בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימוד יומי באמונה
  • אמונות ודעות
קטגוריה משנית
undefined
5 דק' קריאה
הבורא יודע מה בלב האדם ונותן שכר על מעשיו
324 וְאֹמַר כִּי הִיא לוֹ* כְּאוֹר הַנֵּר אֲשֶׁר יְחֻפַּשׂ לוֹ כָּל הַמַּחֲבוֹאִים וְהַחֲדָרִים וְיִרְאֶה כָּל מָה שֶׁהוּא נִסְתָּר בָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן, וְאֹמַר עוֹד, כִּי הוּא חַם כָּאֵשׁ* אֲשֶׁר תַּתִּיךְ הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף בַּכּוּר וּתְזַקֵּק אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם יז, ג): מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'. 325 וְאָמַרְתִּי מַה נִּפְלָא הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי הָאָדָם הוּא אוֹכֵל שְׁתֵּי אֲכִילוֹת מֻתָּר וְאָסוּר, וְרוֹאֶה אוֹתָם שֶׁזָּנִין אוֹתוֹ, וּבוֹעֵל שְׁתֵּי בְּעִילוֹת מֻתָּר וְאָסוּר, וְיִמְצָאֵם עֲרֵבִים, וְחוֹשֵׁב אוֹתָם עַל דֶּרֶךְ אַחַת, וְהַמְרַצֶּה* הוּא מְרַצֶּה מַה שֶּׁפּוֹעֲלִים בָּרוּחַ* כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם כא, ב): כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו. 326 וְאַחַר כֵּן הִתְבָּאֵר לִי כִּי הַזְּכֻיּוֹת כְּשֶׁיִּרְבּוּ לַנֶּפֶשׁ, תִּזַּךְ וְתָאִיר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב לג, כח): וְחַיָּתוֹ* בָּאוֹר תִּרְאֶה. לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים (שם ל). וְכַאֲשֶׁר יִרְבּוּ עָלֶיהָ הָעֲווֹנוֹת תֵּעָכֵר וְתֶחְשַׁךְ. וְכַאֲשֶׁר אָמַר בְּמִי שֶׁהוּא כֵּן (תהלים מט, כ): עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר. וְאַחַר כֵּן הוֹדִיעָנוּ כִּי הוּא שׁוֹמֵר כָּל אֵלֶּה הַזְּכֻיּוֹת וְהַחוֹבוֹת עַל כָּל בְּנֵי אָדָם, וְהֵמָּה אֶצְלוֹ כִּכְתוּבִים אֶצְלֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב עַל הַצַּדִּיקִים (מלאכי ג, טז): וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְאָמַר עַל הָרְשָׁעִים, (ישעיה סה, ו): הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי. 327 וְכַאֲשֶׁר הִשְׂתַּכַּלְתִּי בְּזֶה הַמָּשָׁל* מִדִּבְרֵי הֶחָכָם, מָצָאתִי בְּתַכְלִית הַתִּקּוּן וְהַנְּכוֹנָה, וְהוּא שֶׁאֲנַחְנוּ, הֲמוֹן הַבְּרוּאִים, מִפְּנֵי שֶׁמָּצָאנוּ בִּיכָלְתֵּנוּ אֲשֶׁר שָׂמָהּ הֶחָכָם בָּנוּ שֶׁנָּבִין הָאוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר נְדַבֵּר בָּם, וְנוֹלִיד לְכָל אוֹת סִימָן מֵהַמִּכְתָּב, עַד שֶׁנִּשְׁמֹר בָּזֶה חֶשְׁבּוֹנֵנוּ וְכָל הַחִדּוּשִׁים אֲשֶׁר נִצְטָרֵךְ לְדַעְתָּם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּהְיֶה בְּחָכְמָתוֹ הוּא מַה שֶּׁיִּשְׁמֹר עָלֵינוּ הַכֹּל בְּלִי כְּתָב וְלֹא סֵפֶר. וְדִמָּה לָנוּ זֶה בִּכְתָב, בַּעֲבוּר שֶׁהִרְגַּלְנוּ בּוֹ הַחֶשְׁבּוֹן, לְקָרֵב אֶל הֲבָנָתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי. 328 וְהוֹדִיעָנוּ עוֹד, כִּי בְּעוֹד שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בְּעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה, הוּא שׁוֹמֵר* עַל כָּל אֶחָד מַעֲשֵׂהוּ, וּכְבָר זְמַן גְּבוּלוֹ עָלָיו לָעוֹלָם