ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְאָמְנָם מַה שֶּׁהֵבִיא רְאָיָה מֵאָמְרוֹ 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', וְאָמְרְךָ שֶׁקְּצָת אֲנָשִׁים נִכְנַס לָהֶם סָפֵק בַּעֲבוּרוֹ, וּקְצָתָם הִרְחִיקוּ הַסָּפֵק בְּאָמְרוֹ 'מִקִּרְבְּךָ', וְלוּלֵא אָמְרוֹ 'מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', הָיָה אֶצְלָם רְאָיָה - כָּאן רָאוּי לְךָ שֶׁתִּתֵּן לִבְּךָ וְתָבִין מַה שֶּׁאֹמַר: דַּע, שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּגְזֹר דָּבָר מִדְּבָרִים סְמוּכִים* וְיָבִיא רְאָיָה מִמֶּנּוּ, אֲבָל רָאוּי שֶׁיְּעַיֵּן בְּמַה שֶּׁלְּפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, עַד שֶׁיִּשְׁלַם הָעִנְיָן וְיֵדַע כַּוָּנַת אוֹמְרוֹ, וְאָז יָבִיא רְאָיָה מִמֶּנּוּ. וְאִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּבִיא רְאָיָה מִדְּבָרִים נִפְסָקִים מֵאֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם - הָיָה אֶפְשָׁר לָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הִזְהִירָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁמַע לְשׁוּם נָבִיא, וְהוּא אָמְרוֹ: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא" (דברים יג, ד). וְכֵן הָיָה אוֹמֵר שֶׁה' צִוָּנוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ: "וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְהַדּוֹמֶה לָזֶה הַרְבֵּה מְאֹד בַּסְּפָרִים. וְזֶה מְבֹאַר הַהֶפְסֵד, כִּי אֵין לְהָבִיא רְאָיָה מִכָּתוּב עַד שֶׁתִּוָּדַע כַּוָּנָתוֹ מֵאֲשֶׁר לְפָנָיו וּמֵאֲשֶׁר לְאַחֲרָיו, וְתוּבַן כַּוָּנָתוֹ.
ביאור הפסוק "נביא מקרבך מאחיך"
וְזֶה הַפָּסוּק, אֲשֶׁר הוּא 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', רָאוּי לְעַיֵּן מַה שֶּׁלְּפָנָיו וְשֶׁלְּאַחֲרָיו מִן הַדָּבֵק בּוֹ, וְיוּבַן, וְאָז לֹא יִשָּׁאֵר בּוֹ שׁוּם סָפֵק. וְזֶה, שֶׁהוּא הִזְהִירָנוּ בִּתְחִלַּת זֹאת הַפָּרָשָׁה מֵהִתְעַסֵּק בְּנַחַשׁ וּבְקֶסֶם וּבְמִשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים וּבְכִשּׁוּף וּבְהַשְׁבָּעוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, וְאֵלּוּ הָעִנְיָנִים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהֵם יֵדְעוּ בָּהֶם מַה שֶּׁיִּתְחַדֵּשׁ, וִיזַמְּנוּ* עַצְמָם אֵלָיו. וְכַאֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ ה' יִתְעַלֶּה מֵהִתְעַסֵּק בָּהֶם, אָמַר לָנוּ, שֶׁכֹּל הָאֻמּוֹת חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם יֵדְעוּ הָעֲתִידוֹת מִזֶּה הַדֶּרֶךְ, וְאַתָּה לֹא מִדֶּרֶךְ זֶה תֵּדַע הֶעָתִיד, אֲבָל תֵּדָעֵהוּ מִנָּבִיא שֶׁאֶשְׁלַח לָכֶם, יַגִּיד לָכֶם הָעֲתִידוֹת וְיִצְדַק, וְלֹא יְכַזֵּב* דְּבָרוֹ. הִנֵּה תַּגִּיעַ אֶל הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה* מִבִּלְתִּי נַחַשׁ וָקֶסֶם וּמִשְׁפְּטֵי כּוֹכָבִים וְזוּלָתָם. וְאַחַר כֵּן בֵּאֵר קַלּוּת הָעִנְיָן, וְאָמַר: כֹּל נָבִיא