בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת ויחי תשע"ו

הֵיכַל ה' הֵמָּה

*המקדש נועד להשראת שכינה באדם עצמו, "ושכנתי בתוכם". אם אתם חוטאים ולא נותנים לשכינה לשרות ביניכם, איך ערך לבית המקדש. *אנחנו מתענים על צרות שקשורות אלינו, והתענית נחשבת דברי נביאים. כיוון שכנביאים הם ידעו שבית שני יכול להיחרב ויחזרו הצרות, הם תיקנו את תקנתם על כל דור והצרות שלו.

undefined

הרב שמואל אליהו

ט' טבת תשע"ו
13 דק' קריאה 61 דק' צפיה
צומות החורבן בדרך לגאולה
החטא ושורשו
נביאי ישראל מאריכים בספריהם לתאר את החורבן ואת סיבותיו. הם ידעו כי התיקון של הגאולה נעשה על-ידי הנגיעה בנקודות הכואבות של החורבן. מהסיבה הזאת הם קבעו ימי צום בכל שלב בדרך שהביאה את החורבן, וכל אחד מימי הצום האלה עתיד להיות יום שמחה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט). כל זה בגלל שהתיקון תלוי בהבנת שורש הקלקול שהיה בכל שלב ושלב בחורבן. כך נדע איך להגיע לגאולה.
דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק
המלך שבימיו התחיל המצור על ירושלים היה צדקיהו. שמו מלמד כי הוא היה סוג של צדיק (סוכה נב ע"ב, מו"ק טז ע"ב). לעומת זאת אומר עליו הפסוק: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו, לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה'" (דברי הימים ב לו. מלכים ב כד. ירמיהו נב ב). כל כך עשה רע בעיני ה', עד שבימיו נחרב בית המקדש הראשון והגלו אותו לבבל.
חז"ל מספרים לנו כי קודם החורבן מבקש ירמיהו מהמלך צדקיהו לדון את הרשעים עושי העוול: "בֵּ֣ית דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' דִּ֤ינוּ לַבֹּ֙קֶר֙ מִשְׁפָּ֔ט וְהַצִּ֥ילוּ גָז֖וּל מִיַּ֣ד עוֹשֵׁ֑ק פֶּן־תֵּצֵ֨א כָאֵ֜שׁ חֲמָתִ֗י וּבָעֲרָה֙ וְאֵ֣ין מְכַבֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י רֹ֥עַ (כתיב - מַעַלְלֵיהֶם) מַעַלְלֵיכֶֽם" (ירמיהו כא). ירמיהו מצפה ממנו להפעיל את סמכותו כמלך. אבל צדקיהו מתעטף בענווה ובעדינות יתירה, ולא שובר את זרוע הרשעים.
אפשר ללמוד הרבה מהקרי והכתיב של הפסוק הזה. הכתיב מדבר על "רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם" של הרשעים. הקרי מדבר על "רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם". דהיינו, רע המעללים של צדקיהו וביתו. כביכול צדקיהו הוא הפושע. זה בדיוק ההסבר של הגמרא: מפני מה נקרא צדקיהו רשע? מפני "שהיה בידו למחות ולא מיחה" (סנהדרין קג ע"א). ו"כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְלֹא מִיחָה - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. (יכול למחות) בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ (ולא מיחה) - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. (יכול למחות) בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ - נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ" (שבת נד ע"ב).
תשובה חברתית
דוגמה לחוסר הפעלת הסמכות של המלך נמצאת בספר ירמיהו (לד), שמתאר את יושבי ירושלים הרואים את צבא מלך בבל מקים מצור על ירושלים. הם חוששים שהחבל הולך ומתהדק על צווארם. צדקיהו המלך נחלץ ומכנס את כל השרים הכוהנים ועשירי יהודה וירושלים. הם מחליטים לשחרר את כל העבדים שהיו כבושים תחת ידם שש שנים ויותר. "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים" וכו'.
השרים, העשירים והאנשים החזקים משחררים את כל העבדים. הפעולה הזאת עושה רושם גדול בשמים, ומשפיעה מיד גם למטה. המצור של צבא בבל מוּסר מעל ירושלים באורח פלא. מה קרה? מלך מצרים יצא מארצו להילחם בחיילים הבבלים שצרים על ירושלים. "וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם, וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלַם אֶת שִׁמְעָם, וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלָם" (לז). צבא בבל משאיר את ירושלים והולך להילחם בצבא המצרי שמאיים עליו מאחור.
וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם
השרים והעשירים, שרואים כי המצור מוסר מעל ירושלים, שמחים מאוד. אלא שהם בוחרים לא לקנות עבדים חדשים שיעשו את כל עבודות הבית והשדה, יש להם דרך יותר זולה וקלה: "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". הם גם כורתים כולם "ברית למרוד במקום. וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו. והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר ככה יבתר ויחלק העובר עליה" (רש"י שם).
ירמיהו כועס עליהם ושואל: האם הייתם מעיזים להתנהג בעסקים כמו שאתם מתנהגים עם אלוקים? האם אלוקים הוא כזה קטן ובזוי בעינכם? אין זאת אלא שתלמדו בדרך הקשה כי לא משחקים עם ה': "וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי, הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם".
צבא נבוכדנצר חוזר לצור על ירושלים. חז"ל מספרים כי אלוקים עובד עם הלבבות של האנשים. המצרים, שיצאו מארצם על מנת להגן על עם ישראל, ראו בים חפצים צפים. נזכרו בטביעת פרעה וחילו בים סוף, ודימו לעצמם שהחפצים הצפים בים הם שאריות מחיל פרעה ומרכבותיו. אמרו המצרים לעצמם: אנחנו הולכים לסכן את חיינו כדי להגן על היהודים שהטביעו את פרעה וחילו? חזרו המצרים לארצם, פסק האיום מחיל בבל וחזר לצור על ירושלים בלי שום מעכב.
רֶגַע - לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד, וְרֶגַע לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ
כשהמצור על ירושלים חוזר, נלחץ המלך צִדְקִיָּהוּ ושולח אל ירמיהו הנביא אֶת פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וְאֶת צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן. הוא מבקש ממנו שיתפלל לה' שיסיר את המצור החדש. "דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו
וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ". הוא יודע שאלוקים יודע לעשות נפלאות. הוא גם יודע שתפילותיו של ירמיהו מתקבלות יותר מהתפילות שלו.
ירמיהו מאשר את תחושות צדקיה. הגזירה על חורבן ירושלים היא אף פעם לא סופית. תמיד יש אפשרות לעצור את החורבן. הוא מביא את ירמיהו לבית יוצר כלי חרס על מנת שיראה שכאשר רואה היוצר במהלך היצירה כלי שנבנה לא כראוי, הוא לש אותו שנית ויוצר כלי מתוקן מאותם חומרים.
מהביקור הזה נולדה אצל ירמיהו נבואת נחמה: "הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'? הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל: רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד: וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ: וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ: וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי, וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ" (ירמיהו יח).
אין מענה לתפילה בלי תשובה
אפשר להציל. אבל שלוחי המלך צדקיהו לא מוכנים להקריב משהו בשביל ההצלה. הם מוכנים שהוא יתפלל בשבילם, ותו לא. הם לא מוכנים להציל עשוק מיד עושקו. הם לא מוכנים לשחרר שנית את העבדים. הם כבר נכוו פעם אחת מהעבודות שנפלו עליהם בגלל השחרור הקצר ההוא. הם מאמינים גדולים בתפילה של צדיקים ומבקשים את תפילת ירמיהו.
ירמיהו מתפלל וה' עונה לו, כצפוי: "כֹּֽה אָמַ֨ר ה֜' אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֣י מֵסֵב֘ אֶת כְּלֵ֣י הַמִּלְחָמָה֘ אֲשֶׁ֣ר בְּיֶדְכֶם֒ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם נִלְחָמִ֣ים בָּ֗ם אֶת־מֶ֤לֶךְ בָּבֶל֙ וְאֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים הַצָּרִ֣ים עֲלֵיכֶ֔ם מִח֖וּץ לַֽחוֹמָ֑ה וְאָסַפְתִּ֣י אוֹתָ֔ם אֶל תּ֖וֹךְ הָעִ֥יר הַזֹּֽאת". ירמיהו אומר לשלוחי המלך צדקיהו: אלוקים יעזור לנבוכדנצר להכות אתכם. אלוקים שלח את נבוכדנצר כיוון שאתם רוצים רק תפילה ולא משנים את מעשיכם הרעים.
