ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וּבְפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (מגילה לא, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת* לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ח): וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁמָּא בָּנַי חַס וְשָׁלוֹם חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ וְאַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּכְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה?! אָמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. אָמַר לְפָנָיו: תֵּינַח* בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ לְפָנַי קָרְבָּן, וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כָּל עֲוֹונוֹתֵיהֶם, עַד כָּאן. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ, שֶׁאִם בָּא לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּן מְכַפֵּר לָהֶם הַשֵּׁם חֵטְא שֶׁלָּהֶם, אִם כֵּן לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר* שֶׁאִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּמָה עִנְיָנוֹ לְזֶה שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אֲבָל הַפֵּרוּשׁ: שֶׁהָיָה יָרֵא אַבְרָהָם כִּי יִתְרַחֲקוּ בָּנָיו מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּסִבַּת חֶטְאָם, וְיִהְיֶה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁבִּשְׁבִיל חֶטְאָם נִתְרַחֲקוּ מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְנִדְחוּ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. אָמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁהֵם נִתְרַחֲקוּ מִן הָעִלָּה, וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְיִשְׂרָאֵל הַקָּרְבָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲלוּלִים בְּעַצְמָם, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִמֶּנּוּ יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֶל עִלָּתוֹ וְלֹא יִתְרַחֲקוּ. כִּי אַף אִם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ בִּשְׁבִיל חֵטְא מָה* בְּמִקְרֶה, מִכָּל מָקוֹם כַּאֲשֶׁר הַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, הֲרֵי יִשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְתָבִין דְּבָרִים אֵלּוּ. וּלְפִיכָךְ כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּקָּרְבְּנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לָהֶם חֶטְאָם, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לָהֶם הַרְחָקָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי חֵטְא, כִּי בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם הֲשָׁבָה אֶל הָעִלָּה הוּא סִלּוּק וְכַפָּרַת הָרִחוּק שֶׁגּוֹרֵם הַחֵטְא. וְכֵן אִם אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהֵם מִתְעַסְּקִין בְּהִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת וְסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ בְּמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְכָךְ הַתּוֹרָה שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת הוּא סֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וּכְמוֹ שֶׁמְּכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן בְּמַעֲשֶׂה, כָּךְ מְכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי סֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲלוּלִים מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֲכָנָה וְסֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וְזֶהוּ כַּפָּרַת חֵטְא. וּלְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה מַעַמְדוֹת הַקָּרְבָּן, לֹא הָיָה קִיּוּם אֶל כָּל הַנִּמְצָאִים, שֶׁאֵין הַנִּמְצָאִים בְּצַד עַצְמָם יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם כְּלָל, רַק שֶׁהֵם עוֹמְדִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וּבְמַה שֶּׁהֵם שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. כִּי הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שִׁירָה וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
אף שהנברא בהכרח שב לבוראו, ציווה על קרבנות כדי שיזכה האדם במעשה שלו
וּמֵעַתָּה הִתְבָּאֵר לְךָ כִּי לֹא הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת רְאוּיִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, בְּמַה שֶּׁהֵם עֲלוּלִים 1 בַּעֶצֶם וּבָרִאשׁוֹנָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִן הָעִלָּה יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֵלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה צִוָּה לְהַקְרִיב לוֹ קָרְבָּן, כִּי לֹא צָרִיךְ 2 הֲשָׁבָה גְּמוּרָה, שֶׁיַּקְרִיב עַצְמוֹ אֵלָיו לְגַמְרֵי, רַק הוֹרָאָה שֶׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, תְּלוּיִים בְּמִי שֶׁהוּא נוֹתֵן קִיּוּמָם. וּמִפְּנֵי זֶה נִקְרָא: אִשַּׁי, לַחְמִי, מִטַּעַם אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר. כִּי כַּאֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ הַכֹּל, וְכָל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, הֲרֵי הוּא בִּלְתִּי חָסֵר. וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים בְּוַדַּאי שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם, שֶׁכָּל עָלוּל תּוֹלֶה בְּעִלָּתוֹ. חָפֵץ הוּא יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹת הָאָדָם שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה זֶה בְּפֹעַל שֶׁלּוֹ. וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה עוֹד, בְּאֵלּוּ דְּבָרִים הָעֲמֻקִּים מְאֹד מְאֹד.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
65 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ו'
66 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ז'
67 - גבורות השם פרק ע' חלק א'
טען עוד
התבאר לך, שאין הקרבנות ראויים אלא לישראל, מפני שהם נבראו 1 מעצמותו יתברך והם שנבראו בראשונה. כל נברא חוזר למקורו, ומפני זה ציווה הקב"ה להקריב לו קרבן. אין צורך שהאדם 2 יקריב את עצמו, אלא להורות שהנבראים שבים אליו, תלויים במי שהוא נותן להם את קיומם. מפני זה נקרא הקרבן: לחמי ואשי, מהטעם שהתבאר. כיון שהוא יתברך הכל, וכל הנמצאים שבים להדבק בו, משום כך הוא אינו חסר. ואף על פי שכל הנמצאים בהכרח שבים אל ה', שהרי כל הנמצאים נמצאו ממנו, בכל זאת ציווה בהקרבת הקרבן כדי לזכות את האדם שיעשה הוא מעשה בפועל כדי להדבק בבורא. ואין להאריך עוד בזה, בדברים אלו שהם עמוקים מאד מאד.
