בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
קטגוריה משנית
undefined
3 דק' קריאה
אמונות שלא נמנו
וְלֹא מָנִינוּ בִּכְלָל הָאֱמוּנוֹת הַלָּלוּ הָאֱמוּנוֹת הַנִּתְלוֹת בְּמִצְווֹת פְּרָטִיּוֹת, כְּמוֹ: הַתְּשׁוּבָה וְהַתְּפִלָּה וְזוּלָתָן, וְלוֹמַר שֶׁרָאוּי לְהַאֲמִין שֶׁהש"י שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת הַצּוֹעֲקִים לְפָנָיו, וְכֵן שֶׁהוּא מְקַבֵּל בִּתְשׁוּבָה לַשָּׁבִים אֵלָיו, וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ-הָאֱמוּנוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּמִצְווֹת מְיֻחָדוֹת — לְפִי שֶׁאֵין רָאוּי לִמְנוֹת שׁוּם-מִצְוָה בֶּאֱמוּנָה יוֹתֵר מִזּוּלָתָהּ. גַּם לֹא מָנִינוּ אֱמוּנַת הֱיוֹת הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל, וִהְיוֹת הָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה, וִהְיוֹת הַכֹּהֵן נַעֲנֶה בְאוּרִים-וְתֻמִּים*, וְכַיּוֹצֵא-בָהֶן — לְפִי שֶׁאֵלּוּ נִכְלָלוֹת בֶּאֱמוּנַת הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁהָיוּ בַתּוֹרָה בִּכְלָל, וְאֵין רָאוּי לִמְנוֹת אֵלּוּ יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַנִּסִּים, כֶּאֱמוּנַת בְּקִיעַת יַם סוּף, אוֹ פְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ אֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ, וְשֶׁנִּכְנְסוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה*, וּלְהוֹרוֹת עַל הַפְלָגַת הַנֵּס — שֶׁסָּתְמָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב [במדבר טז, לג]: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ", שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ הַבְּקִיעָה הַנַּעֲשֵׂית עַל-יְדֵי הָרַעַשׁ* שֶׁהִיא נִשְׁאֶרֶת בְּקוּעָה תָּמִיד; כִּי כָל-זֶה וְכַיּוֹצֵא-בוֹ בִּכְלָל הָאֱמוּנָה בַתּוֹרָה וּבְכָל הַנִּסִּים הַמְסֻפָּרִים בָּהּ.

קיום התורה תלוי בשש אמונות אלו
וְאוּלָם הַשֵּׁשׁ-אֱמוּנוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ, אָמְנָם מָנִינוּ אוֹתָן לִהְיוֹתָן אֱמוּנוֹת מְקֻבָּלוֹת בָּאֻמָּה, מְיֻחָדוֹת לְקִיּוּם עִקָּרֵי הַתּוֹרָה וְשָׁרָשֶׁיהָ תָמִיד. וְקִיּוּם הַתּוֹרָה בְּכָל זְמָן תָּלוּי בָּהֶן, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינָן שָׁרָשִׁים אֵלֶיהָ, כִּי כְבָר יְצֻיַּר מְצִיאוּתָהּ זוּלָתָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַכּוֹפֵר בָּהֶן יִקָּרֵא "מִין", אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ כוֹפֵר בַּתּוֹרָה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא.
____________________________________
נַעֲנֶה בְאוּרִים-וְתֻמִּים – ה' עונה לו דרך חושן המשפט של הכהן הגדול, שבה מצויים האורים והתומים. שְׁאוֹלָה – לשאול. הָרַעַשׁ – רעידת אדמה.


