי אני קוצץ שתי משפלות היום, שתי משפלות למחר, עד שאני קוצץ את כולה" ומיישר את השטח. זהו משל. הנמשל "כך מי שטיפש אומר, מי יכול ללמוד את התורה? נזיקין שלושים פרקים, כלים שלושים פרקים, מי שפיקח מהו אומר: הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה".
כשרואים את גודלה של התורה, אדם יכול להתייאש מראש, הוא אומר אינני יכול, איך אפשר ללמוד את כל התורה כולה, ואם אי אפשר ללמוד את כל התורה כולה, אז מה הטעם בכלל להתחיל הרי צריך לדעת את כל התורה כולה. המדרש אומר מי שפיקח יודע שלא עליך המלאכה לגמור אבל אין אתה בן חורין להיבטל ממנה. תתקדם ותתקדם ובסוף תגיע להרבה.
ממשיך המדרש:
אמר רבי אמי "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת" (משלי כד, ז) אמר רבי יוחנן לכיכר תלוי באווירו של בית. מי שטיפש אומר מי יכול להוריד את זה"? - זה גבוה ממנו – "מי שפיקח אומר: ולא אחר ותלאו?" - איך זה הגיע לשם? מישהו הגיע לשם ותלה את זה. אז אם מישהו הגיע לשם, אפשר גם להוריד את זה. איך עושים? "אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו. כך מי שטיפש אומר, מי יכול ללמוד תורה שבליבו של חכם. ומי שפיקח אומר והוא לא מאחר למדה, אלא הריני לומד שתי הלכות היום, ושתיים למחר, עד שאני לומד את כל התורה כולה".
לפעמים אדם נבהל מהכמות הגדולה של התורה, והוא חושב איך אני אקיף את כל התורה כולה. ועל זה באה התשובה, לא ביום אחד, אבל לאט לאט אפשר להתקדם ולהגיע להיקף של תורה. המשל השני מדבר על הגובה כלומר על האיכות, על העומק. הוא רואה חכמים שיש להם חוכמה גדולה מאוד, והוא חושב איך אפשר להגיע למה שהם הגיעו, ומצד שני הוא חושב כמו שהם הגיעו, כך גם אחרים יכולים להגיע.
משל שלישי:
"אמר רבי לוי, משל לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאותו". זאת אומרת, סל שיש בו חורים, והבעלים של הסל, שכר פועלים למלאות את הסל הזה, וכל מה שממלאים נשפך בחורים. והבעלים מבקש: אנא תעבדו, כל פעם שאתם ממלאים אני משלם לכם את השכר. אבל זה מתרוקן, מה אכפת לכם, אני משלם. מה הנמשל "מי שטיפש מהו אומר, מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו. מי שפיקח מהו אומר? ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל? כך מי שהוא טיפש, מהו אומר מה אני ללמוד תורה ומשכחה. מי שהוא פיקח מהו אומר: ולא שכר יגיעה הקב"ה נותן".
כלומר המדרש בתחילת הזמן.. רוצה לומר לנו שמכל הצדדים צריך לבוא ללימוד התורה מתוך ביטחון גדול, לא עם חששות, לא בכמות של השקידה, לא באיכות של הלימוד. וגם אם נגיד שאדם מסתכל על הזמן הקודם ואומר למדנו את בבא מציעא, ואני לא רואה שאני מצליח לזכור, אני צריך לחזור עוד פעם, ואני צריך גם להתקדם, אז מה עושים - והתשובה היא לדעת שכשלומדים מתעלים. וגם אם שוכחים, יש שכר על כל לימוד ולימוד. אז אין תירוץ מאף צד. אין ליצר הרע שום תירוץ להפריע לנו בלימוד ולהחליש את הרצון. זאת נקודת המוצא.