שֶׁאֶשְׁלַח לָכֶם וְיַגִּיד לָכֶם הֶעָתִיד - אָמְנָם מִקִּרְבְּכֶם יִהְיֶה, עַד שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לְשׁוֹטֵט מֵאֶרֶץ אֶל אֶרֶץ וְלָלֶכֶת דֶּרֶךְ רְחוֹקָה אַחֲרָיו, וְזֶהוּ עִנְיַן אָמְרוֹ: 'מִקִּרְבְּךָ'. וְאַחַר כֵּן הוֹדִיעָנוּ עִנְיָן אַחֵר, וְאָמַר שֶׁעִם הֱיוֹתוֹ קָרוֹב לָכֶם וּבְקִרְבְּכֶם - יִהְיֶה מִכֶּם גַּם כֵּן, כְּלוֹמַר מִיִּשְׂרָאֵל, עַד שֶׁתִּהְיֶה זֹאת הַמַּעֲלָה, שֶׁהִיא הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה בָּעֲתִידוֹת, מְיֻחֶדֶת לָכֶם. וְלָזֶה חִזֵּק הָעִנְיָן וְאָמַר: 'כָּמוֹנִי', כִּי אַחֲרֵי שֶׁאָמַר 'מֵאַחֶיךָ' הָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיִהְיֶה מֵעֵשָׂו וּמִיִּשְׁמָעֵאל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִבְנֵי עֵשָׂו: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יד), עַל כֵּן חִזֵּק הַדָּבָר הַהוּא בְּאָמְרוֹ 'כָּמוֹנִי', כְּלוֹמַר: מִבְּנֵי יַעֲקֹב. וְאֵין עִנְיַן אָמְרוֹ 'כָּמוֹנִי' - כַּיּוֹצֵא בִּי בְּגֹדֶל עֵרֶךְ מַעֲלַת הַנְּבוּאָה, שֶׁהוּא כְּבָר אָמַר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י). וְהִנֵּה בַּפָּרָשָׁה עַצְמָהּ זָכָר מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל כֹּל מַה שֶּׁזְּכַרְנוּהוּ, אָמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ וְגוֹ' וְחֹבֵר חָבֶר וְגוֹ' תָּמִים תִּהְיֶה וְגוֹ' וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ וְגוֹ' נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ" וְגוֹ' (שם יח, י-יד). הִנֵּה הִתְבָּאֵר וְהִתְאַמֵּת שֶׁזֶּה הַנָּבִיא הַיָּעוּד בּוֹ* אֵינוֹ נָבִיא שֶׁיָּבִיא דָּת, וְלֹא שֶׁיִּתֵּן תּוֹרָה, וְאָמְנָם יִהְיֶה אִישׁ שֶׁיָּסִיר מֵעָלֵינוּ צֹרֶךְ הַקֶּסֶם וּמִשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים, וְנִשְׁאֲלֵהוּ בְּכֹל מַה שֶּׁיִּקְרֶה לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הָאֻמּוֹת הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שָׁאוּל שֶׁשָּׁאַל שְׁמוּאֵל עַל אֲבֵדָה שֶׁאָבְדָה לוֹ.
___________________________________
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
23 - איגרת תימן חלק י"ג
24 - איגרת תימן חלק י"ד
25 - איגרת תימן חלק ט"ו
טען עוד
ביאורים
הטענה השלישית היא שמוחמד מוזכר בפסוק "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה'אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" [דברים יח, טו]. הרמב"ם אומר שהבנה כזו היא הוצאת הדברים מהקשרם, ולכן אין להעלות על הדעת שזו כוונת הפסוק. הֶקְשֵר הפסוקים הוא הנותן את המשמעות הנכונה להבנת הכתוב, ולקיחת משפט אחד כעומד בפני עצמו עלולה לגרום עיוותים בהבנה. הפסוקים שם עוסקים בידיעת העתיד באמצעות כוחות של טומאה, כמו דורש אל המתים, מעלה באוב, ידעוני וכו'. על כך אומרת התורה שם: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה'אֱלֹהֶיךָ" – רק מאת ה' נשמע את העתיד לבוא, באמצעות הנביא שמינה.
