ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר גבורות השם

ו' אב התשע"ו

גבורות השם פרק ס"ט חלק ב'

בשביל הנשמהו' אב התשע"ו
100
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
הקרבן - לחם ה', כי הכול שב אל הקב"ה
גבורות השם
בשביל הנשמה
1 - פרק א' חלק א'
2 - פרק א' חלק ב'
3 - פרק ב' חלק א'
טען עוד
וְנִקְרָא הַקָּרְבָּן: אִשֶּׁה (שמות כט, יח ועוד), לַחְמִי (במדבר כח, ב), אַף כִּי חָלִילָה לוֹ 1 מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים. רַק כִּי הָאָדָם אִם לֹא יֹאכַל 2 וְשָׁב אֵלָיו הָאֹכֶל הָיָה חָסֵר וְהַלֶּחֶם מַשְׁלִימוֹ עַד שֶׁאֵינוֹ חָסֵר דָּבָר, וְכֵן בָּזֶה שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, רָצָה לוֹמַר שֶׁהַכֹּל אֶפֶס זוּלָתוֹ, כִּי בְּמַדְרֵגַת רוֹמְמוּתוֹ הִנֵּה הוּא יִתְבָּרַךְ הַכֹּל וְאֵינוֹ חָסֵר דָּבָר. וְאַל יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהַנִּמְצָאִים הֵם 3 דָּבָר זוּלָתוֹ, שֶׁאִם הָיוּ נֶחְשָׁבִים דָּבָר זוּלָתוֹ, אִם כֵּן הוּא יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם יֶחְסַר דָּבָר, שֶׁהַנִּמְצָאִים זוּלָתוֹ, אֲבָל אֵין הַדָּבָר כָּךְ, כִּי כָּל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ, וְכָל הַנִּמְצָאִים אֶפֶס זוּלָתוֹ. וּלְפִיכָךְ נִצְטַוָּה הֶעָלוּל בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן. כִּי כַּאֲשֶׁר מֵבִיא עָלָיו קָרְבָּן מִמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, וְהַמָּמוֹן קִנְיָנוֹ וְהוּא שַׁיָּךְ אֶל הָאָדָם, וְנֶחְשָׁב כַּאֲשֶׁר מֵבִיא אֵלָיו קָרְבָּן מִמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה. וּמִפְּנֵי שֶׁבְּמַה שֶּׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו הִנֵּה הוּא יִתְבָּרַךְ בִּלְתִּי חָסֵר דָּבָר, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן: לֶחֶם אִשֶּׁה (ויקרא ג, יא ועוד), כִּי הַלֶּחֶם גַּם כֵּן גּוֹרֵם שֶׁאֵין הַנִּמְצָא חָסֵר, וְאַף עַל גַּב שֶׁאַף אִם לֹא יַקְרִיב הָאָדָם הַקָּרְבָּן 4 הוּא גַּם כֵּן בִּלְתִּי חָסֵר, וְחַס וְשָׁלוֹם, כִּי לֹא יִתֵּן לוֹ הָאָדָם דָּבָר. זֶהוּ בְּוַדַּאי מִפְּנֵי שֶׁהַנִּמְצָאִים כֻּלָּם בְּעַצְמָם הֵם תְּלוּיִים בּוֹ, וְכֻלָּם אֶפֶס זוּלָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין הַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהוּא שָׁב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ הוֹסָפָה עַל כְּלַל הַמְּצִיאוּת, שֶׁהוּא שָׁב בִּכְלָלוּתוֹ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. מָשָׁל, אָדָם אֶחָד נָטַל מַיִם וֶהֱבִיאָם לַיָּם, וְכִי הוֹסִיף זֶה עַל יְסוֹד הַמַּיִם? אֵין כָּאן תּוֹסֶפֶת כְּלָל! כִּי הַיָּם הוּא יְסוֹד הַמַּיִם, וְהוּא הַכֹּל, וְאֵין דָּבָר פְּרָטִי מוֹסִיף עָלָיו, וּמִכָּל מָקוֹם נִקְרָא שֶׁהֵבִיא מַיִם לַיָּם. וְכֵן אֵין דָּבָר זֶה, שֶׁהוּא הַקְרָבַת קָרְבָּן, שֶׁהוּא הֲשָׁבַת הַנִּמְצָאִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תּוֹסֶפֶת בְּמַה שֶּׁכְּלַל הַמְּצִיאוּת שָׁב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמִכָּל מָקוֹם נִקְרָא שֶׁהוּא מֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁהוּא נִקְרָא: אִשַּׁי, לַחְמִי, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא הֲשָׁבַת הַנִּמְצָאִים אֶל ה'. וְאֵין זֶה רַק לִזְכוּת הָאָדָם 5 בְּפֹעַל שֶׁלּוֹ, שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַנִּמְצָאִים יָשׁוּבוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַהֲרֵי עָשָׂה זֶה הָאָדָם, שֶׁהֵבִיא הַקָּרְבָּן. וְהוּא נִקְרָא: קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח, ב), כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר.