ובע"ה בזמן הבא עלינו לטובה, אני בטוח שכל תלמידי הישיבה באו עם המון רצון והתלהבות, ואני רוצה לברך את כולכם שבעזרת ה' יתמלאו משאלות לבכם לטובה. התגעגעתי אליכם, ובאמת כל כך שמחתי שהתחיל הזמן מחדש, וחזרתי לראות את הפנים החמודות של התלמידים, ממש משמח את הלב. אני בטוח שהזמן הזה יהיה זמן מצוין של עלייה גדולה בעזרת ה' יתברך.
כוח הדיבור ממקור עליון
כדי להבין את עומק העניין של הפרשה שעוסקת בעונשים, שחז"ל אמרו לנו, שהם באים על דיבורים אסורים. כדי להבין את הדברים היטב, אנחנו צריכים להתחיל ממקום גבוה מאוד ולהתבונן בכוחו של הדיבור.
ובשביל זה נתבונן בדברי הרב באורות הקודש חלק ג' עמו' רעז בכותרת: 'שגב דיבורי קודש', אומר הרב:
"כל מה שיתבאר יותר לאדם שהתורה ורוחניותה העליונה היא סיבתה העליונה וכלי אומנותה של ההוויה כולה, בכל רוחב מושגה של מילה זו, של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים" – כלומר אם מתברר לאדם שהתורה היא הסיבה של העולם, היא המקור של העולם, הוא יבין שהיא "וכלי אומנותה של ההוויה", הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, חז"ל קוראים לזה כלי אומנות כאילו בכלי הזה נבראה כל ההוויה כולה. מי שיבין את זה טוב בכל רוחב מושגה של המילה הזו, יבין שכל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים, הסיבה זו התורה.
"אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש, שכל מחשבת קודש, וכל דיבור קדוש הוא נאדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל המציאות כולה" - כלומר דבר ה' הוא מעל המציאות, וכל דיבור של קודש הוא שקול כנגד כל המציאות ויותר מזה.
"ולא יוכל לעכב את גודל השיגוב והשלטון של דיבורי התורה והתפילה ומחשבותיהם לא כל ציור של העולם המוחשי גבוליו והכרחיו, ולא איתנות הטבע ומהלכיו" - כלומר את הגודל של התורה ואת כוח השפעתה של התורה על המציאות, שום דבר בעולם לא יכול לעכב, כי התורה היא מעל, התורה היא המקור.
"ולא כל רעיון הגיוני, מוגבל ומתואר על פי דרכי השכל והחיפוש שבמחשבות לבב אדם" - כלומר, בעולם יש לא רק מציאות טבעית גשמית אלא גם רעיונות אנושיים, גם הם לא יוכלו לעכב את השפעת התורה. "כי אור הקודש הנעלה מכולם, מושל הוא על כולם, מנהיגם ומכריעם, ומאיר את הכול באורו. פתח דבריך יאיר".
התורה מעל כל המציאות. היא קובעת ופועלת על המציאות. ואין שום דבר במציאות שיכול לעכב את פעולתה ואת כוחה של התורה, שהיא מעל והיא השורש של הכול.
ממשיך הרב ואומר:
"ממרום המציאות העליונה, בא הדיבור לפיו של האדם" – צריך להתבונן בכוח הדיבור, התורה אומרת שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות כביכול, בדיבורים, "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהילים לג, ו), "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קיט, פט). הקב"ה אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד (ע"פ תהילים לג, ט), כלומר כאילו המקור של כל המציאות היא הופעת אור ה' שנמשלת בדיבור, אם אפשר לדבר כלפי שמיא, אנחנו לא יכולים להתייחס להגדרות כמו שאנחנו מתייחסים להגדרות שלנו. אבל זה המקור של הדיבור שאנחנו מכירים, אצלנו המקור, השורש שלו באופן רוחני, באופן בלתי מושג, זה מהמקור האלוקי, זה מריבונו של עולם. ממרום המציאות העליונה בא הדיבור לפיו של האדם. האדם הוא צלם אלוקים, האדם הוא ניצוץ מהמקור העליון, והדיבור של האדם הוא גם כן ניצוץ מהמקור היותר גבוה היותר עליון, משם משתלשלת ההופעה של הדיבור ומופיעה אצל האדם.
