ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק י'
הַמִּין הַשֵּׁנִי - בִּגְבוּל חִלּוּל הַשֵּׁם וְעָנְשׁוֹ.
חִלּוּל הַשֵּׁם יִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: כְּלָלִי וּפְרָטִי. וְהַכְּלָלִי יֵחָלֵק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הָאֶחָד מֵהֶם הוּא, שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם עֲבֵרָה לְהַכְעִיס, לֹא יַעֲשֶׂנָּה לְתַעֲנוּג שֶׁיִּמְצָא בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא, אֶלָּא לִהְיוֹתוֹ קַל* בְּעֵינָיו וְנִבְזֶה, הִנֵּה כְּבָר זֶה חִלֵּל הַשֵּׁם, וְהוּא אָמְרוֹ יִתְעַלֶּה: "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יב), וְזֶה הַמַּעֲשֶׂה אֵין שׁוּם תַּעֲנוּג וַהֲנָאָה נִמְצָאִים בּוֹ, לְפִיכָךְ אִם פָּעַל זֶה הַפֹּעַל בַּסֵּתֶר - הִנֵּה חִלֵּל הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה בַּסֵּתֶר, וְאִם עָשָׂה אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא - הוּא מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכֹּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'בְּפַרְהֶסְיָא' - עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַשֵּׁנִי, שֶׁיָּקֵל אָדָם עַצְמוֹ* וְלֹא יְתַקֵּן פְּעֻלּוֹתָיו הַגַּשְׁמִיּוֹת, עַד שֶׁיִּגָּלוּ אֵצֶל הֶהָמוֹן מִמֶּנוּ סִפּוּרִים מְגֻנִּים מְאֹד, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה עֲבֵרָה - כְּבָר חִלֵּל הַשֵּׁם, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִשָּׁמֵר מִבְּנֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁיִּשָּׁמֵר בְּמַה שֶּׁבֵּינוֹ לְבֵין בּוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב). וְכָךְ אָמְרוּ בְּיוֹמָא: "רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר כְּגוֹן דְּאָמְרִי אִינְשֵׁי* שָׁארֵי לֵיהּ מָארֵיהּ לִפְלַנְיָא" (יומא פו ע"א). וְאָמְרוּ עוֹד: "כְּגוֹן שֶׁחֲבֵרָיו בּוֹשִׁין* מִשְּׁמוּעָתוֹ".
חילול השם הפרטי
וְהַפְּרָטִי יֵחָלֵק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הָאֶחָד - שֶׁיַּעֲשֶׂה אִישׁ חָכָם מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא מֻתָּר לְכֹל בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא שֶׁאִישׁ כָּמוֹהוּ אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִישׁ יָדוּעַ בְּמַעֲשֵׂה הַחֲסִידוּת, וְהוּא מְבֻקָּשׁ* מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ, וְזֶה כְּבָר חִלֵּל אֵת הַשֵּׁם. וְזֶה מַאֲמַר רַב בִּגְבוּל חִלּוּל הַשֵּׁם: "כְּגוֹן אֲנָא* דְּשָׁקִילְנָא בִּשְׂרָא וְלָא יָהִיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתַּר" (שם), כְּלוֹמַר: אָדָם כָּמוֹהוּ לֹא הָיָה רָאוּי שֶׁיִּקַּח הַדָּבָר עַד שֶׁיִּתֵּן הַדָּמִים תֵּכֶף שֶׁהוּא לוֹקֵחַ, וְלֹא יְאַחֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה מֻתָּר לְכֹל בְּנֵי אָדָם. וּכְמוֹ כֵן מַאֲמַר רַ' יוֹחָנָן: "כְּגוֹן אֲנָא דְּאָזִילְנָא* אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין" (שם), עִנְיַן זֶה, שֶׁאָדָם כָּמוֹהוּ לֹא הָיָה רָאוּי לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה זֶה. וּבְכֹל הַתַּלְמוּד נֶאֱמַר: "אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי*" (שבת נא ע"א). וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי - שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חָכָם מִתְנַהֵג עִם בְּנֵי אָדָם הַנְהָגָה פְּחוּתָה וּכְעוּרָה בְּמִקָּחוֹ וּבְמִמְכָּרוֹ וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ, וִיקַבֵּל בְּנֵי אָדָם בְּכַעַס וּבְבִזָּיוֹן, וְלֹא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת, וְלֹא יִהְיֶה מִתְנַהֵג עִם בְּנֵי אָדָם בְּמִדּוֹת יְקָרוֹת וַהֲגוּנוֹת, הִנֵּה זֶה כְּבָר חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְכָךְ אָמְרוּ, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "בִּזְמַן שֶׁאָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו" וְכוּ'* (יומא פו ע"א). וְלוּלֵא פָּחַדְתִּי מִן הָאֲרִיכוּת וְהַיְצִיאָה מִכַּוָּנַת דְּבָרֵינוּ פֹּה, הָיִיתִי מְבָאֵר לְךָ אֵיךְ רָאוּי לְאָדָם חָכָם לְהִתְנַהֵג עִם בְּנֵי אָדָם, וְאֵיךְ יֵאוֹת* שֶׁיִּהְיוּ כֹּל פְּעֻלּוֹתָיו וְכֹל דְּבָרָיו לִבְנֵי אָדָם כֻּלָּם, עַד שֶׁיְּשַׁבְּחֵהוּ כֹּל מִי שֶׁיְּדַבֵּר אוֹ יִתְעָרֵב עִמּוֹ, וּמָה עִנְיַן "נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה", וּמָה עִנְיַן "דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת", וְאוּלָם לֹא יַסְפִּיק בָּזֶה אֶלָּא חִבּוּר גָּדוֹל. וְאָשׁוּב לְעִנְיַן דְּבָרַי.
