ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וּמֵ"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם" עַד "וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ" [ד, א] הוּא עִנְיָן אַחֵר; וְנִכְתַּב לִרְמֹז עַל הָעִקָּר הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה וְתוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם. וְלָזֶה תִּמְצָא כָל הַסִּפּוּר הַהוּא סוֹבֵב עַל "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם". כִּי הַתְחָלַת הַדִּבּוּר שֶׁנִּדְבַּר הש"י עִם אָדָם הוּא: "וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר" וגו' [ב, טז], וְכָתַב אַחַר-זֶה הַטַּעַם לָמָּה נִצְטַוָּה הָאָדָם צִוּוּי אֱלֹהִי יוֹתֵר מִכָּל בַּעֲלֵי-חַיִּים, וְאָמַר [שם, יט]: "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ" וגו' — כְּאִלּוּ בָא לְבָאֵר כִּי, לִהְיוֹת הָאָדָם מַשְׂכִּיל וְיוֹדֵעַ בְּגִדְרֵי בַעֲלֵי-חַיִּים יוֹתֵר מִכֻּלָּם, הָיוּ כָל הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת מְשֻׁעְבָּדוֹת אֵלָיו, וְכֻלָּן נִמְצְאוּ בַעֲבוּר הָאָדָם; וְתַכְלִית* הָאָדָם לִשְׁמֹר מִצְווֹת קוֹנוֹ, וְעַל-זֶה הֻנַּח בָּעוֹלָם-הַזֶּה, הַנִּרְמָז בְּגַן-עֵדֶן, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגַּן, שֶׁהוּא רוֹמֵז אֶל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ [משלי ג, יח]: "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", וְכַאֲשֶׁר יַעֲבֹר עַל מִצְוַת קוֹנוֹ יְגֹרַשׁ מִגַּן-עֵדֶן.
חטא עץ הדעת
וּבַעֲבוּר-זֶה נִכְתַּב כָּל הַסִּפּוּר הַהוּא שֶׁקָּרָה לְאָדָם עִם הַנָּחָשׁ וְחַוָּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֶמֶז עַל מַה שֶּׁיִּקְרֶה לוֹ בָעוֹלָם-הַזֶּה: שֶׁהַנָּחָשׁ, הַנִּקְרָא בִלְשׁוֹן רז"ל [פדר"א יב] "סַמָּאֵל", הוּא יֵצֶר-הָרַע הַמַּטְרִיד* אֶת הָאָדָם בְּאֶמְצָעוּת* הָאִשָּׁה מֵהַשִּׂיג* שְׁלֵמוּתוֹ, וְהוּא הַגּוֹרֵם לִהְיוֹתוֹ מְגֹרָשׁ מִגַּן-עֵדֶן. וְלָזֶה נִכְתַּב בְּכָל הַסִּפּוּר הַזֶּה "יְיָ אֱלֹהִים", לְהוֹרוֹת כִּי אֵין דַּי אֶל הַשָּׂגַת הַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי בְּהַאֲמָנַת מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל* בִּלְבַד, אֲשֶׁר יֻשַּׂג-זֶה מִצַּד-הַהַשָּׂגָה בַּפּוֹעֵל הַמְהַוֶּה הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים*, שֶׁהוּא הַנִּרְמָז בְּמִלַּת "אֱלֹהִים" — אֲבָל צָרִיךְ הַאֲמָנַת הַנְּבוּאָה וְתוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁהַשָּׂגָה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשָּׂגַת הַפּוֹעֵל הַמְהַוֶּה לַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים. וּמִזֶּה-הַצַּד, שֶׁהַצִּוּוּי בָּא מֵאֵת ה' אֱלֹהִים, אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכַל אָדָם מֵעֵץ הַחַיִּים "וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם", לֹא מִצַּד-הַיְדִיעָה וְהַהַכָּרָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהִיא יְדִיעַת מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל לְבָד; אֲבָל מִצַּד-הַשָּׂגַת הַנְּבוּאָה וְהַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית הַמְצַוָּה לַעֲשׂוֹת הַדְּבָרִים הַנִּרְצִים אֵצֶל הש"י, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא יִגְזְרֵם הַהֵקֵשׁ*, שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן לְמַעְלָה מִן הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
30 - מאמר ראשון פרק י"א חלק א'
31 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ב'
32 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ג'
טען עוד
וּכְדֵי שֶׁלֹּא יְדֻמֶּה בָזֶה שׁוּם-שְׁנִיּוּת*, חָלִילָה, אָמַר בְּמַתַּן-תּוֹרָה [שמות כ, א] "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר", וּפָתַח בְּ"אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" — לְבָאֵר שֶׁנּוֹתֵן הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא ה' הַנִּכְבָּד, הוּא בְעַצְמוֹ הַפּוֹעֵל לְכָל הַנִּמְצָאִים, הַנִּקְרָא "אֱלֹהִים" בְּפָרָשַׁת "בְּרֵאשִׁית". וְלָזֶה בֵאֵר מֹשֶׁה בְּמִשְׁנֵה הַתּוֹרָה [דברים ה, יט]: "אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְיָ אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם" — לְהוֹרוֹת שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַתַּן-תּוֹרָה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", ה' הַנִּכְבָּד, בָּרוּךְ הוּא, הָיָה הַמְדַבֵּר. וְלָזֶה נִכְתַּב בְּכָל זֶה-הַסִּפּוּר אֲשֶׁר מֵ"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם" עַד "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ": "יְיָ אֱלֹהִים" — לְהוֹרוֹת עַל הָעִקָּר הַזֶּה, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה וְתוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם; וְכָל הָעֳנָשִׁים שֶׁנִּזְכְּרוּ בוֹ הָיוּ כוֹלְלִים* לְמִין הָאָדָם — לֹא מְיֻחָדִים בְּאָדָם וְחַוָּה בִּלְבָד.