ההשפעה של כוח הדיבור
"ואין לשער כמה גדולות הן העלילות המעשיות הרוחניות שפועל הדיבור מאז הינתקו ממקור אורו עד שבא לכלל ביטוי" - כלומר בתוך האדם בעצמו עובר תהליך מאד ארוך, בהתחלה יש מחשבה, רעיון שהוא מאוד מאוד פנימי ומופשט ואחר כך הוא מתלבש באיך לבטא אותו, זה עובר עוד שלב בתוך המחשבה, איך לתת ביטוי, איך להוציא את הדברים בפה מן הכוח אל הפועל, ואחר כך זה עובר עוד שלבים עד שמתחבר עם הכוח הגשמי של הגוף, זה הלשון, השפתיים, החיך, השיניים, ודבר רוחני מופשט מאוד עליון משתלשל ומשתלשל ויוצא בתור דיבור. אין לשער איזה שלבים עובר כוח הדיבור הזה עד שהוא מתגלה בפועל "ומהלך עצום זה עושה הדיבור בהתבטאו בחזירתו למקורו" - כשהוא יוצא מהאדם והוא כאילו נפרד ממנו הוא חוזר כאילו לשורש שלו.
"וכשהוא מקושר להמחשבה האלוקית בתורה ובתפילה אין לאורו וזוהר אושרו קץ ותכלית, וממש בורא הוא עולמים" - כשאדם מדבר דברי תורה, ממש בורא עולמים. "מלאים כוח וחיים, אומץ ועושר רב, והצדיק, בעל המדע, המשיג את ערכו של הדיבור, כרום השגתו תהיה גם פעולתו, "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח).
ככל מה שהוא מבין כמה גדול הוא כוח הדיבור, אז כך גם כוח הדיבור שלו פועל. ועל זה נאמר: "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ", צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כלומר כשאדם מתרומם למדרגה עליונה ומבין את משמעותו של כוח הדיבור, וכוח הדיבור הקדוש, כשהוא מקדש את פיו, ופיו מוציא דברי קודש הם פועלים, וגם בקשתו פועלת, ותפילתו פועלת. יש הופעה פרטית, שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, אבל באמת כל פעם שאדם עוסק בתורה ואדם מוציא מפיו דברי קודש, הם פועלים בעולם, עליו ועל הסביבה שלו ועל כל העולם כולו במובן מסוים.
בעמוד הקודם (אורות הקודש ג עמו' רע"ו) בכותרת 'הדיבור ורוח הקודש:
"הארת רוח הקודש מבררת לאדם את הגודל שבכוח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור, היא מצגת בבהירות לעיני רוחו" - כלומר צריך בשביל זה הארת רוח הקודש לברר את הכוח שיש לדיבור. אנחנו מסתכלים במציאות, חיים בתוך מציאות גשמית, ונראה לנו שהמעשה זה הדבר החזק והקיים, והדיבור זה הבל, הבל הבלים. אבל באמת זה לא כך, כל מה שהוא יותר רוחני הוא יותר חזק הוא יותר מציאותי, אולי יותר מופשט אולי פחות נראה בעיניים הגסות, בעיניים החומריות, אבל במציאות האמיתית הוא יותר איתן ויותר חזק. ובשביל זה צריך הארת רוח הקודש לברר את הגודל של כוח הדיבור "איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור", כאן חוזר הרב על אותו הרעיון, איך כל דיבור יש לו התחלה בפנים, התחלה רוחנית מאוד, עד שהוא מתגלם לכלל דיבור, "ואחר כך איך הוא הולך ופועל בהימסרו לחלל המרחב הגדול, בהתאחדו עם היצירה הגדולה הוא נהיה חלק מכל הבריאה".