פעמים רבות חז"ל לוקחים מילה, או חצי פסוק, ומהם לומדים בדרשה הלכה חשובה שאינה נלמדת מפשט הפסוק, וגם לא מהקשרו. לדוגמה: מן הפסוק "לא תאכלו על הדם" לומדים חז"ל על איסור אכילה לפני התפילה. פשט הפסוק אינו מדבר על כך, אלא על אכילת דם – לא תאכלו עם הדם. אם נכונים דברי הרמב"ם, מה ההבדל בין דברי חז"ל לדברי המוסלמים? מדוע לחז"ל מותר לשנות מפשט הפסוק, ולדרוש כך הלכות?
חכמים שלמדו את התורה כולה, מתוך יראת שמים ורצון לכוון לאמיתה של תורה, השכילו להבין את עומק דברי התורה הגנוזים באותיות התורה. דווקא ההקשר הכללי ביותר, וידיעת כל התורה, הם שהעניקו לחז"ל את היכולת לכוון לרצון ה' האמִתי – תורה שבעל פה. עומק הרעיון שהתורה מלמדת אותנו הוא שעמד לנגד עיני חז"ל כאשר דרשו חסרות ויתרות במילים ובאותיות התורה, וכאשר דרשו פסוקים על פי עומק הפשט. ואילו המוסלמים – כל רצונם הוא להצדיק את עצמם ואת דרכם בלבד, ולשם כך מוכנים לאנוס את התורה כדי למצוא את מבוקשם בה.
מסיים הרמב"ם בפירוש הפסוק "מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי": התורה באה להדגיש שאין לנו לרעות בשדות זרים כדי למצוא מענה למה שיתרחש בעתיד, כי בעם ישראל נמצא הפתרון הטוב ביותר והאמִתי ביותר – הנבואה. עולה מתוך דברי הרמב"ם שלנבואה יש תפקיד מרכזי בחיי עם ישראל האידאליים לא רק במתן מענה על שאלות הרות גורל, כגון אם לצאת למלחמה או לא, אלא גם כדי לענות על שאלות זוטות כמו ששאל שאול את שמואל על האתונות שאבדו לו –"ונשאלהו בכל מה שיקרה לנו".
קשה לנו להבין: מדוע יש לִפנות לנביא על דבר פעוט כאבדת אתונות, מדוע להטריח את הנביא ולהטריד אותו בשאלות כאלה? הדבר נראה לנו כזלזול.
אך ברמב"ם מבואר שאין האמת כך, אלא ראוי שנשכיל להבין עד כמה כל פרט קטן בחיי עם ישראל הוא מהותי, מפני שהוא מאת ה' בהשגחה פרטית. אתונות שאבדו הן מסר מהקב"ה, ולכן ראוי לגשת לנביא ולשאול אותו על כך.
ובזה נסתתמו ארבע טענות הפושע, שעליהן השיב הרמב"ם. (על הטענה הרביעית השיב הרמב"ם בתוך תשובתו לטענה השנייה).
הרחבות
תפקיד הנבואה
עַד שֶׁתִּהְיֶה זֹאת הַמַּעֲלָה, שֶׁהִיא הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה בָּעֲתִידוֹת, מְיֻחֶדֶת לָכֶם. הרמב"ם מציין את ידיעת העתידות כחלק מיכולות הנביא, וכדרך לבדוק אותו שהוא אכן נביא אמת. אך האם מעלת הנבואה מסתכמת בידיעת העתיד בלבד?
חז"ל פותחים לנו צוהר להבנת הדברים ואומרים: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים" [מגילה יד]. הגמרא אומרת שם שרק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, אך רוב רובן של הנבואות לא נכתבו, אלא היו ייחודיות לשעתן. אך לכאורה קשה לומר שהיה צורך בכל כך הרבה נביאים רק לצורך של ידיעת העתידות או להעברת מסרים מריבונו-של-עולם.
ניתן לומר שיש מובן עמוק יותר לנבואה שאליו יש לחתור ולשאוף, והוא מציאות נבואית, מצב נבואי שבו האדם, העם וכל בשר – כולם יהיו בקשר ישיר עם הקב"ה. וזהו שאמר שמואל לשאול: "אחר כן תבוא גבעת האלוהים... ויהי כבואך שם העיר ופגעת חבל נבאים... והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר " [שמואל א' ט ה-ו].
איך ללמוד אמונה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הקשבה בזמן של פילוג
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
לקום מהתחתית של התחתית
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מהפרי ועד הגאולה
הכוח המיוחד של שבת שובה
איך מותר להכין קפה בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