____________________________________
וְתַכְלִית – מטרה ותפקיד. הַמַּטְרִיד – המפריע. בְּאֶמְצָעוּת – על ידי. מֵהַשִּׂיג – מלהשיג. הַפּוֹעֵל – ה' הבורא. הַמְהַוֶּה הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים – היוצר את עולם הטבע. הַהֵקֵשׁ – ההבנה השכלית הרגילה. שְׁנִיּוּת – שיש כמה אלוהות. כוֹלְלִים – עונשים על כלל האנושות.
ביאורים
כפי שראינו לעיל, שלושת עיקרי האמונה מבוארים כבר בפרשת בראשית. החלק השני בפרשת הבריאה עוסק בעיקר השני, לדברי רבי יוסף אלבו, והוא – תורה מן השמים והנבואה. חלק זה מתחיל מפרק ב' בו מתואר ייחודו של האדם שבכוח תבונתו ניתנה לו משימת קריאת השמות לבעלי החיים. בכך, באה לידי ביטוי מעלתו של האדם על יתר הנבראים ומרכזיותו בתהליך הבריאה, עובדה הכופפת את הברואים השונים לשליטתו ולמרותו. מעלתו זו של האדם איננה מעניקה לו רק עודף זכויות, אלא בעיקר חובות – שמירת ציוויי הבורא בתורה ובמצוות, דבר הנרמז בציווי האכילה מעץ החיים. ציווי זה מתנה את ההימצאות בגן העדן, והפרתו עשויה לגרור את גירוש האדם משם. לאור הסבר זה, דמות הנחש המופיעה בסיפור הבריאה לצד מעלת האדם מהווה ביטוי לכוח המונע מן האדם את השלמות שבקיום צו הבורא. בכך, מצביע רבי יוסף אלבו על התופעה הייחודית העולה מחלק זה בסיפור הבריאה והוא – הופעת שם ה' (שם הוי-ה) לצד שם אלוהים. לדבריו, שם אלוהים הינו ביטוי להופעת הבורא כפועל הבריאה הטבעית. זהו אפוא הרובד הראשוני. למעלה מפעולת הבריאה הטבעית קיים הרובד בו הבורא מדבר עם האדם – הנברא. זוהי הנבואה המאפשרת את הופעתה של התורה מן השמים. כדי שלא תיווצר חלילה תחושת 'שניות', ייחוס שני שמות אלה (ה' ואלוהים) לשני כוחות שונים, מדגישה התורה בפרשיות מתן תורה את שני השמות הללו גם יחד "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". שני השמות הללו, המופיעים כאמור מפרק ב' בבראשית, הם ביטוי להופעת המימד הנבואי דרכו מתגלה התורה מן השמים – העיקר השני מעיקרי האמונה.
הרחבות
• התמודדות עם היצר הרע
יֵצֶר־הָרַע הַמַּטְרִיד אֶת הָאָדָם. רבי יוסף אלבו מזהיר מפני היצר הרע שמסיח את דעתו של האדם מהשגת השלמות. רבי יהודה אריה ליב אלתר מסביר שעל ידי שקידה בתורה, אפשר להצליח להתמודד עם יצר הרע: "ועל התורה אמרו "אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה". וזה עיקר החירות שזכו בני ישראל ביציאת מצרים שלא להיות נאסר ונדבק בהבלי עולם... ולפי חוזק הדעת שבאדם למאוס בעולם הזה ולהיות מעשי העולם הזה נמאסים אצלו לעשותן רק כלאחר יד " [שפת אמת, תזריע, תרנו]. החירות האמיתית של האדם היא כשהוא משוחרר מכבלי החומריות. חירות זו ניתנת להשגה על ידי האדם כשהוא דבק בתורה. כך הוא מחזק את עולמו הרוחני, ולומד כיצד להתעסק בענייני העולם 'כלאחר יד' – בלי לתת להם חשיבות.
הרב קוק מבאר שישנה דרך עליונה יותר להתמודד עם החומריות: "אלא שענין הדבר הזה הוא, שכל זמן שהשכל הוא רפה ונוח להתפתות אחרי הבלי הגוף, שלא לעשותם לשם תכלית הנכבדה רק מצד המשכת הרצון הבהמי הגרוע, אז בודאי רעים הם ואשרי הנבדל מהם. מה שאין כן אם השכל חזק מאד עד אשר ימשוך את כל ענין גופני על דרך הקדושה... כל מה שיתוסף בגופו חוזק ואומץ יתוסף גם בשכלו אומץ וקדושה" [חבש פאר טז]. ישנה אפשרות לרומם את ענייני החומר ולהשתמש בהם להוסיף קדושה וטהרה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
