ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק ח'
וְהִנְנִי מְבָאֵר עַתָּה בְּמַה שֶּׁנָּפַל זֶה הַמּוֹסִיף לְהַהְבִּיל*. כְּבָר בֵּאֵר הַסֵּפֶר, שֶׁאַחְאָב בֶּן עָמְרִי, הַכּוֹפֵר בָּאֵל, הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵעִיד עָלָיו ה': "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב" (מלכים א כא, כה), כְּשֶׁצָּם שְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחְצָה - לְפִי מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל - בָּטְלָה הַגְּזֵרָה מֵעָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר, הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי, יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו" (שם שם, כח), וְלֹא קִפֵּחַ הַקב"ה שְׂכַר תַּעֲנִיתוֹ. וְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁהֵצֵר לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׂם כָּבוֹד* לַשָּׁמַיִם כְּשֶׁאָמַר לוֹ אֵהוּד: "דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ" (שופטים ג, כ), וְעָמַד מֵעַל הַכִּסֵּא - גְּמָלָהוּ ה' גְּמוּל טוֹב, וְשָׂם כִּסֵּא שְׁלֹמֹה, שֶׁהוּא כִּסֵּא ה', כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה'" (דברי הימים א כט, כג), וְכִסֵּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מִזַּרְעוֹ, כִּי רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה בִּתּוֹ הָיְתָה, וְכֵן אָמְרוּ ז"ל, וְלֹא קִפֵּחַ הַקב"ה שְׂכָרוֹ. וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע, שֶׁהָרַג מִיִּשְׂרָאֵל כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְשָׂרַף בֵּית הֲדוֹם רַגְלָיו* שֶׁל אֱלֹהֵינוּ, בִּשְׁבִיל שֶׁרָץ אַרְבַּע פְּסִיעוֹת לְהַקְדִּים שֵׁם הַמָּקוֹם* לְשֵׁם חִזְקִיָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: "רְהַט אַבַּתְרֵיהּ* אַרְבַּע פְּסִיעוֹת" (סנהדרין צו ע"א) - הָיָה גְּמוּלוֹ שֶׁמָּלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁמָּלַךְ שְׁלֹמֹה, וְלֹא קִפֵּחַ הַקב"ה שְׂכָרוֹ. וְעֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁהֵעִיד ה' בְּאֵיבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (מלאכי א, ג), וּבֵאֲרוּ רז"ל רֹעַ מַעֲלָלָיו וְאָמְרוּ: "בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם* עָבַר חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת: הָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, וּבָא עַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה, וְכָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּבָז* אֶת הַבְּכוֹרָה. נִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וּבָא אֵצֶל יִצְחָק אָבִיו, אָמַר לוֹ: אַבָּא, יֵשׁ מַעֲשֵׂר לַמֶּלַח? אָמַר לוֹ: כַּמָּה מְדַקְדֵּק בְּנִי בַּמִּצְווֹת!" (בבא בתרא טז ע"ב). וְעִם כֹּל זֶה, לְפִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּמִצְוָה אַחַת, וְהִיא כִּבּוּד אָבוֹת, הָיָה שְׂכָרוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מַלְכוּת בְּלִי הֶפְסֵק עַד שֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: "אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּטֹּל עֵשָׂו שְׂכַר כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם' (זכריה ב, יב)" (תנחומא לדברים, ד). וְזֶה דְּבַר הַחֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "אֵין הַקב"ה מְקַפֵּחַ שְׂכַר כֹּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה" (בבא קמא לח ע"ב), אֶלָּא לְעוֹלָם יִגְמֹל פְּעֻלַּת הַטּוֹב לְמִי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, וְיַעֲנֹשׁ פְּעֻלַּת הָרַע לְמִי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כֹּל זְמָן שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ.
כל שכן ישראל שנאנסו שיקבלו שכר
וְאִם אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים* גְּמָלָם ה' גְּמוּל עַל מְעַט מִזְעָר מִמַּעֲשֵׂה הַטּוֹב - יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסוּ מֵאֹנֶס הַשְּׁמָד, וְעוֹשִׂים בַּסֵּתֶר מִצְווֹת, אֵיךְ לֹא יִגְמְלֵם ה' עַל כָּךְ, וְלֹא יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ אֶצְלוֹ בֵּין עוֹשֵׂה מִצְוָה וּבֵין אֵינוֹ עוֹשֶׂה, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ? וְכֹל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִדִּבְרֵי זֶה הָאִישׁ אֶלָּא* כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל יַעֲשֶׂה עֲבֵרָה, כָּךְ כָּתַב: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי". וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְךָ טָעוּתוֹ, וְשֶׁהוּא לֹא סָר תָּמִיד מִהְיוֹת מְגַנֶּה אַנְשֵׁי עַמֵּנוּ, עַד שֶׁעָבַר זֶה לְדַבֵּר בְּחֹק הַחֲכָמִים*, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְלֹא זֶה בִּלְבַד אֶלָּא אַף בְּחֹק הָאֵל יִתְעַלֶּה, וְאָמַר שֶׁהוּא יַעֲנִישׁ עַל מַעֲשֵׂה הַמִּצְווֹת, וְכֹה דִּבֶּר, שֶׁתְּפִלַּת אֶחָד מֵהֶם עֲבֵרָה הִיא. וְעַל כְּמוֹ זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ע"ה: "וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא" וְגוֹ' (קהלת ה, ה).
