ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְאוּלָם עִתּוֹ - כְּבָר הִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵי דָּנִיֵּאל וִישַׁעְיָה, וּמִכֹּל מַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַחֲכָמִים ז"ל, שֶׁהוּא יַעֲמֹד בְּהִתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת רוֹמִי וּמַלְכוּת הָעֲרָב בָּאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר הוּא הַיּוֹם, וְזֶה מַה שֶּׁאֵין סָפֵק בּוֹ. וְדָּנִיֵּאל בְּאַחֲרִית סִפּוּרוֹ לְמַלְכוּת יִשְׁמָעֵאל וַעֲמִידַת הַמְשֻׁגָּע - סָמַךְ לוֹ בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְכֵן יְשַׁעְיָה בֵּאֵר שֶׁהָרְאָיָה עַל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ הִיא עֲמִידַת הַמְשֻׁגָּע, וְהוּא אָמְרוֹ: "[צֶמֶד פָּרָשִׁים] רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל (צמד פרשים)" (ישעיה כא, ז). אוֹמֵר שֶׁ'רֶכֶב חֲמוֹר', שֶׁהוּא הַמָּשִׁיחַ, כְּאָמְרוֹ: "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), אָמְנָם יָבוֹא אַחַר עֲמֹד 'רֶכֶב גָּמָל', וְהוּא מֶלֶךְ הָעֲרָב. וְאָמְרוֹ 'צֶמֶד פָּרָשִׁים' הוּא הִזְדַּוֵּג שְׁתֵּי הָאֻמּוֹת, וְהֵן אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל. וְכֵן יִתְבָּאֵר בֵּאוּר שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק מֵחֲלוֹם הַצֶּלֶם וּמֵחֲלוֹם הַחַיּוֹת הַנִּזְכָּרִים בְּדָנִיֵּאל. אֵלּוּ עִנְיָנִים גְּלוּיִים מִפְּשַׁט הַכָּתוּב.
קבלת הרמב"ם על חזרת הנבואה
וְאוּלָם אֲמִתַּת הָעֵת בְּדִקְדּוּק אֵינָה נוֹדַעַת. אַךְ יֵשׁ בְּיָדִי קַבָּלָה נִפְלָאָה, קִבַּלְתִּיהָ מֵאָבִי וּמִזְּקֵנִי, שֶׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם וּמִזִּקְנֵיהֶם ז"ל, עַד תְּחִלַּת גָּלוּתֵנוּ מִירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד הַנָּבִיא וְאָמַר: "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד" (עובדיה א, כ). וְהוּא, שֶׁבִּפְסוּקֵי נְבוּאַת בִּלְעָם פָּסוּק, יֵשׁ בּוֹ רֶמֶז לִתְשׁוּבַת הַנְּבוּאָה בְּיִשְׂרָאֵל אַחַר הִפָּסְקָהּ. כִּי כְּבָר בָּאוּ בַּתּוֹרָה פְּסוּקִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה בָּהֶם עִנְיָן אֶחָד - יִהְיֶה בָּהֶם רֶמֶז לְעִנְיָן אַחֵר, כְּמַאֲמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו: "רְדוּ שָׁמָּה" (בראשית מב, ב), כִּי עָמַדְנוּ בְּמִצְרַיִם מִסְפַּר רְד"וּ, מָאתַיִם וָעֶשֶׂר שָׁנִים. וְכֵן מַאֲמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" (דברים ד, כה) - עָמַדְנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִיּוֹם בּוֹאֵנוּ אֵלֶיהָ עַד גָּלוּת הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָכִין מִסְפַּר וְנוֹשַׁנְתֶּ"ם, וְהֵן תתנ"ב שָׁנָה. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ מִן הַהֶעָרָה קִבַּלְנוּ שֶׁמַּאֲמַר בִּלְעָם: "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג, כג) - יֵשׁ בּוֹ סוֹד, שֶׁמֵּהַזְּמָן הַהוּא יִמָּנֶה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית עַד הַזְּמָן הַהוּא, וְתָשׁוּב הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, וְיֹאמְרוּ לָהֶם הַנְּבִיאִים מַה פָּעַל אֵל. וְזֶה הַמַּאֲמָר הָיָה בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה וּשְׁלוֹשִׁים מִצֵּאתָם מִמִּצְרָיִם, וְהָיָה מִתְּחִלַּת הַיְצִירָה עַד הַזְּמָן הַהוּא שְׁנֵי אֲלָפִים ותפ"ו שָׁנָה, כִּי הַסִּמָּן: בתמ"ח גְּאוּלִים, וְעַל זֶה הַהֶקֵּשׁ וְזֶה הַפֵּרוּשׁ תָּשׁוּב הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל שְׁנַת ד' אֲלָפִים ותתקע"ב לַיְצִירָה. וְאֵין סָפֵק שֶׁשִּׁיבַת הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל מֵהַקְדָּמוֹת* הַמָּשִׁיחַ, כְּאָמְרוֹ: "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" (יואל ג, א). וְזֶהוּ הָאֲמִתִּי שֶׁבַּקִּצִּים שֶׁאֲמָרוּהוּ לָנוּ. וְאָמְרוּ לָנוּ שֶׁהוּא אֲמִתִּי אַחַר שֶׁהִזְהִרוּנוּ מִמֶּנּוּ תַּכְלִית הָאַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְפַרְסְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ בְּנֵי אָדָם אֵחוּר זְמַנּוֹ, וּכְבָר הוֹדַעְנוּכֶם אוֹתוֹ, וה' יוֹדֵעַ הָאֱמֶת.
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
33 - איגרת תימן חלק כ"ב
34 - איגרת תימן חלק כ"ג
35 - איגרת תימן חלק כ"ד
טען עוד
וְאוּלָם אָמְרְךָ שֶׁזּוֹ הָעֵת הִיא שֶׁאָמַר עָלֶיהָ יִרְמְיָה: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל, ז) - אֵין הָעִנְיָן כֵּן, אֲבָל הוּא רוֹמֵז בּוֹ אֶל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג בְּהֶכְרֵחַ, וְהַמִּלְחָמָה הַהִיא תִּהְיֶה אַחַר הִגָּלוֹת הַמָּשִׁיחַ בִּזְמָן. וְאָמְנָם סִמַּן שַׁעַר גִּירוֹן, וְזוּלָתוֹ מִן הַדּוֹמֶה לוֹ, הֵם עִנְיָנִים חֲלוּשִׁים מְאֹד מְאֹד, מֵהֶם מְיֻחָסִים אֶל הַחֲכָמִים ז"ל וְאֵינָם לָהֶם, וּמֵהֶם מְשָׁלִים וְחִידוֹת, וְאֵין לְהַשְׁגִּיחַ לְדָבָר מֵהֶם בָּעִנְיָן הַזֶּה.
___________________________________
מֵהַקְדָּמוֹת – תופעות המקדימות לביאת המשיח.
ביאורים
הרמב"ם ממשיך בדבריו בעניין הקץ, וכותב שמפשט דברי הנביאים אפשר לראות בבירור שמלך המשיח יגיע בזמן שיתפשטו בעולם מלכות אדום ומלכות ישמעאל, כלומר הנצרות והאיסלם. במקום אחר מסביר הרמב"ם שהנצרות והאיסלם הן דתות שעוסקות הרבה בנבואה ובמשיח, ובזכות עיסוק זה רווחת בעולם הידיעה על בוא המשיח, וגדלות הציפייה וההכנות לביאתו. אפשר להוסיף על כך עוד שהן דתות שיש בהן מקצת תיקון לעולם, שהרי הן מחליפות את האלילות שהייתה רווחת בעולם לפניהם. לעומת האלילות – הנצרות (למרות שהיא נחשבת לעבודה זרה [הלכות עבודה זרה ט, ד]) והאיסלם מחזקות את האמונה באל אחד ואת עובדת נצחיותו. דבר זה הוא התקדמות אמונית גדולה של העולם, והכנה לשלמות הגדולה שתבוא לעולם בביאת המשיח. למרות זאת, הזמן המדויק לביאת המשיח בתוך תקופה זו לא נמסר לנו מהנביאים.