הָאַחֵר אֲשֶׁר הוּא עוֹלַם הַגְּמוּל, וְהָעוֹלָם הַהוּא יִבְרָאֵהוּ כְּשֶׁיַּשְׁלִים כָּל מִסְפַּר הַמְדַבְּרִים* אֲשֶׁר חִיְּבָה חָכְמָתוֹ שֶׁבְּרָאָם, שָׁם* יִגְמֹל הַכֹּל כְּפִי מַעֲשֵׂיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (קהלת ג, יז): אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת הַצַּדִּיק וְאֶת הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים, וְאָמַר עוֹד (שם יב, יד): כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט וגו'. 329 וַאֲנִי עָתִיד לְבָאֵר דַּעַת הַגְּמוּל בַּמַּאֲמָר הַתְּשִׁיעִי מֵהַסֵּפֶר הַזֶּה בְּמַה שֶּׁיֻּכְשַׁר. וְעִם זֶה לֹא הִנִּיחַ עֲבָדָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּבִלְתִּי גְּמוּל עַל הַטּוֹב וְעֹנֶשׁ עַל הָאָשָׁם, מַה שֶּׁיִּהְיֶה לְאוֹת וּלְסִימָן לְכָל הַמֻּנָּח* לְעֵת הִקָּבֵץ מַעֲשֵׂה הַבְּרוּאִים. וְעַל כֵּן אֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא זוֹכֵר* בַּתּוֹרָה הַבְּרָכוֹת אֲשֶׁר בְּפָרָשַׁת אִם בְּחֻקּוֹתַי (ויקרא כו, ג-יג), וְאָמַר בִּכְמוֹהֶם (תהלים פו, יז): עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה. וְזוֹכֵר הַקְּלָלוֹת אֲשֶׁר בִּוְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע (דברים כח טו-סח): וְאוֹמֵר עֲלֵיהֶם (שם מו): וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת. וּמֵעִנְיָנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, 330 וְכָל הַזְּכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת לַצַּדִּיקִים וַחֲתוּמוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לב, לד): הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי.
________________________
הִיא לוֹ − ה' רואה את פגמי הנפש. חַם כָּאֵשׁ וכו' − ה' מבחין בין חלקי הטוב והרע שבנפש, ככור הברזל המפריד בין הזהב לסיגים. וְהַמְרַצֶּה – היודע להבחין בין דברים. בָּרוּחַ – השפעת המעשה על הנפש. וְחַיָּתוֹ − חייו. הַמָּשָׁל − ה' אינו צריך לכתוב בספר, אלא זהו משל. שׁוֹמֵר − יודע וזוכר את זכויותיו כדי לתת לו גמולו. כְּשֶׁיַּשְׁלִים כָּל מִסְפַּר הַמְדַבְּרִים − כשייבּראו כל בני האדם שצריכים להיברא. שָׁם − בעולם הבא. לְכָל הַמֻּנָּח וכו' – לשכר השמור בעבורו בעולם הבא. זוֹכֵר − מזכיר.


ביאורים
324 הקב"ה יודע את מסתרי נפש האדם, כמו שנאמר (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן", בפירושו למשלי, רבנו פירש: "כמו שבבית אפל אין אדם יודע מה שיש בו עד שיכניס לתוכו נר ויתגלה לו כל מה שבתוכו, כך אתה רואה אדם ואינך יודע מה בליבו, וידיעת ה' חודרת דרך משל לתוך מסתריו וידוע לפניו הכול, ואי אפשר שידע זאת זולתי ה', כמו שאי אפשר לראות מה שבחדרים כי אם על ידי אור נר או זולתו. ולפיכך אמר (ירמיה יז, ט-י): "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב בוחן כליות", והמשילו לנר מבין כל שאר האורות מחמת שאורו ממוצע וישר ואפשר להביאו לכל מקום שירצה האדם ומצוי הוא בכל זמן ובכל מקום, מה שאין כן שאר המאירים." וכן המשיל הכתוב את היחס בין ה' לנפש ליחס שבין האש המתיכה שבכור לזהב ולכסף, כמו שנאמר (משלי יז, ג): "מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן ליבות ה'".
