ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
נחלקו התנאים במשנה (כג ע"א) אם בעל הדין יכול לפסול את העדים הבאים כנגדו ולהעיד בצירוף עם עד נוסף שהעדים הללו הם קרובים או פסולים. רבי מאיר אומר שנאמן לפסול ואילו חכמים אומרים שאינו נאמן. דברי רבי מאיר כמובן אינם מובנים, כיצד הוא נאמן הרי הוא נוגע, ולפיכך העמידו האמוראים את מחלוקתם באפשרויות שונות. רב דימי בשם רבי יוחנן העמיד מחלוקתם במקרה שבעל הדין שכנגדו אמר שיש לו שתי כיתי עדים, ושורש מחלוקתם הוא בשאלה אם צריך לברר דבריו או לא, כלומר, אם בעל דין שאמר שיש לו שתי כיתי עדים צריך להביא שתי כיתי עדים או לא. ומדמה הגמרא מחלוקתם למחלוקת אם בעל דין המחזיק בקרקע שאמר שיש לו שטר צריך להביא את השטר או שמסתפקים בכך שיש לו חזקה ככל מחזיק שאין בידו שטר, אולם היא מחלקת שיתכן שבמקרה שלנו רבי יודה משום שדווקא שם שעיקר החזקה מסתמכת על השטר, שאנו תולים שהיה לו שטר ואבד, מצריכים אותו להביא את השטר שהוא הבסיס לראיה אולם בשתי כיתי עדים כל כת עומדת בפני עצמה ואינה מתבססת על חברתה ולפיכך אין צורך לברר דבריו ולהביא את הכת הנוספת.
לגבי תליית המחלוקת אצלנו מביא רש"י שתי גירסאות. לפי הגירסא הראשונה לדעת רבי מאיר צריך לברר ולדעת חכמים לא צריך. רש"י מבאר שלפי גירסא זו ההבנה היא שאף אם נפסלה כת אחת נחשב שבירר הואיל וסוף סוף הביא שתי כיתי עדים. לכן אם צריך לברר הבעל דין נאמן לפסול הואיל ובין כה וכה צריך להביא עדים נוספים, וכאשר יביא עדים נוספים יזכה בדין ולא נאמר שלא בירר דבריו בהבאת שתי כיתי עדים הואיל ואחת הכתות נפסלה. לעומת זאת לדעת חכמים אינו צריך לברר דבריו, ולכן יש בפסילת העדים נפקא מינה למעשה שייאלץ להביא עדים נוספים, ומכיוון שכך הבעל דין נוגע ואינו נאמן.
רש"י התקשה מסברא לקבל את הנחת היסוד של דרך זו, שלמרות שכת אחת נפסלה נחשב שבירר דבריו, שכן כשאומר שיביא שתי כתות ודאי הכוונה לעדים כשרים. עוד הקשה, שאם נקבל הנחה זו, שאף עדים פסולים מועילים למלא את הצורך של בירור דבריו, נמצא שיש משמעות למעשה לפסילת העדים הראשונים על ידי בעל הדין, והיא ששוב שכנגדו לא יוכל להסתפק בהבאת עדים פסולים (אותם זקוק להביא כדי למלא הצורך של בירור דבריו) אלא יצטרך להביא עדים כשרים, ומכיוון שיש השלכה למעשה הרי שיש נגיעה לבעל הדין ואין להאמינו.
לכן רש"י מקבל את הגירסא השנייה לפיה לרבי מאיר אין צורך לברר דבריו ולחכמים יש צורך. לפירוש זה מדובר ששתי הכתות כבר הגיעו, וכן לפירוש זה כדי לברר דבריו צריך להביא דווקא שתי כתות כשרות. לכן לפי רבי מאיר שאינו צריך לברר דבריו נאמן בעל הדין לפסול העדים הואיל וכבר באה כת נוספת ושוב אין נפקא מינה בפסילת הראשונים כי אם לא צריך לברר דבריו מספיק כת אחת כשרה. ואילו לחכמים שצריך לברר עליו להביא דווקא שתי כתות כשרות, ולכן אינו נאמן לפסול כת אחת, שהרי אם תיפסל לא יברר שכנגדו את דבריו ויפסיד בדין.