לבסוף, מביא הרמב"ם קבלה שקיבל מאבותיו שקיבלו מאבותיהם וכן הלאה עד זמן חורבן ירושלים. קבלה זאת עוסקת בתקופה הרמוזה בדברי הנביא בלעם, שבה יהיה חידוש הנבואה. הנבואה היא אחד מהדברים הבסיסיים המבשרים את ביאת המשיח, כדברי הנביא יואל: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" [יואל ג, א], וכהמשך דבריו שם: "כי בהר ציון תהיה פליטה כאשר אמר ה'" [שם ג, ה].
הרמז בדברי בלעם הוא מהמילים: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" [במדבר כג, כג]. הכוונה בדברי בלעם לפי הרמב"ם היא שאותו פרק זמן שעבר מבריאת העולם עד בלעם יעבור גם מזמן בלעם עד ש"יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", זאת אומרת, עד שינבאו להם הנביאים את דברי ה'. בלעם אמר את דבריו בשנת ב'תפ"ח (=2488) לבריאת העולם, ואם-כן הזמן המיועד לחידוש הנבואה הוא בשנת ד'תתקע"ו (=4976) לבריאת העולם (1316 למניינם).
הרמב"ם שב ואומר שקבלה זו היא האמִתית מכל החשבונות שחישבו גדולי ישראל עד אליו, אלא שנזהרו מלפרסם את החשבון הזה כדי שלא יתייאשו בני ישראל בגלל הזמן הרב עד להגעת הזמן הזה.
הרחבות
חישוב הקיצים של גדולי ישראל
וְזֶהוּ הָאֲמִתִּי שֶׁבַּקִּצִּים שֶׁאֲמָרוּהוּ לָנוּ. שתי שאלות צפות בקריאת דברי הרמב"ם הללו, וכן בדברי כמה מגדולי ישראל שכתבו חשבונות לזמן הגאולה: א. מדוע גדולי ישראל חישבו את הקץ חרף דברי חז"ל: "תיפח עצמן של מחשבי קיצים" [סנהדרין צז:]? ב. כיצד ייתכן שכל הזמנים שנאמרו על ידי גדולי ישראל כבר עברו וטרם באה הגאולה? על השאלה הראשונה משיב הרמב"ן שהאיסור לחשב את הקץ נובע מכך שאם יחשבו שהקץ רחוק לא יצפו לישועה. אולם עתה כשהקץ קרוב אפשר לחשב את הקץ, ובכך דווקא לחזק את האמונה בגאולה הקרובה [ספר הגאולה, ד]. הרב מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש) הוסיף על כך שגילוי הקץ הקרוב נועד להמריץ ולהעצים את העבודה הרוחנית של עם ישראל כדי שיהיו ראויים להיגאל בזמן המיועד [שערי אמונה, עמ' שלט-שמ]. על השאלה השנייה מובא בשם הרב קוק שלכל הקיצים שמסרו גדולי ישראל הייתה משמעות [מתוך התורה הגואלת ב, עמ' רפא]. כלומר זמנים אלו היו מסוגלים לגאולה אם היינו ראויים, או שהתרחשו בהם תהליכים משמעותיים להתקדמות תהליך הגאולה.
לזכרון רבנו הרמב"ם ביום פטירתו
לרפואת נועה בת שרה חגית הי"ו
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הקשר אל ה' – תפילה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך ללמוד אמונה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