___________________________________
קַל – לא חשוב. שֶׁיָּקֵל אָדָם עַצְמוֹ – האדם יתייחס לעצמו בזלזול. דְּאָמְרִי אִינְשֵׁי וכו' – שאומרים האנשים: ימחול לו הקב"ה, לפלוני. בּוֹשִׁין – מתביישים. מְבֻקָּשׁ – נדרש, מצופה ממנו. כְּגוֹן אֲנָא וכו' – כגון אם אני לוקח בשר (בהקפה) ולא נותן מעות מיד. כְּגוֹן אֲנָא דְּאָזִילְנָא וכו' – כגון אני שהולך. שָׁאנֵי – שונה (הנהגתו). וְכוּ' – המשך המאמר הוא: "אוי לו לפלוני שלמד תורה". יֵאוֹת – ראוי.
ביאורים
חילול השם הוא אחד הדברים החמורים ביותר ביהדות. בדברי חז"ל מצינו שעונשו של מחלל השם, ודרך כפרתו, קשים מאוד. הרמב"ם עוסק כאן בקצרה בשאלה מה נקרא חילול השם.
בהגדרת 'חילול השם' נכלל כל דבר שגורם לחילול שמו של הבורא בעולם. בהגדרה זו נכללים גם דברים הנעשים באופן פרטי, כשאדם עושה מעשה שבא כביכול להתנגד לבורא ולציוויו. מעשים אלו נחשבים חילול השם, אפילו אם הם נעשים בחדרי חדרים, ואין מי שרואה אותם. בנוסף נכללים בהגדרה זו גם מעשים הנעשים בפרהסיה, שגורמים לציבור להתרחק מאהבת ה' ומההליכה בדרכיו.
הרמב"ם מונה כאן את הסוגים השונים של ההתנהגויות הנכללות בהגדרת חילול השם. הוא פותח במעשים והתנהגויות של כלל בני האדם. הוא מתחיל עם מי שעובר עבֵרה בכוונה להכעיס את הבורא. מדובר על עבֵרות כאלו שאין לאדם תאווה או רווח כלשהו מעשייתן. עברות אלו מהוות חילול השם, מכיוון שהן לא באות כתוצאה מפיתוי שמעורר את רצונו ותאוותו של האדם, אלא נעשות רק מתוך זלזול במלכות ה'. אחר כך הוא עובר לדבר על חילול השם שנגרם מהתנהגות לא נאותה ומגונה מבחינה מוסרית בעיני הבריות, אפילו כזאת שאין בה איסור הלכתי – אך היא גורמת לבני האדם לתעב את מעשיו של זה שנוהג בהם.
לאחר מכן הוא פונה לעסוק בסוג אחר של חילול השם, הקשור להתנהגותם של תלמידי החכמים. אדם המורם מעם שנוהג בצורה שאינה הולמת את מדרגתו הגבוהה, אם זה בענייני התורה והמצוות, שאינו נוהג כפי שהיה מצופה ממנו, ואם זה בענייני ההנהגה עם הזולת, שנוהג באופן שאינו ראוי, מביא אנשים לטעות ולחשוב שחיי התורה אינם חיים מרוממים ומוסריים, והראיה שלומדיה מתנהגים באופן שאינו הולם.
הרחבות
דקדוק עם הצדיק
שֶׁיַּעֲשֶׂה אִישׁ חָכָם מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא מֻתָּר לְכֹל בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא שֶׁאִישׁ כָּמוֹהוּ אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִישׁ יָדוּעַ בְּמַעֲשֵׂה הַחֲסִידוּת. הרמב"ם מלמד שריבונו של עולם מדקדק עם הצדיקים יותר מאשר עם שאר האנשים.
בתהלים נאמר על אלוהים: "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" [נ, ג]. המצודות פירש פסוק זה כמדבר על סערה, אך הגמרא לומדת אותו באופן אחר: "וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה" [יבמות קכא, ב].
הרמח"ל כותב במסילת ישרים: "אמנם הענין הוא, שלענין משקל המעשים כך עולות בכף הקלות כמו החמורות , כי לא ישכיחו החמורות את הקלות ולא יעלים הדיין עינו מהם כלל כאשר לא יעלים מהחמורות, אלא על כולם ישגיח ויפקח בהשואה אחת, לדון כל אחד מהם ולהעניש אחר כך על כל אחד כפי מה שהוא..." [פ"ד]. לפי המסילת ישרים, כשבאים לדון את האדם הוא נידון גם על עברות קלות, ובכך אין הבדל בין צדיקים לאנשים רגילים. ההבדל הוא שאצל צדיקים בדרך כלל אין עברות גדולות שעליהן הם נשפטים, ולכן אנו מתמקדים דווקא בפרטים הקטנים.
אמנם, יש שביארו בדבריו של הרמח"ל שאכן יש הבדל בין הצדיקים לשאר האנשים, והסיבה שהקב"ה מדקדק יותר עם חסידיו היא משום שלצדיקים יש "כלי מדידה עדינים ביותר שיכולים למדוד ולשקול גם כחוט השערה" את מעשיהם, ולכן ראוי שהם יידונו על כך. שאר האנשים אינם יכולים להבחין בהבדלים דקים אלו – וממילא אי אפשר לשפוט אותם עליהם [בנין הבית, הרב משה אהרן שוחטביץ, 223].
לעילוי נשמת סבתא רוזה ע"ה
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
