ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַנָּבִיא וְהַשָּׁלִיחַ: כִּי הַנָּבִיא, אִמּוּת נְבוּאָתוֹ הוּא — אִם בְּהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת, שֶׁלֹּא יִפֹּל דָּבָר* מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה; וְאִם בַּעֲשִׂיַּת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. וְהַנָּבִיא שֶׁתִּתְאַמֵּת נְבוּאָתוֹ עַל זֶה-הַדָּרֶךְ — מִצְוָה פְרָטִית הִיא בַּתּוֹרָה לִשְמֹעַ אֵלָיו בְּכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר, וַאֲפִלּוּ לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בְּהוֹרָאַת שָׁעָה*, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְהַר-הַכַּרְמֶל [יבמות צ:], חוּץ מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים. כִּי אַחַר שֶׁנֻּסָּה פְעָמִים רַבּוֹת וְנִמְצְאוּ כָל דְּבָרָיו אֲמִתִּיִּים, אִם בַּעֲשִׂיַּת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וְאִם בְּהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה — הֲרֵי הוּא בְחֶזְקַת נָבִיא וּמִצְוָה לִשְמֹעַ אֵלָיו; אָמַר הַכָּתוּב [ש"א ג, יט-כ]: "וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע כָּל-יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע, כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַייָ". וַהֲרֵי-זֶה כְמִי שֶׁעָשָׂה הַתֶּרְיַא"ק פַּעֲמַיִם-שָׁלֹשׁ וְנִסָּה אוֹתוֹ שֶׁהוּא אֲמִתִּי, שֶׁזֶּה-הָרוֹקֵחַ בְּחֶזְקַת אֲמִתִּי עַד שֶׁיְּנֻסֶּה פַעַם אַחֶרֶת וְיִמָּצֵא מְזֻיָּף. וְכֵן הַנָּבִיא הַמַּגִּיד הָעֲתִידוֹת אוֹ הָעוֹשֶׂה אוֹת אוֹ מוֹפֵת עַל נְבוּאָתוֹ — מִצְוָה לִשְׁמֹעַ אֵלָיו כָּל עוֹד שֶׁלֹּא יִמָּצֵא שֶׁקֶר בִּדְבָרָיו. אָמַר הַכָּתוּב [דברים יח, כב]: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְיָ וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְיָ" — כִּי כְבָר אֶפְשָׁר שֶׁהַנָּבִיא יִהְיֶה נְבִיא אֱמֶת וִיכַזֵּב בְּשׁוּם-פַּעַם בִּבְחִירַת עַצְמוֹ* — וְלֹא מִצַּד-הַנְּבוּאָה, כִּי "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" [במדבר כג, יט], כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לַחֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר, שֶׁהָיָה נְבִיא אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין [פט.], וְטָעָה וְכִזֵּב בִּשְׁבִירַת הַמּוֹטָה* מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָהוּ. וְלָזֶה נֶעֱנַשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ יִרְמְיָהוּ: [כח, טו]: "לֹא-שְׁלָחֲךָ יְיָ וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה עַל-שָׁקֶר"; וְכָתוּב [שם, טז]: "הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי-סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל-יְיָ"; וְכָתוּב [שם, יז]: "וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי".
אימות השליח
אֲבָל הַשָּׁלִיחַ — וְהוּא אֲשֶׁר הוּא שָׁלִיחַ לְהִנָּתֵן תּוֹרָה עַל-יָדָיו אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיְּכַזֵב בְּשׁוּם-פָּנִים, כִּי לֹא יִקָּרֵא "שָׁלִיחַ" אִם לֹא שֶׁיִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ אִמּוּת עַצְמִי. וְזֶה, אִם בְּהִתְאַמְּתוּת מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה לְכָל הַמְקַבְּלִים כְּמוֹ שֶׁהִתְאַמֵּת לְכָל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן-תּוֹרָה, וְאִם בְּהִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ; לֹא שֶׁיִּתְאַמֵּת בְּהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת אוֹ בַעֲשִׂיַּת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. שֶׁהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת — אִמּוּת בִּלְתִּי-עַצְמִי לִשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ לָתֵת תּוֹרָה עַל-יָדָיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּכַזֵּב בְּאֵיזֶה-פַעַם, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לַחֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר, כְּמוֹ שֶׁאָמָרְנוּ. וְכֵן עֲשִׂיַּת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים, יֵשׁ בָּהֶם סָפֵק — שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשׂוּ כְמוֹתָם בְּאֵיזוֹ-חָכְמָה אוֹ תַחְבּוּלָה טִבְעִית. אֲבָל כְּשֶׁיִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ עַל-דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּת מֹשֶׁה, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַכָּזָב בְּשׁוּם-פָּנִים: לֹא מִצַּד-בְּחִירַת עַצְמוֹ*, וְלֹא מִצַּד אַחֵר. לֹא מִצַּד-בְּחִירַת עַצְמוֹ — כִּי לֹא יְקַיֵּם אֵלָיו הש"י הַשְּׁלִיחוּת עַל זֶה-הַדֶּרֶךְ, אִם הָיָה עָתִיד לְכַזֵּב. וְלֹא מִצַּד אַחֵר — כִּי אַחַר שֶׁנִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ אִמּוּת עַצְמִי, נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ כָּל מִין מֵהַסָּפֵק.