שם מפורש נגדם
אומרים חכמינו במדרש (תהלים לו): איזהו כלי המלחמה של ישראל הסב ה' לתוך העיר? זה שם המפורש שהיו כותבים אותו על בשרם. וכשהיו בקדושה וטהרה הוא הועיל להם מאוד. "שהיו יוצאין למלחמה, ולא היו עושין מלחמה, ונופלין השונאין". אבל כשחטאו והמשיכו בשימוש בשמות הקודש – נכשלו. "וכיון שגרמו העונות, וחרבה הבית, היו נופלין ביד שונאיהן. ר' אייבו ורבנן, ר' אייבו אמר: המלאכים היו מקלפין את השם שהיה עליהן. ורבנן אמרו מעצמו היה נקלף. וכיון שחרב הבית, היו יוצאין למלחמה. התחילו אומרים 'אין מתום בבשרי מפני זעמך'" (תהלים לח ד).
אומר להם הנביא ירמיהו. אני מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה הזה נגדכם. "וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל: וְהִכֵּיתִי אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה בְּדֶבֶר גָּדוֹל יָמֻתוּ". אחר כך יבוא נבוכדנצר ויהרוג את השאר בחרב.

הֵיכַל ה' הֵמָּה
הסיבה שבגללה לא ראו בני דורו של צדקיהו צורך לתקן את דרכיהם הרעות, היא בגלל השפעת נביאי השקר. הם אלה שהטו את לבם ואמרו להם: לא ייתכן שהקב"ה יחריב את ביתו על-ידי רשע כמו נבוכדנצר שאוכל ארנבת בעודה בחיים. היכל ה' הוא מקום מקודש מאוד. בית ה'. אי-אפשר להחריבו כלל. "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (איכה ד יב). כך מנבאים להם כל הזמן נביאי השקר. המאמינים הגדולים בבית השם.
אומר להם ירמיהו: אל תבטחו בבית המקדש: "הֲגָנֹב, רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר, וְקַטֵּר לַבָּעַל, וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ". אם תמשיכו במעשיכם הרעים - יחרב המקדש. המקדש נועד להשראת שכינה באדם עצמו, "ושכנתי בתוכם". אם אתם חוטאים ולא נותנים לשכינה לשרות ביניכם, איך ערך לבית המקדש. "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה'" אל תחשבו שההיכל יציל אתכם אחרי כל התועבות. למה? כי באמת אתם היכל ה'. "הֵיכַל ה' הֵמָּה".
עיקר עניין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם
על הדבר הזה כותב רבי חיים מוולוזין זיע"א: "כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם. שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן (שהם תלויין גם כן בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם), אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' יתברך שמו, כמו שאומר ירמיהו הנביא: 'הֵיכַל ה' הֵמָּה'" (נפש החיים א' ד'. עיין המלבי"ם ירמיה ז ד).
לכן אומר ירמיהו לאנשי דורו: "אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם" - "וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם". ואם לא – "וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי".
כך אומר בעל "נפש החיים" לאנשי דורנו: "ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו. לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנאצר וטיטוס. כי הלא נבוכדנאצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה. כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהיו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועל ידי כן היה להם כח לנבוכדנאצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שארז"ל (איכ' רבתי) 'קמחא טחינא טחינת'. הרי כי עונותינו החריבו נווה מעלה, עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נווה מטה" (נפש החיים א ד).
וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה
הַנִבְכֶּה בימינו על בית המקדש?
בזמן הקמת הבית השני שואלים בני ישראל את זכריה הנביא: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" מצד אחד יש בית המקדש, מצד שני הוא חסר חמישה דברים. "ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים". נביאים כפליים כיוצאי מצרים (יומא כא ע"ב). האם לצום עכשיו את כל הצומות שהיו בזמן הגלות? עונה זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט).
הגמרא (ראש השנה יח ע"ב) מקשה על דברי זכריה ומתרצת ומלמדת אותנו יסוד חשוב להבנת הצומות בימיהם ובימינו: "אֲמַר רַב חַנָא בַר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חַסִּידָא, מַאי דִּכְתִּיב: 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי, וְצוֹם הַחֲמִישִׁי, וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְצוֹם הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' קָרֵי לְהוּ 'צוֹם', וְקָרֵי לְהוּ 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה'? אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם - יִהְיֶה 'לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה', אֵין שָׁלוֹם – 'צוֹם'!".