בקרבנות נאמר רק השם המיוחד
וּלְפִיכָךְ כָּל עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת לְהוֹרוֹת כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֶפֶס זוּלָתוֹ, וּלְכָךְ לֹא תִמְצָא בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא אֵל וְלֹא אֱלֹהֶיךָ (מנחות קי, א), רַק שֵׁם הַמְיֻחָד. כִּי הַקָּרְבָּנוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵם, לְהוֹרוֹת עַל אַחְדוּתוֹ, שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים בְּמַדְרֵגַת רוֹמְמוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ נֶחְשָׁבִים לְאֶפֶס וְהַכֹּל שָׁב אֵלָיו, שֶׁאֵין דָּבָר נִמְצָא זוּלַת מֵחַסְדֵי ה', אֲבָל בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ הַכֹּל שָׁב אֵלָיו וְאֵין כָּאן בְּרִיאָה כְּלָל, וְזֶהוּ שְׁלֵמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵין מְצִיאוּת זוּלָתוֹ.
____________________________
הקרבן נקרא: אשה, ונקרא: לחמי, אף כי חלילה 1 לומר שהקרבן הוא לחמו או אשו של הקב"ה. ביאור דבר זה: כאשר האדם לא אוכל הרי הוא חסר, וכאשר הוא אוכל 2 האוכל הופך להיות חלק ממנו, והאוכל משלים את החסרון עד שהאדם שלם מבלי חסרון. על דרך זו יש להבין את עניין הקרבן. כל הנמצאים שבים אל הקב"ה, כלומר, כל המציאות היא כאין, זולת מציאות הקב"ה, שהוא הכל ואינו חסר דבר. אין להעלות על הדעת שלנבראים 3 יש מציאות עצמית, כי אם היתה להם מציאות עצמית הנבדלת ממציאות ה', נמצא שהקב"ה חסר, שהרי לנבראים יש קיום שאיננו תלוי בו. אבל האמת היא שכל הנמצאים שבים אל אמיתת מציאות ה', והם אפס זולתו. לכן נצטוו הנבראים להביא קרבן, כי כאשר מביא האדם קרבן מממונו, הרי הוא מביא לה' ממון שהוא קנינו ושייך לו, וזה נחשב כאילו האדם מביא את עצמו אל בוראו. כאשר הנבראים שבים אל הקב"ה באמצעות הקרבן, הרי כביכול אין הקב"ה חסר דבר, ולכן נקרא הקרבן: לחם ואישה, כי גם הלחם גורם לאדם שלא יהיה חסר. ואף שאין הדמיון גמור, שהרי גם אם לא יקריב האדם קרבן לא יהיה 4 הקב"ה חסר כלום, שהרי האדם לא יכול להוסיף דבר לקב"ה. דבר זה בודאי נכון, מפני שכל הנבראים תלויים בו וכולם אפס חוץ ממנו יתברך, ואין בהבאת הקרבן הוספה כל שהיא על המציאות, אלא שהוא שב ומתחבר אל ה' יתברך. משל למה הדבר דומה, לאדם שנטל מים והוסיפם לים, וכי הוסיף דבר על יסוד המים שבים? הרי אין כאן תוספת כלל! כי הים הוא יסוד המים והוא הכל, ואין דבר פרטי מוסיף על הכלל. בכל אופן, במעשה זה האדם מביא מים לים. וכן הוא בעניין הקרבן, שהוא חיבור הנבראים אל השם יתברך. אין במעשה זה תוספת, מפני שכלל המציאות מחוברת אל הקב"ה, אבל בכל זאת במעשה ההקרבה נקרא שהביא קרבן. קרבן זה נקרא: אשי, ונקרא: לחמי, כי הקרבן הוא ההשבה אל הקב"ה. הבאת הקרבן מזכה את האדם המביא 5 בעצם המעשה שעשה, מפני שרצון השם הוא שישובו אליו הנבראים, וזה מה שעשה המקריב. לכן הקרבן נקרא: קרבני לחמי, וכמו שהתבאר.
כיון שעניין הקרבנות להורות שהקב"ה יחיד בעולם ואין זולתו, לכן לא הוזכר בתורה בפרשות הקרבנות לא השם אל ולא אלוקיך אלא רק השם המיוחד. הקרבנות באו להורות על אחדותו, ושכל הנבראים נחשבים לאפס בפני רוממותו, ושהכל שב אליו, שאין דבר נמצא אם לא בחסדי ה'. המציאות האמיתית היא שהכל מחובר אל ה' ואין הבריאה נחשבת כלל, וזו שלמותו, שאין דבר זולתו.