האחריות על מוצא שפתיים
"קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור, יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו, ערכי הדיבורים מלאי עניין של קדושה יתרוממו למעלתם האמיתית" - כשאדם מבין את משמעות הדיבור ואת האיכות של הדיבור, הוא ירגיש אחריות מאוד על כל מה שהוא אומר, על כל מילה שהוא מוציא מפיו, ואז ממילא "ערכי הדיבורים מלאי הקדושה יתרוממו וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו".
נשים לב לביטוי של הרב - לא להפקיר את הדיבורים, לשמור עליהם. דיבור זה כוח מיוחד במינו, זה רכוש של האדם, אל תפקיר את זה, אל תשוח שיחת חולין שזה להפקיר את הדיבור.
הרב מלמד אותנו התבוננות עמוקה מאוד איך לגשת אל הדיבור. וממילא כמובן שמתבטלים את האפשרויות שאדם יוציא מפיו דיבורים שלא כהוגן.
במקום אחר אומר הרב (עמוד רפא):
"כל דיבור פותח הוא צינור בנשמה מעין אותו התוכן שהדיבור חצוב משם, על כן כל דיבור של תורה חוכמה ומוסר, קל וחומר של דבקות עליונה טהורה ומושכלת בייחודים עליונים, פותח פתח של קדושה מפולשת. וגלי הנפש הרוחניים הומים ומתנועעים תמיד מכוחו של הרעדת הדיבור בכל ספירותיהם. ודיבור בטל, וקל וחומר גרוע מאוס ואסור, פותח גם הוא את הצינור המזוהם של הנפש, והמוני גלים רועשים של רפש וטיט הולכים ופועלים, עד שיבוא רוח טוב וישוכו".
האדם צריך להתייחס בכובד ראש ובאחריות גדולה מאוד על כל מוצא שפתיו. עליו להבין שהדיבור שלו הוא בא ממקום מאוד גבוה, ויש לו בגלל זה עוצמות מאוד גדולות. בקדושה, זה בורא ויוצר עולמות, וחס וחלילה להפך - זה מהרס. כמו שהרב אומר שזה עושה מהומות בעולם. כשמתבוננים בדברים הללו, מבינים כמה חשוב להיזהר שלא להפקיר את הדיבור, שלא לקחת את הדיבור למקום שהוא מזיק ופועל רע, ומזה התוצאות של המחלות שמופיעות בפרשה שלנו, שהן מחלות מיוחדות במינן, מחלות רוחניות, מחלות שמופיעות בגוף, אבל הן כתוצאה מהתנהגות רוחנית שלא כשיעור ושלא נכונה, ולכן גם הטיפול במחלה הזאת נעשה על ידי הכהן, לא על ידי הרופא. צריך לבוא לכהן שיטפל בבעיה. המחלה היא פועל יוצא מהדיבור שהוא מוציא דברים רוחניים מן הכוח אל הפועל, וגם סוג המחלה הזאת שהיא מחלת העור, היא מחלה שמופיעה בחוץ ומגלה את הקלקולים שיש בפנים. אור ה' מפסיק להאיר ולחיות את הגוף, ואז הגוף מתחיל לאבד את כוח חיותו, והעור מזדהם. זו תוצאה טבעית להתנהגות כזאת פנימית.
מהפרשה שלנו אנחנו כמובן צריכים לקחת כוחות חדשים של חיזוק בשמירת הלשון, ועוד יותר כוחות חשובים להשתמש בלשון לדברי קודש.