אֵין שָׁלוֹם – צוֹם
רבי שמעון בן צמח, התשב"ץ (שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן רעא), במאמר ארוך ויסודי, מסביר כי הצומות שתוקנו על-ידי הנביאים נקראים "דברי קבלה" כי הם נתקבלו משמים על-ידי הנביאים. צומות אלו חשובים כמעט כמו דברי תורה. רַבִּי שִׁמְעוֹן חַסִּידָא בגמרא מדייק בדברי זכריה הנביא ולומד כי הצומות הללו תוקנו בעת חורבן בית ראשון באופן זה שכאשר יהיה שלום ובית המקדש ייבנה – הם יהיו בטלים. כשאין שלום ואין בית מקדש – יחזרו הצומות הללו להתקיים.
יש כאן חידוש גדול. הצומות הם על מאורעות שקורים בימים האלה בהתאם לחודשי המאורעות שהיו בחורבן. לכן נפסק בשו"ע (אורח חיים - סימן תקמט ב) כי אף-על-פי שכתוב בפסוק שנבקעו חומות ירושלים בחורבן בית ראשון בט' לחודש תמוז, אנחנו מתענין בי"ז בתמוז. "מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו, כיון שבשניה הובקעה בי"ז בו, תיקנו להתענות בי"ז בו משום דחורבן בית שני חמיר לן ". לכן אנחנו מתענים בי"ז בתמוז כי זה צום על גלות בית שני שלא נגאלנו ממנה ולא בט' תמוז שהוא על גלות בית ראשון. ואעפ"כ נקראת דברי נביאים. כיוון שכנביאים הם ידעו שבית שני יכול להיחרב ויחזרו הצרות, ותיקנו את תקנתם על כל דור והצרות שלו.
תקנה קבועה שמשתנה לפי צרכי הדור
כך ממשיך להסביר התשב"ץ את הנושא המורכב הזה. כי "אין ספק שתקנת נביאים בארבעה צומות לא היתה על זמן גלות בבל בלבד אלא תקנה קבועה הייתה כל זמן שהיה בית המקדש חרב, אפילו יבנה ויחרב אח"כ, הצומות הללו קבועים הם לעולם שלא לגרוע מהם אפילו אחד מהם".
על-פי זה הוא מחדש ואומר כי גם להוסיף צומות אין צורך כעת. כיוון שהצומות הללו מכסים את כל האסונות שעלולות לבוא על ישראל. "ולהוסיף עליהם גם כן מפני צרות כיוצא באלו לא ראה בית דין בישראל לקבוע צומות אחרים". ולכן צמים עכשיו את צום גדליה וצום עשרה בטבת. אע"פ ש"בבית שני לא אירע כלום בטבת ובתשרי".
ומאידך, "לא מצינו שתקנו תענית על סמיכת יד רומיים על ירושלם" כמו שתקנו נביאים על סמיכת יד מלך בבל על ירושלים. אלא שבצום בטבת על תחילת המצור בבית ראשון אנו מתענים על תחילת המצור שהתחיל בתאריך אחר על בית שני. כי באמת "סדנא דארעא חד הוא". ואותם חטאים וכישלונות הביאו את תחילת המצור בימי בית ראשון ובימי בית שני. אותם חטאים קיימים גם בימינו. אנחנו צמים בדורנו על-פי התאריכים ההם כדי להדגיש כי החורבן ההוא הוא בדיוק החורבן של ימינו.
צום על מיתת הצדיקים בשואה
מהסיבה הזאת לא הסכים מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל לתקן תקנות על צומות למאורעות שהיו בימי חייו. לא פעם שאלו אותו: יש צרה כזאת ויש צרה אחרת, האם לא ראוי לתקן תקנה על צום לכלל ישראל? והוא השיב לפונים אליו: אם אתם רוצים לצום באופן פרטי – תצומו. אבל אנחנו לא מתקנים תקנה לכלל ישראל לצום. כי בצומות הקיימים אנחנו מתענים על מה שקורה בימינו.
דוגמה לדבר נתן מרן הרב אליהו זצוק"ל מהתקנה שתוקנה על-ידי הרבנות הראשית לצום בעשרה בטבת על היהודים שנהרגו בשואה. לדעתו זו בדיוק הייתה הכוונה של הנביאים בימי זכריה. לא לתקן צום חדש על הצדיקים שמתו בשואה, אלא לקיים את צום עשרה בטבת גם על מיתת הצדיקים עזרה ונחמיה בעשרה בטבת וגם על מיתת הצדיקים שבכל דור ודור. לא מטעמי נוחות אלא מטעמי אמת, כי הם באמת קשורים זה בזה.