לפי שני פירושי רש"י, לסוברים שבעל דין צריך לברר דבריו המשמעות היא שאם לא יברר יפסיד בדין. התוס' הקשו על כך מבבא בתרא קסט ע"ב ששם משמע שרק לכתחילה אומרים לו לברר דבריו אבל בדיעבד אינו מעכב. ולגבי ביאור סוגייתנו גורסים כגירסא הראשונה של רש"י, שלדעת רבי מאיר צריך לברר ולדעת חכמים לא. ומפרשים שלפי רבי מאיר אינו נחשב נוגע ונאמן משום שאף שכנגדו לא מחוייב להביא כת נוספת ובדיעבד אף אם לא הביא יצא זכאי, מכל מקום הואיל ומסתמא יביא אין זו נגיעה.
הרמב"ם בפירוש המשניות פירש באופן שונה לגמרי את הדין שצריך לברר. הוא מפרש שהתובע הביא שתי כתות עדים שהעידו נגד הנתבע, והנתבע טוען שהם פסולים. לדעת רבי מאיר על התובע לברר דבריו ולהביא ראיה שהעדים הינם כשרים ולדעת חכמים אינו צריך. טעמו של רבי מאיר הוא שמעצם העובדה שהביא שתי כתות עולה רעותא שכנראה עשה כן משום שידע שלפחות חלקם אינם כשרים, ולכן אם דורש כך הנתבע אנו מקבלים דרישתו.
לשיטתו נראה להסביר את שאלת הגמרא "נמצאת כת שניה קרובים או פסולים מהו?", שהשאלה מוסבת על שיטת חכמים, האם יודו במקרה שהכת השנייה נמצאה פסולה, שאז כבר יש לחשוד גם בכשרות הראשונה ולקבל את דרישת הנתבע שהתובע יוכיח שעדיו כשרים. ומשיבה הגמרא שכבר העידו הראשונים, כלומר, שגם בכך חכמים חולקים וסוברים שהואיל וסוף סוף הראשונים בחזקת כשרות אין לנו לערער על עדותם.
רמת הנגיעה הפוסלת
לשיטת התוס' יש חידוש מאוד גדול, שאף שהתובע חייב לברר רק לכתחילה ואם בסוף לא יביא את הכת השנייה עדיין יצא זכאי, בכל זאת נאמן הנתבע לפסול עדיו הראשונים, למרות שכעת גורם לו שיהיה מחוייב להביא את העדים הנוספים. ויש לתמוה מדוע, הרי ודאי שיש לנתבע רווח מכך ומדוע לא נחשוש שעושה ככל יכולתו על מנת להסיר את הראיות שכנגדו. ואמנם, גם לשיטת רש"י רואים שאם כבר באו שתי הכתות הנתבע נאמן לפסול אחת מהם ואיננו חושדים שמנסה להסיר הראיות ככל יכולתו, אך שיטת התוס' קיצונית יותר, שאפילו אם עוד לא באה כת נוספת ואף בדיעבד אינו מחוייב כלל אם לא יביאה נאמן הנתבע ואינו נחשב נוגע. ובהסבר העניין יש לומר שסתם אדם בחזקת כשרות ובמיוחד בפני בית דין אנשים לא מעזים לשקר, ולכן רק כאשר על ידי עדותו ברור שירוויח אנו חוששים שמא בכל זאת משקר, אך כאשר לא בטוח ששקרו ישפיע על הפסק החשש שישקר רחוק יותר ואיננו חוששים לכך.
משיטת רש"י אנו רואים שלא הסכים עם התוס' בקיצוניות זו, וסבר שאף נגיעה פחות מוחלטת נחשבת לנגיעה, שכן רש"י הקשה על הגירסא הראשונה, שאם גם בהבאת עדים פסולים נחשב שמברר דבריו, מדוע נאמן הנתבע לפסול את העדים הראשונים הרי יש לכך השלכה מעשית מיידית, שבכך מכריח אותו להביא עדים נוספים כשרים ואינו יכול להסתפק בעדים פסולים. לפי גישת התוס' אין זו נגיעה שכן די בכך שמסתמא יביא עדים כשרים כדי שלא ייחשב נוגע.