השליטה בדיבור של הרצי"ה
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, הייתה לו התכונה הזאת שהיה שולט בלשון, שולט בדיבור. המילים שהוא היה אומר תמיד היו מחושבות ושקולות. לא היו אצלו סתם פליטות פה. הוא דיבר פעם מאוד בחריפות על מציאות כזאת של אדם שהייתה לו פליטת פה, לא היה מקובל עליו, אדם צריך לשלוט על הפה שלו. פליטת פה זה נקרא הפקר לכוח הדיבור, כמו שהרב אומר. הוא אמר את זה כלפי שר בממשלה שאמר פעם שלא אכפת לו לנסוע עם ויזה לגוש עציון, שגוש עציון לא תהיה בידי השלטון שלנו, אז אמרו לו שזו הייתה לו פליטת פה, ואז הרב אמר: אין דבר כזה! וסיפר שהחפץ חיים היה איש שיחה. לא אדם כזה שלא היה מדבר כלום וממילא לא דיבר לשון הרע, החפץ חיים היה משוחח עם אנשים הרבה זמן על דא ועל הא, אבל הלשון הייתה שמורה, ואף פעם לא קרה לו שאמר מה שלא צריך לומר. אמר מה שצריך להגיד, ולא אמר מה שלא צריך להגיד.
שימוש נכון בכוח הדיבור
גם הרב צבי יהודה הקפיד על זה, הוא לא אהב שמישהו יעשה תענית דיבור. פעם תלמיד אחד החליט לעשות תענית דיבור בראש השנה, כדי לא להגיד דברים שלא צריכים להגיד. אנחנו חיכינו לרב להגיד לו שנה טובה, הוא האריך בתפילה, ואחרי שהוא סיים את התפילה, אז הוא שאל את הבחור הזה: איפה פלוני, לא ראיתי אותו, אז הבחור התחיל להשמיע קולות כמו מי שנמצא בתענית דיבור. אז הרב שאל אותו: מה אתה אומר, ואפשר היה להבין שהבחור עושה תענית דיבור, אבל הרב צבי יהודה לא רצה שהוא יעשה את זה, אז הוא שאל אותו עוד פעם: איפה? איפה? מה אתה אומר? עד שהבחור דיבר. ואז הוא אמר: צריך לדעת לדבר מה שצריך ולא לדבר מה שלא צריך, לא צריך לעשות תענית דיבור. אם צריך לדבר מדברים, ואם לא צריך לדבר לא מדברים. אדם צריך לשלוט על לשונו לשלוט על איבריו ועוד יותר מזה לשלוט על פיו, כלומר לשלוט על התנהגותו המעשית, אבל עוד יותר חשוב לשלוט על הדיבורים שלו. ^^^.
מעלת חודש אייר
אנחנו נכנסים לחודש אייר, חודש אייר נקרא חודש זיו חודש מיוחד.
ספר במדבר מתחיל בפסוק:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, א – ב). התורה מדגישה את היום הזה באחד לחודש השני, ראש חודש אייר, שבו עושים מפקד – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" הלשון שאו, זאת אומרת, הרימו, שאו את ראש כל עדת בני ישראל, המפקד הזה למשפחותם, עומדים כולם ונמנים אחד אחרי השני, כל אחד מציג את עצמו ונמנה, לא כולם יחד, לא לכולם אותה אישיות, אלא לכל אחד יש את הייחודיות שלו, זה יום מיוחד כזה. להרים את בני ישראל ולגלות לכל אחד שיש לו את השם המיוחד שלו את התפקיד המיוחד שלו. ובחודש הזה גם נבנה בית המקדש על ידי שלמה המלך כפי שכתוב: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'" (מלכים א, ו, א) זה לא מקרה, כל דבר יש לו הזמן שלו והמקום שלו, והכול מכוון. בחודש הזה נבנה בית המקדש, ומי יודע, אולי זה קשור עם המאורעות שאנחנו מכירים בחודש הזה, יום העצמאות ויום ירושלים.