מקדש של שלום
בהמשך הגמרא בראש השנה (יח ע"ב) מובאת דעה נוספת, והיא נקבעת להלכה: "אָמַר רַב פַּפָּא, הָכִי קָאָמַר: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם - יִהְיֶה 'לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה'. יֵשׁ גְּזֵירָה – 'צוֹם', אֵין גְּזֵירָה וְאֵין שָׁלוֹם, רָצוּ - מִתְעַנִּין, רָצוּ - אֵין מִתְעַנִין". על-פי התשב"ץ ועל-פי פשט המעשה בימי זכריה, יש שלום פירושו בניין בית המקדש. ולמה קיום בית המקדש נקרא "שלום"? כיון שבנייתו עוקרת את המלחמה מנפש האדם.
כך נאמר בדברי הנביאים ישעיהו ומיכה על בית המקדש השלישי: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה פרק ב ד). זה השלום האמיתי, וצריך לעשות הכול כדי שהוא יתקיים.
רש"י מסביר על-פי פשט הפסוק וחולק על הפירוש הקודם. לדעתו: "שיש שלום - שאין יד הגויים תקיפה על ישראל". יש מי שאומר כי לדברי רש"י, בימינו צריך לעשות "ששון ושמחה" בימים אלו של צום. כיוון שאין יד הגויים תקיפה על ישראל כמו בימי קדם. אבל לא נפסק כמו רש"י בעניין זה. אלא כמו התשב"ץ שפירוש "שלום" הוא בית המקדש.
רָצוּ - מִתְעַנִּין, רָצוּ - אֵין מִתְעַנִין
לפי רב פפא על-פי דברי התשב"ץ, אם יש גזירה – מתענים. אם אין בית המקדש ואין גזירה – תלוי ברצון החכמים שבאותה תקופה. ולמה תלו את הדבר ברצון החכמים? כי הם מכירים את צרות ימיהם, והם יודעים אם הצרה משמעותית מספיק, אם יזעיקו את הקהל לתפילה וזעקה, ויחדשו את הצומות שקבעו נביאים לפי ראות עיניהם באותו דור.
בכוונה השאירו הנביאים את הקביעה לצום לרצון חכמי הדורות. כי רצו שהם ישקלו בכל דור ודור אם במציאות חייהם יש מקום לצום הזה, ואם כן – על איזה מאורע ממאורעות הזמן אנחנו צמים בצום זה (אולי מהסיבה הזאת הרמב"ם חיבר בספרו את ההלכות על קביעת צומות לצרות מקומיות עם ההלכות על קביעת צומות לחורבן בית המקדש).
צום על גזרות ירושלים
כולנו זוכרים כי מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מכנס תפילות רבים בכותל, במערת המכפלה או במקומות אחרים בכל פעם שהיו צרות או שרצו לעשות "שלום" ולקחת חלק מארץ ישראל. הוא היה אומר כי התפילות הללו הן חיוב מהתורה (ראה רמב"ם תענית ב ג).
כך כותב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם. כגון: בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן - זעקו עליהן והריעו". וגם כשאין חצוצרות – לא פסקה החובה מהתורה לזעוק ולהתפלל. ולדברי מרן הרב זצוק"ל יש חובה לתקוע בחצוצרות בעת התפילה על הצרות. וכך נהג הלכה למעשה.
לדברי מרן הרב אליהו זצוק"ל אפשר שהצומות בימינו הם גם מדאורייתא. לא בגדר רצו – מתענין. כיוון שיש בימינו גזרות על ירושלים. יש בימינו לחץ הגויים באמצעות ממשלות זרות להחריב את ירושלים על-ידי מסירת חלקים ממנה לשלטון גויים. וכל שלטון של גויים בירושלים ובארץ ישראל הוא חורבן. אותה סמיות עיניים של נביאי שקר, שהבטיחה שלום מזויף בדור חורבן הבית, קיימת גם בימינו. ולכן כל צום שאנו צמים בימינו חייב להיות מחובר למציאות ימינו, ולא טקס שצמים ויוצאים ידי חובה. יום צום הוא יום חשבון נפש על מעשינו בימינו אנו.