325 במעשים רבים האדם איננו מרגיש את ההבדל בין מצווה ועבירה, הוא אוכל שני מאכלים, האחד מותר והאחד אסור, ואינו מרגיש שום הבדל ביניהם, הוא יכול להיות עם שתי נשים, אחת מותרת לו ואחת אסורה לו ואין הוא מרגיש בהבדל בין השתיים, אך הנפש שלו מתלכלכת, ורק הקב"ה יודע להבחין בין המצווה לעבירה, כמו שנאמר (משלי כא, ב): "כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן רוחות ה'".
326 כפי שאמרנו לעיל, כאשר אדם מרבה בעשיית מצוות, נפשו מזדככת, כמו שנאמר (איוב לג, כח): "וחיתו באור תראה", וכן "לאור באור החיים" (שם, ל), וכאשר הוא מרבה בעבירות, נפשו נעכרת, כמו שנאמר (תהילים מט, כ): "ועד נצח לא יראו אור". הקב"ה זוכר את כל מעשי האדם, והרי הם לפניו כדבר הכתוב אצל האדם, כמו שנאמר על הצדיקים (מלאכי ג, טז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו", ועל הרשעים נאמר (ישעיה סה, ו): "הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי".
327 מהפסוקים שהבאנו ניתן להבין, שהקב"ה זוכר את מעשי האדם על ידי כתיבה, אך זהו כמובן משל. הקב"ה גמל חסד עם האדם, ונתן בו יכולת להמיר כל דבר שהוא שומע לכתיבה, כדי שיוכל לזוכרו לטווח רחוק, הקב"ה כמובן לא זקוק לדבר זה, מפני שהוא זוכר ללא כתיבה. אצלנו הכתיבה היא כלי עזר, הדבר דומה למשקפיים אצל אדם עם קשיי ראיה ולמקל לאדם צולע, אדם בריא לא זקוק לעזרים אלו, וכך גם הקב"ה איננו זקוק לכלי עזר על מנת לזכור. והנביא המשיל זאת לכתיבה, כדי שאנו נבין זאת יותר טוב.
328 כל זמן שהעולם הזה קיים, הקב"ה זוכר את כל מעשי בני האדם, כדי לתת להם גמול בעולם הבא, אותו יברא הקב"ה לאחר שיבראו כל בני האדם הצריכים להיברא לפי חוכמת ה', כמו שאמר שלמה המלך (קהלת ג, יז): "אמרתי אני בליבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים", וכן נאמר עוד בקהלת (יב, יד): "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט אם טוב ואם רע".
329 אומנם הקב"ה ייתן את עיקר השכר לאדם בעולם הבא, אך חלק ממנו ניתן כבר בעולם הזה. והשכר בעולם הזה הוא סימן לגמול שינתן בעולם הבא. הטובות לצדיקים נאמרו בפרשת בחוקותי, ונאמר על השכר הטוב (תהילים פו, יז): "עשה עימי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו", ועל הקללות למי שלא שומע לקול ה', שנכתבו בהמשך הפרשה, אמרה התורה (דברים כח, מו): "והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם".
330 עיקר הזכות של הצדיקים נשמר לעולם הבא, כמו שנאמר (תהילים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", וכן כל העונשים על עבירות הרשעים נשמרים ולא דנים אותם עליהם בעולם הזה, כמו שנאמר (דברים לב, לד): "הלא הוא כמוס עימדי חתום באוצרותי".

להצלחת תמר בת רחל הי"ו
לעילוי נשמת שלמה בן סוליקה ושמחה בת רחמה לבית דדון ז"ל
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il