כעין זה כתבו התוס' בבבא בתרא. הגמרא שם (מד ע"ב) כותבת שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שהוא נוגע כי מרוויח מכך שמעמידה בפני בעל חובו. ומקשה כיצד מדובר, אם יש למוכר קרקעות נוספות בעל חובו יגבה מהקרקעות שעדיין ברשותו ולא מהקרקע שמכר, ואם אין לו קרקעות נוספות, אף שבעל החוב יגבה מהקונה לא ירוויח מכך המוכר כי בין כה וכה אין לו קרקעות ובעל החוב לא היה גובה ממנו. התוס' (מה ע"א ד"ה מאי) מקשים שמרוויח אם כעת אין לו קרקעות אך בעתיד יתעשר וירוויח קרקעות, שאז בעל החוב גובה ממנו, אך בזכות עדותו בזמן שהיה עני כבר גבה מהלוקח. ומתרצים "ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי", כלומר אם לפי המצב הנוכחי אינו מרוויח אין נחשב נוגע אף שאולי יהיה לו רווח בעתיד. על פי זה נפסק בשולחן ערוך (לז, י) "כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות, אף על פי שאם יתעשר יהנה בעדותו, כשר להעיד". אצלנו דברי התוס' מחודשים יותר, שכן שם לפי המצב הנוכחי אין לו רווח וחודש שם שאינו משקר משום שאולי ישתנה המצב ויהיה לו רווח, ואילו אצלנו חודש שנאמן ואינו נוגע אפילו אם לפי המצב הנוכחי יש רווח אלא שלפי הודעת התובע יש לו עדים ולכן ככל הנראה יביאם ואז לא יהיה רווח.
הטעם שצריך לברר
דין זה שצריך לברר טעון בירור הן לשיטת רש"י הן לשיטת התוס'. לשיטת רש"י תמוה מדוע כאשר שני עדים מעידים לטובתו אינו זכאי רק משום שאמר שיביא עדים נוספים ולא הביא. ולשיטת התוס' אמנם אם לא הביא לא יפסיד בדין, אך מכל מקום צריך להבין מדוע לכתחילה כן דורשים ממנו להביא, ומדוע לדרוש זאת אם בין כה וכה אף אם לא יביא נזכהו בדין.
היד רמ"ה סובר כרש"י שאם לא יברר דבריו יפסיד בדין ומנמק "דמצי בעל דיניה למימר כי היכי דאמרת דהוו לך שתי כתות ולא אשכחת אלא חדא הך כת נמי דאייתית שקרנית היא". אך דבריו טעונים ביאור, מדוע העובדה שבעל הדין אמר שיש לו שתי כתות ובסוף הביא רק אחת גורמת לנו לומר על שני עדים כשרים שזו כת שקרנית.
הברכת אברהם מסביר בשיטת רש"י שכל שאמר שיש לו ראיה נוספת ונמצא שקרן נעשית רעותא בטענתו ושוב אנו חוששים אפילו כשמביא עדים, וכעין הדין שכאשר מרגישים הדיינים שיש דין מרומה אפילו אם יש עדים לפנינו עליהם להסתלק מלדון (שו"ע טו, ג), ובכך יובנו דברי הרמ"ה.
על פי זה מסיק הברכת אברהם שדין זה נכון רק במקרה שהתובע צריך לברר דבריו או שיש כנגדו חזקת חיוב, אך במקרה שהנתבע צריך לברר ואין כנגדו חזקת חיוב לא נוכל מחמת זה לחייבו, שכן בדין מרומה מסתלקים ולא מחייבים אך אי אפשר מחשש לדין מרומה לעשות מעשה ולחייב את הנתבע לשלם.
כך ביאר בשיטת רש"י גם רבי דוד פוברסקי (סנהדרין ח"ב ס"ק לז), ודימה זאת למשנה בדף לא ע"א, שאם אמר שאין לו עדים וראיה ולאחר זמן הביא עדים או ראיה אין מקבלים אותם, וביאר שם רש"י שחוששים שמא זייף או שכר עדים. אך העיר שהמרדכי שם נימק באופן אחר וכתב שאין מקבלים אותם משום שכשאמר שאין לו עדים וראיה נחשב כהודאת בעל דין על כך שאין לו עדים וראיה 1 . והסתפק הגרד"פ שמא למרדכי יש להטעים גם כאן שבכך שאמר שיש לו שתי כיתי עדים והביא רק אחת הריהו כמי שהודה שאחת הכתות שקרנים, אך נטה שאין לומר כך, ואכן זהו דוחק עצום.
