ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַנָּבִיא וְהַשָּׁלִיחַ: כִּי הַנָּבִיא, אִמּוּת נְבוּאָתוֹ הוּא — אִם בְּהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת, שֶׁלֹּא יִפֹּל דָּבָר* מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה; וְאִם בַּעֲשִׂיַּת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. וְהַנָּבִיא שֶׁתִּתְאַמֵּת נְבוּאָתוֹ עַל זֶה-הַדָּרֶךְ — מִצְוָה פְרָטִית הִיא בַּתּוֹרָה לִשְמֹעַ אֵלָיו בְּכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר, וַאֲפִלּוּ לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בְּהוֹרָאַת שָׁעָה*, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְהַר-הַכַּרְמֶל [יבמות צ:], חוּץ מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים. כִּי אַחַר שֶׁנֻּסָּה פְעָמִים רַבּוֹת וְנִמְצְאוּ כָל דְּבָרָיו אֲמִתִּיִּים, אִם בַּעֲשִׂיַּת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וְאִם בְּהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה — הֲרֵי הוּא בְחֶזְקַת נָבִיא וּמִצְוָה לִשְמֹעַ אֵלָיו; אָמַר הַכָּתוּב [ש"א ג, יט-כ]: "וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע כָּל-יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע, כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַייָ". וַהֲרֵי-זֶה כְמִי שֶׁעָשָׂה הַתֶּרְיַא"ק פַּעֲמַיִם-שָׁלֹשׁ וְנִסָּה אוֹתוֹ שֶׁהוּא אֲמִתִּי, שֶׁזֶּה-הָרוֹקֵחַ בְּחֶזְקַת אֲמִתִּי עַד שֶׁיְּנֻסֶּה פַעַם אַחֶרֶת וְיִמָּצֵא מְזֻיָּף. וְכֵן הַנָּבִיא הַמַּגִּיד הָעֲתִידוֹת אוֹ הָעוֹשֶׂה אוֹת אוֹ מוֹפֵת עַל נְבוּאָתוֹ — מִצְוָה לִשְׁמֹעַ אֵלָיו כָּל עוֹד שֶׁלֹּא יִמָּצֵא שֶׁקֶר בִּדְבָרָיו. אָמַר הַכָּתוּב [דברים יח, כב]: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְיָ וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְיָ" — כִּי כְבָר אֶפְשָׁר שֶׁהַנָּבִיא יִהְיֶה נְבִיא אֱמֶת וִיכַזֵּב בְּשׁוּם-פַּעַם בִּבְחִירַת עַצְמוֹ* — וְלֹא מִצַּד-הַנְּבוּאָה, כִּי "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" [במדבר כג, יט], כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לַחֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר, שֶׁהָיָה נְבִיא אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין [פט.], וְטָעָה וְכִזֵּב בִּשְׁבִירַת הַמּוֹטָה* מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָהוּ. וְלָזֶה נֶעֱנַשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: [כח, טו]: "לֹא-שְׁלָחֲךָ יְיָ וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה עַל-שָׁקֶר"; וְכָתוּב [שם, טז]: "הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי-סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל-יְיָ"; וְכָתוּב [שם, יז]: "וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי".
אימות השליח
אֲבָל הַשָּׁלִיחַ — וְהוּא אֲשֶׁר הוּא שָׁלִיחַ לְהִנָּתֵן תּוֹרָה עַל-יָדָיו אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיְּכַזֵב בְּשׁוּם-פָּנִים, כִּי לֹא יִקָּרֵא "שָׁלִיחַ" אִם לֹא שֶׁיִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ אִמּוּת עַצְמִי. וְזֶה, אִם בְּהִתְאַמְּתוּת מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה לְכָל הַמְקַבְּלִים כְּמוֹ שֶׁהִתְאַמֵּת לְכָל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן-תּוֹרָה, וְאִם בְּהִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ; לֹא שֶׁיִּתְאַמֵּת בְּהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת אוֹ בַעֲשִׂיַּת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. שֶׁהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת — אִמּוּת בִּלְתִּי-עַצְמִי לִשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ לָתֵת תּוֹרָה עַל-יָדָיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּכַזֵּב בְּאֵיזֶה-פַעַם, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לַחֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר, כְּמוֹ שֶׁאָמָרְנוּ. וְכֵן עֲשִׂיַּת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים, יֵשׁ בָּהֶם סָפֵק — שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשׂוּ כְמוֹתָם בְּאֵיזוֹ-חָכְמָה אוֹ תַחְבּוּלָה טִבְעִית. אֲבָל כְּשֶׁיִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ עַל-דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּת מֹשֶׁה, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַכָּזָב בְּשׁוּם-פָּנִים: לֹא מִצַּד-בְּחִירַת עַצְמוֹ*, וְלֹא מִצַּד אַחֵר. לֹא מִצַּד-בְּחִירַת עַצְמוֹ — כִּי לֹא יְקַיֵּם אֵלָיו הש"י הַשְּׁלִיחוּת עַל זֶה-הַדֶּרֶךְ, אִם הָיָה עָתִיד לְכַזֵּב. וְלֹא מִצַּד אַחֵר — כִּי אַחַר שֶׁנִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ אִמּוּת עַצְמִי, נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ כָּל מִין מֵהַסָּפֵק.