והזוהר אומר בתחילת פרשת במדבר (זוהר במדבר קי"ח ע"א), החודש הזה נקרא חודש זיו, רמז לאותו חודש ושנה שמאיר אל הלבנה שאז העולמות כולם נמצאים בשלמות. כלומר יש איזו מעלה מיוחדת לחודש הזה. בוא וראה לא נמצא מניין בישראל שהתברכו בו כמניין הזה שהתברכו בו להשלים שלימות העולמים, ובמקום שהברכות יוצאות נמנו - במקום המתאים ובזמן המתאים. מתי שיש זמן של שפע של ברכות, אז הקב"ה אומר למנות את בני ישראל, "באחד לחודש השני" שהוא זיו של ברכות העולם, שממנו יוצא זיו לעולם, ולכן נקרא חודש זיו שזיו הכול יוצא ממנו, ועל זה כתוב "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן" (תהילים קכח, ה) שכתוב "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" (תהילים קלג, ג).
הזוהר אומר לנו, שהחודש הזה והיום יום הראשון לחודש אייר שאנחנו נכנסים אליו, זה יום מיוחד, שפע של ברכה. ולכן הוא נקבע אז בשעתו למניין בני ישראל כדי שיתברכו.
אנחנו מתחילים את חודש זיו. הגמרא במסכת ראש השנה (יא). אומרת למה נקרא חודש זיו, שבו נולדו אבות אמנם האבות נולדו בניסן, ובחודש הזה אחרי לידת האבות, הופיע הזיו שבעולם. זה לפי הדעה של רבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם ובניסן נולדו אבות וכו', אבל רבי אליעזר סובר שבתשרי נברא העולם, אז לפי רבי אליעזר הזיו הוא זיו האילנות, יש כאן צמיחה מיוחדת, וזה זיו המציאות. על כל פנים חודש זיו הוא חודש מיוחד עם שם מיוחד עם שפע מיוחד. וצריכים תמיד להיות ערים לדבר הזה, לכל יום וכל חודש, יש לו את הייחודיות שלו.
ימי ספירת העומר – ימים של גדלות
התקופה הזאת של ספירת העומר שנהגו בה מנהגי אבלות, בשורש היא בעצם תקופה מאוד מיוחדת, תקופה של מעין חול המועד ארוך שמחבר בין פסח לבין עצרת. עצרת זה בעצם לפני שנפרדים, כמו העצרת של שמחת תורה, שם אומרים חז"ל תתעכבו עוד יום. פה העצרת מתאחרת כביכול, פסח לא נגמר, פסח מסתיים בחג השבועות. זה שלב הסיום של ההתחלה של פסח. בפסח התחלנו איזה מהלך שהוא מתקדם ומתקדם ומשתלם בחג השבועות. זו תקופה מאוד מיוחדת, מאוד מרוממת, בגלל שהיא תקופה מאוד מרוממת צריכים זהירויות גדולות מאוד, ולכן אם יש כישלונות התוצאות שלהם חריפות באופן מיוחד, אולי בגלל זה קרה מה שקרה לתלמידי רבי עקיבא. זו תקופה שצריך בה זהירות מיוחדת ועבודה מיוחדת על היחסים הנכונים בין אדם לחברו בעיקר בין בני הישיבה.