____________________________________
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
41 - מאמר שלישי פרק כ"ד חלק ב'
42 - מאמר שלישי פרק כ"ד חלק א'
43 - מאמר שלישי פרק כ"א חלק ד'
טען עוד
ביאורים
התורה מייחסת חשיבות עליונה לנבואה . היא מצוה על כל יהודי לקיים את דברי הנביא, ומייחדת פסוקים רבים והלכות רבות לעניין הנבואה. דרך הנבואה הקב"ה 'מדבר' עימנו, ומצוה עלינו כיצד לנהוג. מי שממרה את דברי הנביא חייב מיתה בידי שמים: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" [דברים יח, יט, וכפירוש הגמרא סנהדרין פט.].
יחד עם זה, כל נביא נמצא במבחן על אמיתות נבואתו. בתחילה, הוא צריך להוכיח את אמיתותו דרך מופתים או דרך התקיימות דברים שחזה, ובהמשך צריך להמשיך להיות נאמן לתפקידו ולצוות רק על מה שהותר לו.
רבי יוסף אלבו מלמד אותנו שמי שעל ידו ניתנת התורה, צריך להיות יותר מזה. הוא חייב להיות דווקא מוכר וידוע כ שליח, כלומר שמעבר לכך שעם ישראל ידע על עצם היכולת של נביא לקבל נבואה מהבורא, ומלבד מה שהוא יהיה מוחזק כנביא, צריך שתהיה לו קומה נוספת – שעם ישראל ידעו על כך שהבורא אכן שולח בידו בפועל את התורה. בכך לא יוותר כל מקום לפקפוק כלשהו שהתורה שבידינו אכן ניתנה מהבורא.
אם נתבונן בדברים לעומק, נוכל ללמוד מדברי רבי יוסף אלבו ליחסנו לקבלת התורה. קבלת התורה על ידי עם ישראל אינה עוד מאורע נקודתי בהיסטוריה. היא אירוע העומד במרכז העולם , שכל בריאת העולם והנהגתו תלויים בו. לולא קיבלו עם ישראל את התורה ולולא נהגו על פיה, היה העולם חסר את תוכנו הפנימי ואת התפקידים שאותו ייעד לו הקב"ה בכל שנות קיומו. לכן חשוב ומהותי כל כך שעם ישראל יקבלו את התורה באופן כזה שהם רואים בעיניהם איך התורה עוברת אליהם הישר מהבורא.
הרחבות
• נבואת משה
וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַנָּבִיא וְהַשָּׁלִיחַ. רבי יוסף אלבו מתמצת כאן את ההבדל בין משה לבין שאר הנביאים על ידי הבדל השמות 'נביא' ו'שליח'. שינוי השם מבטא את עומק ההבדל. הנביא הוא אישיות בפני עצמה, אופיו וסגנונו האישי באים לידי ביטוי בתוכן נבואותיו. לעומתו, השליח אין לו משל עצמו אלא הוא עושה שליחותו להעביר דברים כהווייתם. מכיוון שכך, מיוחדת היא נבואת משה בכך שכל אחד ואחד מלומדי התורה לדורות יכול למצוא בה את רעיונו וסגנונו שלו. נבואת משה אינה גוון במציאות אלא היא מעבירה בשלימות את דבר ה', וכוללת את כל גווני המציאות והנפשות השונות, ואף ההבנות הפרטיות של לומדי התורה כלולים בה. כך כותב הרב קוק : "יש שכל כך מתגבר המעין העליון של המחשבה העליונה, המתעלה מכל תוכן של ציור (כלומר, שאינה מוגבלת לסגנון וצורת ביטוי מסוימים) עד... שאפילו תכונות פרטיות ופרטי פרטיות באות לידי גילוי על ידה. וזהו הרז של אספקלריא המאירה (כינוי הגמרא [יבמות מט:] לנבואת משה) שראה משה שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל דקדוקי תורה וכל דקדוקי סופרים, הכל כלול בה" [אורות הקדש א רעח].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