___________________________________
לְהַהְבִּיל – לומר דברי הבל. שָּׂם כָּבוֹד – נתן כבוד. בֵּית הֲדוֹם רַגְלָיו וכו' – בית המקדש. לְהַקְדִּים שֵׁם הַמָּקוֹם – ששם ה' יוזכר בתחילת המכתב. רְהַט אַבַּתְרֵיהּ – רץ אחריו (אחרי השליח ששלח המלך עם המכתב לחזקיהו). בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – יום שמכר את הבכורה ליעקב. וּבָז – ביזה. אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים – אחאב, עגלון, נבוכדנצר ועשיו. אֶלָּא וכו' – לדבריו, תפילתם לא די בכך שאינה מצווה אלא זו עבֵרה. בְּחֹק הַחֲכָמִים – דברים שחז"ל עושים.
ביאורים
הרמב"ם מתמודד עם הטענה החמורה ביותר, שבגללה, כאמור, כתב את האיגרת – הטענה שאומרת שאנוס המתפלל עבֵרה בידו. הוא מוכיח ממקורות רבים שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו אלו המורדים בה' בעבֵרות החמורות ביותר מקבלים שכר על מצוותיהם. עגלון מלך מואב עסק במלחמות נגד עם ישראל, ובשכר הכבוד שחלק לה' זכה שיצאו מזרעו שלמה המלך ומלך המשיח. שכר זה הוא שכר נצחי ונוגע לתכלית של המציאות כולה – ימות המשיח, כי הקב"ה אינו מונע עצמו מלתת שכר טוב למקיימי רצונו, בין רשע בין צדיק. ה' מעיד על עֵשו שהוא רשע, שנאמר "ואת עשו שנאתי", ובמדרש מתוארות חמש עבֵרות שעבר ביום אחד. למרות רשעותו זכה עֵשו לשכר על כיבוד ההורים שקיים, והמלכות ניתנה לזרעו עד בואו של מלך המשיח.
אפשר ללמוד מכופרים אלו על היחס הנכון לאנוסים. הרי הכופרים בה' מתכחשים לתורתו ולמצוות ה', ובכל זאת קיבלו שכר נצחי על מעשיהם, קל וחומר שמי שמודים בלבם בה' ואנוסים כלפי חוץ לנהוג כגויים יקבלו שכר. שכר המצוות נובע מהמעשה כמות שהוא, שיש לו חשיבות עצומה בלא קשר למצבו הרוחני של מקיים המצוה. המצוה נובעת מהצד האלוהי שבנו, שאינו בטל לעולם, ועל כן יש לו ערך בכל מצב. לכל גילוי אלוהי בעולם יש משמעות רבה, ולכן על כל מצוה ומעשה טוב המגלים את ה' בעולם ניתן שכר. יתר על כן – מצב האונס הגופני שבו היו נתונים היהודים לא השפיע על מחשבתם והיא נותרה כשהייתה – קרובה לה'. בחשבון האלוהי המדוקדק שרואה בכל מעשה טוב – ערך נצחי, בודאי יש משמעות עצומה למצוות האנוסים שנעשו מתוך רצון לקיים את דבר ה' גם במצבים קשים כל-כך. חשוב שהאדם יזכור, אפילו כשנדמה לו שנפל ואין לו תקומה, שיש ערך לחייו ולמעשים הטובים שיעשה מרגע זה והלאה.
הרחבות
צדיקים או רשעים? – תלוי בעיני המתבונן
לְפִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּמִצְוָה אַחַת. מעשיהם של העולים מבבל בימי עזרא היו רעים מאוד. הרד"ק כתב עליהם: "היו רובם מחזיקים במעשים שאינם טובים, שהיו נושאים נשים נכריות... וכן בחילול שבת לא היו נזהרים" [רד"ק מלאכי א, א]. וכן הגמרא כותבת עליהם: "ואלה העולים מתל מלח – שהיו מעשיהם דומים למעשה סדום שנהפכה לתל מלח" [קידושין ע.], ורש"י פירש שחטאו בגילוי עריות. בנוסף למעשים הרעים שהזכרנו, נאמר עוד על עולים אלה בספר עזרא: "ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם" [עזרא ב, נט], ורש"י פירש שהם איבדו את ייחוסם ולא ידעו האם הם מישראל.
אולם, בניגוד מוחלט למעשיהם הרעים, נאמר על עולים אלה במדרש: "יש ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים " [בראשית רבה עא, ג]. ולכאורה לא מובן: כיצד אפשר לומר על אנשים אלה שמעשיהם נאים? הרב טייכטל בספרו 'אם הבנים שמחה' (ספר שנכתב בימי השואה ועוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל) תירץ שמעשיהם הנאים של העולים מבבל, הם עצם העלייה לארץ ובניין בית המקדש. ו"אף שמלבד זה היו עוברים כמעט על כל התורה כולה, מכל מקום בזה היו מעשיהם רצויים ונאים לפניו יתברך" [אם הבנים שמחה רז-רט].
מתשובתו של הרב טייכטל אפשר ללמוד שאף אנשים שבעיני בשר ודם נראים כרשעים וכעוברים על התורה כולה, יכולים להיות חביבים לפני ה' בזכות מצוה אחת שעושים. על פי עיקרון זה ברור עוד יותר שאין להטיל דופי בבני דורו של הרמב"ם שעבדו את ה' בלִבם, ורק כלפי חוץ עבדו עבודה זרה.
להצלחת יהושע חנוך בן מרים הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
עולת ראיה – ברכות
עולת ראיה – ברכות
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