חיזוק בעין טובה בין אדם לחברו
ברוך ה', אנחנו, אני חושב, מצטיינים בזה בישיבה מבחינת היחסים הנכונים בין איש לרעהו, אבל גם אלה שמצטיינים נדרשים להצטיין יותר, אסור להישאר באותו מקום. כל הזמן צריך להשתפר, כל אחד צריך לראות ולשמוח בהצלחתו של חברו. רבן יוחנן בן זכאי שואל את תלמידיו "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? (משנה אבות פרק ב משנה ט)" ויש כמה תשובות. תשובה ראשונה, עין טובה. מה זה עין טובה - עין טובה זה לא לב טוב. לב טוב זה דבר בפני עצמו, רבי אלעזר בן ערך אומר לב טוב, ורבי אליעזר בן הורקנוס אומר עין טובה. מה זה עין טובה - פירושו של דבר, שאתה שמח לראות שחברך מצליח. לב טוב אתה אוהב לעזור לאנשים, שמח לעזור לאנשים, לב טוב שקול כנגד כולם. אבל עין טובה זה משהו מיוחד, אתה מסתכל במבט חיובי על כל המציאות, על כל האנשים, שמח שאחרים מצליחים. לא מסתכל ומשווה כל הזמן אם אתה מצליח יותר, אם אתה מצליח כמוהו, כי אז יש כאן איזה מין נקיפת לב, למה אני לא מצליח, למה אני לא כמוהו, והאמת זה לא קשור אחד עם השני… כשמישהו מצליח מאוד, זה משמח אותי. כשאני מצליח זה משמח אותי, וגם אם אחר מצליח זה משמח אותי. אני מסתכל בעין חיובית על כל הבריאה. וכל דבר שמצליח זה משמח, זו עוד הופעה, ואם הוא מצליח בעבודת ה' כבוד שמיים מתרבה, אז בוודאי שצריך לשמוח בכל התקדמות של עבודת ה' שאנחנו רואים בעולם, ולא רק של האדם עצמו. זה התפקיד המיוחד של החודש הזה, של התקופה הזאת - לבנות בריאות כזאת נפשית של יחס של בין אדם לחברו ואהבת הבריות. לאהוב לעזור אחד לשני, ולאהוב לראות את הדברים הטובים אצל השני, להתפלל להצלחתם של כולם, ועל ידי כך לעלות במעלות הקודש.
שיהיה לנו זמן טוב וחודש טוב, ושנזכה בעזרת ה' לבשורות טובות. בחודש הזה זכינו פעמיים, שנזכה עוד פעם בעזרת ה' יתברך.
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
האם מותר לפנות למקובלים?
הלכות שטיפת כלים בשבת
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
שופר
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
איך עושים קידוש?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מחיר המחלוקת והפרדת הקהילות
רעיון הפרדת הקהילות הועלה לראשונה בגרמניה, בקהילות שבהן הרוב הרפורמי קיפח את זכויות המיעוט הדתי | הנצי"ב שלל את רעיון הפרדת הקהילות, שכן "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה" | לפני כשש שנים הבעתי עמדה זו, שלפיה אסור להחרים מנהיגי קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות | עתה יצא הספר שמבאר ביסודיות כי אכן עמדתו של הנצי"ב הייתה נגד פגיעה באחווה עם קבוצות שאינן נוהגות כהלכה, ובכללם רפורמים | כיום אפשר להיווכח כי אכן שיטת החרמות והפרדת הקהילות הובילה לאיסורים חמורים
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת בלק
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל - כּוּלָּם חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מה הטעם שבחר הקב"ה דווקא בברכה זו שתישאר לעד ולא בשאר הברכות. ועוד מניין לו דדווקא ברכה זו לא חזרה לעולם ולא אחרת | כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי - מה הטעם דכתיב גַּם מה בא לרבות, מה הטעם דכתיב אֹתְכָה בה' הול"ל אוֹתְךָ, מה הטעם דכתיב וְאוֹתָהּ בכתיב מלא ו' | אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם - מדוע הכתוב קורא לבלעם אַנְשֵׁי דָמִים בלשון רבים, ולא 'איש דמים' דבר נוסף הטעון ביאור היכן מצאנו שבלעם היה גם 'איש מרמה'. ועוד !
אחדות ומחלוקות להיות עמוד שדרה
משנתו של הראי"ה קוק קוראת לציונות הדתית לחדול מתפקיד המקף המחבר האנמי ולתפוס את מקומה כעמוד התמך האמיתי של החברה. תפקיד היסטורי זה דורש ממנה לחבק את הציבור החרדי בשעתו הקשה ולחבר את כל קצוות האומה מתוך אחריות מנהיגותית
בלק פרשת בלק – הנחל הישראלי
מה טובו אוהליך יעקב כנחלים נטיו? מה הקשר בין אוהל לנחל? על איזה נחלים מדובר? ומה יש לנו ללמוד מכך על האוהל הישראלי בדורנו
מאמר שלישי זהירות החסיד במצווות
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ט' - י"א
תיאור עבודת החסיד וההקפדה על קיום פרטי כל המצוות.