אם אנו מבינים את המשמעות של הצום ומתקנים את מעשינו, מתקיים בנו: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". צום אמיתי מחייב אותנו למעשה. "אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ". אם זה יקרה: "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". אמן ואמן.

סיפור
מסכת מכות
סיפר הרב זצ"ל: מעשה שהיה בזמנו של הרה"ג חכם אברהם ענתבי הראשון זצ"ל, בסַפָּר אחד שעבד בערב סוכות עד שעה מאוחרת, וכשבא לביתו אמרה לו אשתו: מדוע באת כל כך מאוחר? הרי אפילו סוכה לא בנית. וזירזה אותו מיד לבנות סוכה. אמר לה הסַפָּר: בואי ונבנה ביחד את הסוכה. וכן עשו.
והנה, כשחתך את הסכך, נחתך ונפצע כמה פעמים, כעס על אשתו ואמר לה שזה בגללה. אמרה לו אשתו: אל תכעס. שמעתי פעם רב שאמר בשיעור כי דם מכה נחשב כמו דם של קרבן עולה. במיוחד אם זה קורה בשעת קיום מצווה (חולין ז ע"ב). לכן אל תכעס, ובמקום זה תאמר על כל מכה ופצע שהם במקום דם קרבן.
התגבר אותו סַפָּר על כעסו ואמר לה: בסדר, על כל מכה תזכירי קרבן אחר. וכך, הוא בונה סוכה במהירות ומקבל מכה פה ושם, והיא אומרת לו: זה קרבן אשם. זה קרבן שלמים. זה קרבן עולה ויורד. זה קרבן מוסף. וכו'. עד שאמרה את כל הקרבנות.
והנה הגיע אדם זקן לביתו וביקש לאכול דבר מה, ואמר לו הסַפָּר שאין לו מה לתת לו לאכול, ואם רצונו לאכול, שילך לרב הגאון חכם אברהם ענתבי. הסַפָּר לא הספיק ללכת לבית הכנסת והתפלל ביחידות בביתו את תפילת ליל החג. לאחר זמן, הגיע חכם אברהם ענתבי בעצמו לאותו סַפָּר, ואמר לו: היה אצלך זקן אחד? השיב לו הספר: כן, ושלחתי אותו אל כבודו. אמר לו הרב: איך ויתרת עליו ושלחת אותו אלי? זה אברהם אבינו האושפיזא קדישא הראשון. הצטער הסַפָּר ושאל: איך זכיתי ובא אלי אברהם אבינו? אמר לו הרב ענתבי: הוא בא בגלל שהתגברת על כעסך ועל כל המכות והפציעות שנפצעת אמרת על כל אחד ואחד שזה כנגד קרבן אחר. וכך באמת נחשב לך.
כך אנו אומרים בכל צום כשקשה, שהצום הזה יהיה כמו קרבן. כך כתוב בגמרא (ברכות יז ע"א) על רב ששת שהיה יושב בתענית ואומר: "רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".




תשובה כהלכה




צום מועיל. האם עצם העובדה שאני צם מביאה תועלת? מה אפשר לעשות כדי שהצום יהיה משמעותי?
הצום בימינו הוא על מה שקורה לנו עכשיו. על האיסור לבנות בירושלים. על הרצון של הערבים לקחת מאתנו את ירושלים. על הסיוע שנותנים להם עמי אירופה. על כל אלה אנחנו צמים עכשיו בתאריך שבו צר מלך בבל על ירושלים לפני 2500 שנה. כי הרצון לקחת את ירושלים פעם והיום הוא אותו רצון. והעוונות שהיו פעם והיום הן אותן עוונות. התחזקות היום על-ידי הצום מביאה את בניין בית המקדש.

רחמים מתוך שמחה. למה כל הזמן צריך להתחנן לרחמים? אם כולנו נמות וה' לא יציל אותנו, לא תבוא גאולה. ואם אני פה כנראה שיש לי תפקיד, אז למה שה' יאפשר שיהרגו אותי?
א] צריך להתפלל כדי שנהיה מחוברים אליו תמיד. ב] אם לא נגזר בשמים שאדם ימות, לא יקרה לו כלום, מצד שני הגזירות בשמים תלויות בתפילות שלנו. הרבה גזירות מתבטלות בעקבות התפילות, כך הקב"ה קבע. ג] לא חייבים כל הזמן להתחנן, אפשר ורצוי שהתפילות יהיו מתוך שמחה והודאה לה'.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il