בשיטת התוס' מבאר הברכת אברהם שמוטל על בית דין לברר כל דבר עד כמה שניתן לברר, ולכן לכתחילה הם דורשים ממנו לברר דבריו. כלומר, הצורך בבירור אינו נובע ישירות מכך שאמר שיש לו עוד עדים, אלא בעקיפין בעקבות דבריו מתגלה לבית הדין שיש סיכוי טוב שיש עדים נוספים ולכן הם דורשים בירור זה. הברכת אברהם שואל מה יוסיפו עדים נוספים הרי תרי כמאה ומשיב שאמנם מגזירת כתוב יש להתייחס לשניים כמאה ולמאה כשניים אולם במציאות ודאי שיש תוספת בירור במאה.
לפי הסבר זה ניתן להוליד דין חדש למעשה, והוא שאם אדם הביא שני עדים ולא אמר שיש לו עדים נוספים אך בית דין עצמם יודעים שהיו במקום עדים נוספים, לכתחילה עליהם לדרוש להביאם ולא להסתפק בשני העדים הואיל ומוטל עליהם לברר כל דבר עד כמה שניתן לברר.
נמצאת כת שניה פסולים
הגמרא שואלת מה יהיה אם נמצאת כת שניה פסולה – האם נאמר שכעת התברר למפרע שהיה נוגע בשעת עדותו או לא. ומסיקה שלא אומרים כן אלא הואיל ובשעת העדות לא היה נוגע עדותו כשרה. וצריך לברר מהי ההווה-אמינא שייפסל למפרע, הרי אם בשעת עדותו אנו אומרים שלא נחשב נוגע כי אינו משקר בשביל החשש שאולי בעתיד ייפסלו העדים האחרים, מה בכך שלבסוף נפסלו.
ולכאורה דין זה תלוי בחקירה אם נוגע פסול משום חשש משקר או משום דין קורבה, שהואיל ונהנה מכך הרי זה כאילו מעיד לטובת עצמו ואדם קרוב אצל עצמו. ויש לומר שזוהי הסתפקות הגמרא. אם נאמר שפסול מדין קרוב, הרי שאם יתברר למפרע שהיה קרוב עדותו פסולה, שכן פסול קרוב הוא מגזירת כתוב ולא תלוי בחשש שקר, אך אם הפסול הוא מחשש משקר אין לפסול למפרע.
אך ניתן להסביר את שני הצדדים על הצד של חשש משקר. הצד שאינו נפסל למפרע מובן, כאמור, שהרי בשעה שהעיד לא היה נוגע ולא היה משקר רק מחשש שישתנה המצב. את הצד שכן נפסל יש לבאר, שהואיל ולבסוף ראינו שהכת השנייה נפסלה מתגבר החשש שהנתבע ידע מראש שהם פסולים ולכן יש חשש שקר כבר מההתחלה. סברא כעין זו נאמרה לגבי מיגו, שאם אדם טען טענה שנאמן בה במיגו שיכול היה לטעון טענה אחרת, ולאחר מכן באו עדים כנגד הטענה שיכול היה לטעון, בטל המיגו. ולכאורה יש לשאול מדוע הוא בטל, הרי ממה-נפשך, אם אנו סבורים שהיה לו לחשוש שיבואו עדים גם לולא באו היינו צריכים לפסול את המיגו, אלא על כרחך אנו סבורים שמראש אין לו לחשוש לכך ולכן המיגו מועיל, אך אם כן מדוע נופל המיגו כשבאו עדים, הרי סוף סוף בזמן שטען טענתו יש לנו ראייה שהוא דובר אמת. ההסבר לכך הוא כפי שכתבנו, שלאחר שבאו עדים גובר החשש שידע מראש שיש עדים כאלו ולכן נופל המיגו.
^ 1.לכאורה ההתייחסות לכך כהודאת בעל דין תלויה בחקירה אם הודאת בעל דין היא גם בעובדות או בתוצאות, כלומר, האם כשבעל דין מודה לדוגמא שלא פרע, אנו מתייחסים לכך כהודאה בעובדה שלא פרע או כהודאה שהוא חייב כסף. לפי זה מסתבר שהטעם שרש"י לא נימק מטעם הודאה, ועל כרחנו הבין שאין זה נחשב הודאה, סבר שההודאה היא בתוצאות ולא בעובדות. ועיין בשיעור הכללי של מו"ר הרב זלמן מלמד שליט"א לבבא מציעא 'בדין חזרה מהודאת בעל דין' שחקר בכך.
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
האם מותר לפנות למקובלים?
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
אנחנו קודש למענך
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך עושים קידוש?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך מכינים תה בשבת?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