יסודות התורה והאמונה ימות המשיח והשיאים המצופים שבאחריתם
המשכנו להתקדם ביסודות השייכים להשגחה. אחר שלמדנו בשיעור הקודם על עולם הנשמות, תחיית המתים והעוה''ב, המשכנו בשיעור זה להבהיר את עניין ימות המשיח. לשם כך חילקנו בימות המשיח בין ראשיתם לאחריתם. על ראשיתם הרחבנו שהאמונה בהם היא יסוד תורה המפורש בה בפרשת נצבים ובברכות בלעם, ודיברנו על ההשלכות המעשיות וההלכתיות המתחייבות בשלב זה. התייחסנו גם לויכוח עם סאטמר בנושא נקיטת היוזמה בקידום השלב הזה. אחר, התייחסנו גם למחלוקות שישנם על אופיים של אחריתם של ימות המשיח, ועל מציאות הניסים ושינויי הטבע בשאותה התקופה העתידית המאושרת.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן הקודש כצורה לחומר
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ה'
החומר צריך להיות איתן ומוכשר ועל גביו יכול לבור הקודש בצורה שלמהשמתאימה לעולם שלנו, קודש תנועתי ומשתלם
תורה והלכות ציבור סמכויות בתי הדין
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
סמיכת חכמים | חידוש הסמיכה | שלא תנעול דלת | שליחותיהו
מידות הראי"ה האמונה שבאפיקורסות
אמונה ט' - י'
השיעור עוסק בשתי פסקאות המציגות את גווניה הקיצוניים של האמונה, החל מדרגתה העליונה ועד לנקודת הכפירה. הפסקה הראשונה מתארת את "האמונה הגדולה" של הצדיק, המתגלה תחילה בדמיון הקודש, עולה אל השכל ומתממשת בפועל ככוח רוחני עצום המשפיע לטובה על העולם כולו. לעומתה, הפסקה השנייה מבהירה כי האמונה הטבועה בלב ישראל היא כה שורשית ועצומה, עד שגם האפיקורסות הישראלית מכילה אור וקדושה פנימיים העולים על כל אמונות הגויים.
כללי מלאכות שטיפת כלים בשבת
השיעור מנתח לעומק את הלכות שטיפת כלים בשבת, תוך התמקדות במחלוקת היסודית בין הרמב"ם לראב"ד האם מקור האיסור הוא משום "מתקן כלי" או משום "טורח" משבת לחול. דרך מקרים מעשיים – כמו שטיפה כשכבר יש כלים נקיים בארון, השריית כלים במים או סידור הבית – נבחנים הגבולות שבין צורך שבת להכנה לחול. השורה התחתונה היא שכל שטיפה שמשרתת את השבת עצמה (עבור סעודה נוספת או כדי למנוע בלגן שמפריע באמת לעונג השבת) – מותרת, אך כל פעולה שנועדה להכין את הכלים ליום חול – אסורה.
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
כשרות הכשרת כלים בשר וחלב חלק ג'
השיעור דן באפשרות להסב כלי בשרי לחלבי או להפך, ומסביר כי לפי מנהג האשכנזים נהוג לאסור זאת לכתחילה מחשש לבלבול ולתקלות, בעוד שפוסקי הספרדים מתירים את הפעולה, לעיתים בהתניה של המתנת 24 שעות בין השימושים. למרות האיסור הכללי אצל בני אשכנז, חציו השני של השיעור מפרט שמונה מקרים חריגים שבהם מותר להם לשנות את ייעוד הכלי, כגון: הכשרת כלים לפסח, העברת כלי "פרווה" לבשרי/חלבי, כלי שלא היה בשימוש 12 חודשים, כלי שעבר בעלות, ובמקרים של שעת הדחק.