____________________________________
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
54 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק ב'
55 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק ג'
56 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק ד'
טען עוד
ביאורים
התורה מייחסת חשיבות עליונה לנבואה . היא מצוה על כל יהודי לקיים את דברי הנביא, ומייחדת פסוקים רבים והלכות רבות לעניין הנבואה. דרך הנבואה הקב"ה 'מדבר' עימנו, ומצוה עלינו כיצד לנהוג. מי שממרה את דברי הנביא חייב מיתה בידי שמים: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" [דברים יח, יט, וכפירוש הגמרא סנהדרין פט.].
יחד עם זה, כל נביא נמצא במבחן על אמיתות נבואתו. בתחילה, הוא צריך להוכיח את אמיתותו דרך מופתים או דרך התקיימות דברים שחזה, ובהמשך צריך להמשיך להיות נאמן לתפקידו ולצוות רק על מה שהותר לו.
רבי יוסף אלבו מלמד אותנו שמי שעל ידו ניתנת התורה, צריך להיות יותר מזה. הוא חייב להיות דווקא מוכר וידוע כ שליח, כלומר שמעבר לכך שעם ישראל ידע על עצם היכולת של נביא לקבל נבואה מהבורא, ומלבד מה שהוא יהיה מוחזק כנביא, צריך שתהיה לו קומה נוספת – שעם ישראל ידעו על כך שהבורא אכן שולח בידו בפועל את התורה. בכך לא יוותר כל מקום לפקפוק כלשהו שהתורה שבידינו אכן ניתנה מהבורא.
אם נתבונן בדברים לעומק, נוכל ללמוד מדברי רבי יוסף אלבו ליחסנו לקבלת התורה. קבלת התורה על ידי עם ישראל אינה עוד מאורע נקודתי בהיסטוריה. היא אירוע העומד במרכז העולם , שכל בריאת העולם והנהגתו תלויים בו. לולא קיבלו עם ישראל את התורה ולולא נהגו על פיה, היה העולם חסר את תוכנו הפנימי ואת התפקידים שאותו ייעד לו הקב"ה בכל שנות קיומו. לכן חשוב ומהותי כל כך שעם ישראל יקבלו את התורה באופן כזה שהם רואים בעיניהם איך התורה עוברת אליהם הישר מהבורא.
הרחבות
• נבואת משה
וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַנָּבִיא וְהַשָּׁלִיחַ. רבי יוסף אלבו מתמצת כאן את ההבדל בין משה לבין שאר הנביאים על ידי הבדל השמות 'נביא' ו'שליח'. שינוי השם מבטא את עומק ההבדל. הנביא הוא אישיות בפני עצמה, אופיו וסגנונו האישי באים לידי ביטוי בתוכן נבואותיו. לעומתו, השליח אין לו משל עצמו אלא הוא עושה שליחותו להעביר דברים כהווייתם. מכיוון שכך, מיוחדת היא נבואת משה בכך שכל אחד ואחד מלומדי התורה לדורות יכול למצוא בה את רעיונו וסגנונו שלו. נבואת משה אינה גוון במציאות אלא היא מעבירה בשלימות את דבר ה', וכוללת את כל גווני המציאות והנפשות השונות, ואף ההבנות הפרטיות של לומדי התורה כלולים בה. כך כותב הרב קוק : "יש שכל כך מתגבר המעין העליון של המחשבה העליונה, המתעלה מכל תוכן של ציור (כלומר, שאינה מוגבלת לסגנון וצורת ביטוי מסוימים) עד... שאפילו תכונות פרטיות ופרטי פרטיות באות לידי גילוי על ידה. וזהו הרז של אספקלריא המאירה (כינוי הגמרא [יבמות מט:] לנבואת משה) שראה משה שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל דקדוקי תורה וכל דקדוקי סופרים, הכל כלול בה" [אורות הקדש א רעח].
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד אמונה?
מה מברכים על פיצה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
למה ללמוד גמרא?
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
האם מותר לפנות למקובלים?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