ביאורים
לאחר שלמדנו בימים הקודמים את ששת הדברים, שאף שאינם כלולים בעיקרים או בשורשים, חובה על כל מאמיני תורת משה להאמין בהם, עולה השאלה מהו היסוד המייחד אותם? כפי שאנו יודעים, תורתנו הקדושה מלאה במצוות ובעניינים בהם ראוי להאמין, ולכן יש להבין מדוע נבחרו עניינים אלו באופן מיוחד.
מתוך מצוות התורה נלמדים עוד ענייני אמונה רבים. כיוון שעניינים אלו נגזרים מתוך מצוות פרטיות, לכן לא נמנו באופן מיוחד.
כדוגמה למצוה ממנה נלמד עניין יסודי באמונה, מביא רבי יוסף אלבו את האמונה בכך שה' שומע את התפילות, הנגזרת ממצוות התפילה.
עניינים אלו הנלמדים ממצוות פרטיות, יחד עם האמונה בכל סיפורי התורה, כדוגמת האמונה בקריעת ים סוף ושאר הניסים, מוכרחים אף הם, והם נלמדים מתוך העיקר של אמונה בתורה מן השמים.
לעומתן, ששת העניינים שלמדנו בימים האחרונים אינם נובעים מתוך לימוד של אחת ממצוות התורה, אלא הם מגיעים מתוך מסורת וקבלה העוברת באומה מדורי דורות. על ידי מסורות אלו התבססה בעם ישראל צורת הקיום והאמונה של התורה כולה, והכופר באחת מכל המצוות הללו אמנם אינו נקרא "כופר" כיוון שהוא מאמין בעיקרי האמונה, אך הוא נקרא "מין", כיוון שכפירתו בהם מוציאה אותו מכלל מאמיני תורת משה והוא נחשב כמי שיצר לעצמו אמונה מסוג אחר.
יש להוסיף, שאמונות אלה משפיעות על קיום התורה כולו:
א. האמונה בחידוש העולם, מלבד ההכרה שהבורא אינו מוגבל, מלמדת אותנו שלעולם יש מטרה ויעד. כאשר העולם נוצר מתוך בחירה מוחלטת של הבורא, ולא מאחר שהוא היה מאז ומקדם, דבר זה מעיד שישנה מגמה לעולם שבעבורה בחר הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם.
ב. האמונה בנבואת משה, נצחיות התורה והשכר הרוחני לעולם הבא שאנו זוכים לו ואפילו ממצוה אחת, נותן משמעות ערכית ונצחית לקיום תורה ומצוות. אמונה בעניינים אלה יוצרת בנו יחס מרומם ומשמעותי לחיי תורה.
ג. האמונה בתחיית המתים וביאת המשיח מפיחה את התקווה שהעולם יהיה טוב יותר, ונותנת את הכוח להתמודד גם במצבים קשים ומייאשים. היא אף מחברת את ההווה על העתיד, ביודענו שכל מעשה מוביל ומקרב אותנו אל הגאולה השלמה.

הרחבות
• האם יש מצוה להתפלל
רָאוּי לְהַאֲמִין שֶׁהַשֵׁם יִתְבָּרך שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת הַצּוֹעֲקִים לְפָנָיו... וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ־הָאֱמוּנוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּמִצְווֹת מְיֻחָדוֹת. רבי יוסף אלבו מתייחס לאמונה כי התפילה נשמעת וכי היא פועלת את פעולתה כְּמִצְוָה. מקור דברים אלו הוא ככל הנראה במכילתא דרבי שמעון, שם למדו: "ועבדתם את ה' אלוהיכם: איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה" [שמות כג, כה].
ואכן, בעקבות דרשה זו, הרמב"ם מונה את התפילה כמצוה: "מצוה החמישית – שנצטוינו בעבודתו... ואף על פי שמצוה זו מן המצוות הכוללות, כלומר, שאינן נמנות, כמו שבארנו בעיקר הרביעי, יש בו גם כן פרט והוא מצוה בתפילה " [ספר המצוות, עשין ה]. התפילה המעשית היא חלק מעבודת השם בה נצטווינו, ולכן היא נחשבת כמצוה.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם. לדעתו התפילה אינה מצוה (וממילא היא אינה חובה). התפילה אמורה להיות אותנטית ולבטא את הצורך של האדם להתקרב אל ה': "אלא ודאי כל עניין התפלה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קֹרְאֵנוּ אליו" [השגות לספר המצוות, עשין ה].
אמנם, אף שהרמב"ן ממאן לקבל את התפילה המעשית כמצוה, בסוף דבריו הוא כותב שאפשר לראות בתפילה מצוה אחרת – המצוה להאמין בכוחה של התפילה: "ואם אולי יהיה מדרשם בתפילה עיקר מהתורה, נמנה אותו במניינו של הרב, וְנֹאמַר שהיא מצוה לעת הצרות, שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה" [שם]. יש לציין שניתן למצוא גם הדרכה מעשית – להתפלל בשעת צרה.
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il