[ מַעֲמָדוֹת – האדם שעומד בשעת הקרבת קורבנו. תֵּינַח – תנוח דעתך, מובן הדבר. לֵיהּ לְמֵימַר – לו לאמר. מָה – מסוים.]
ביאורים
המהר"ל חותם את הפרק העוסק בענייני הקרבנות. חז"ל אמרו שלולא המעמדות לא היו שמים וארץ מתקיימים, דהיינו – שבלי הקרבנות והזכרת עניינם, עם ישראל עלול חלילה לעבור מן העולם אם יחטא. לפי זה יש לשאול מה הקשר בין קיום העולם לאחר חטא לבין קיום שמים וארץ? המהר"ל מתרץ שעניינם של הקרבנות הוא הדבקות של הנבראים בבורא, וביטוי לכך שכל המציאות היא ממנו, ותלויה בו. דבקות מתמדת זו עומדת ביסוד בריאתו של העולם. העולם כולו נברא לכבודו של הבורא, ודבקות הברואים בבורא עומדת ביסודו. לכן הקרבת הקרבנות, כמו גם העיסוק בקריאה ובלימוד פרשיות הקרבנות שבתורה, נותנים קיום לשמים ולארץ, וממילא מתקנים את החטאים בשורשם, וגורמים לכך שגם אם יהיו בעולם מציאויות של חטא – הוא לא ייהרס. הוא מסיים בכך שהקב"ה יכול היה אמנם לגרום שהמציאות תבטא מעצמה את דבקותה בבורא, אולם הוא רצה לזכות אותנו להיות אלה שמגלים במעשינו, דרך הקרבת הקרבנות, את המציאות הזאת בפועל.
הרחבות
מסירות הנפש שבקרבנות
אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. המהר"ל מביא את דברי חז"ל, שלפיהם ברית בין הבתרים היא המקור לעבודת הקרבנות. המלבי"ם בפירושו לתורה מסביר את משמעות דבריהם: "פירשו במדרש... שזכות מה שמסרת את עצמך להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות (מסירות הנפש ממשיכה להתקיים בקרבנות), שעניין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר את עצמו להשחט ולהקרב על דבר כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב את עצמו ונשרף בפועל, אחר שכבר היה זה בפועל במקור מחצבתו שמסר נפשו לכבשן , וכל מה שנעשה בהשורש נחשב כי נעשה גם בהענפים ותולדותיו אשר יוליד" [בראשית טו, ט].
המלבי"ם מסביר שהקרבנות הם המשך ישיר למסירות הנפש של אברהם אבינו, שהשליך עצמו לאש למען כבוד ה'. כלומר, מטרת הקרבנות היא שהמקריב יחשוב שמקריב את עצמו לה', והוא הוא הנשחט והנשרף, אלא שהקב"ה מקבל את הבהמה במקומו. רצונו להקריב את עצמו על המזבח נחשב לפני הקב"ה כאילו הוקרב ממש, וכאילו מסר נפשו על כבוד ה'. במבט מעמיק, המקריבים קרבנות (או האומרים את פרשיות הקרבנות) בכל הדורות באמת מסרו (ומוסרים) נפשם. במעשה מסירות הנפש של אברהם אבינו הוטבעה תכונה שורשית זו בנפש, ומאז נמצאת אצל צאצאיו בכל הדורות.
לעילוי נשמת אברהם אספיס בן משה הלוי ע"ה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך ללמוד גמרא?
האם מותר לפנות למקובלים?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הכוח המיוחד של שבת שובה
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