ביאורים
אם נתבונן על יחסם של בני האדם לממונם, נמצא שהם קשורים אליו מאוד. אדם יכול להיות שמח מאוד ומצליח מאוד כאשר נכסיו רבים ומוצלחים, ולהיפך – מי שמאבד את ממונו, הדבר נוגע עד עמקי נפשו, עד שאמרו חז"ל: "א"ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה – כאילו נוטל נשמתו ממנו" [בבא קמא קיט.]. זו אחת הסיבות לכך שהקרבת קרבן מממונו של האדם נחשבת כאילו האדם נתן את נפשו אל הבורא. ממונו של האדם קשור אליו גם מכוח היותו בעלים עליו, וגם מכוח זה שדרכו האדם יכול להוציא את עצמו אל הפועל ולעשות דברים בעולם.
הקרבנות נקראו לחמו של הבורא, והם מוקרבים לאש שלו. דימוי זה לכאורה אינו מובן. וכי הבורא, שהוא המציאות העליונה האחדותית והמושלמת, זקוק לאכילה המשלימה אותו או למשהו שישלים את צרכיה של האש שלו?
התשובה לכך עמוקה מאוד, ולכן אינה פשוטה להבנה אנושית. הקרבן משלים, כביכול, את הבורא בכך שהנבראים שנבראו ונאצלו מאִתו יתברך שבים אליו, מתמסרים אליו ועובדים אותו. במעשים אלו הם חוזרים ונדבקים במקור האלוהי, שהוא המקור שלהם. מציאות זו אינה מעידה על חיסרון שלו, שהרי כל המציאות כולה היא שלו, אולם היא מבטאת את השלמת רצונו בכך שכל המציאות מודה ומכירה במלכות ה' ודבקה בו, ומהווה השלמה וזכות לאדם בעצם התקרבותו אל הבורא.

הרחבות
 להתקרב אל ה'
שֶּׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו. עובדי עבודה זרה חשבו שהאלים זקוקים לקרבנותיהם, לכן הקריבו להם, כדי להשקיט את רעבונם ולפייסם. על פי תובנה מוטעית זו, פירוש המילה 'קרבן' הוא הגשת המתנה לאל (לקרב את המתנה למקבל).
אולם המהר"ל מבאר שהאל אינו חסר, ולכן הקרבנות לא נועדו לטובת המקבל (הקב"ה). אלא שעל ידי הקרבנות בני האדם שבים ומתקרבים אל ה'. על פי תפיסה זו מסביר הרש"ר הירש את משמעות המילה 'קרבן': "פירוש 'קרב' כמשמעו: להתקרב ... מוכח מכאן, שהקרבן בא לספק את צרכי המקריב (=האדם) ולא את צרכיו של זה שהקרבן קרב אליו (=הקב"ה)... תכלית הקרבן היא קירבת אלהים. 'קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן' [ישעיה נח, ב]... קרבת האלהים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש כ'בהמות', מעורטל מכל ייעוד האדם" [רש"ר הירש, ויקרא א, ב].
בכיוון זה הולך גם הרד"ק . הוא מסביר שמטרת הקרבנות "כדי שתזכרוני ותעלוני על לבבכם תמיד ולא תחטאו, ואם חטאתם שתתודו עם הקרבן ותשובו מדרכיכם הרעים" [רד"ק ישעיהו א, יא]. קרבנות התמיד יוצרים רצף תמידי של עבודת ה', וכך אנו זוכרים כל הזמן שאנו עבדי ה', ובזכות זה אנו נמנעים מלחטוא ולפגום בייעודנו. אולם גם אם נחטא ונתרחק מה', הקרבן הוא זה שעוזר לנו לשוב ולהתקרב אליו. ההקרבה גורמת לאדם לחוש שדמו הוא שהיה צריך להישפך על גבי המזבח [על פי הרמב"ן ויקרא א, ט], ומתוך כך הוא מכיר בחומרת חטאו, ומתוודה בלב שלם על חטאיו. הרד"ק [שם] ממשיך לבאר שהקרבת קרבן באופן זה, הגורם לקירוב האדם אל ה', היא לריח ניחוח לפני ה'. אולם על הקרבה סתמית בלא כוונה נאמר הפסוק: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" [ישעיהו א, יא].
עוד בנושא גבורות השם

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il