ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר גבורות השם

י"א אב התשע"ו

גבורות השם פרק ס"ט חלק ז'

בשביל הנשמהי"א אב התשע"ו
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
הקרבנות וסדר הקרבנות נותנים קיום לעם ולעולם
גבורות השם
בשביל הנשמה
1 - פרק א' חלק א'
2 - פרק א' חלק ב'
3 - פרק ב' חלק א'
טען עוד
וּבְפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (מגילה לא, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת* לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ח): וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁמָּא בָּנַי חַס וְשָׁלוֹם חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ וְאַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּכְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה?! אָמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. אָמַר לְפָנָיו: תֵּינַח* בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ לְפָנַי קָרְבָּן, וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כָּל עֲוֹונוֹתֵיהֶם, עַד כָּאן. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ, שֶׁאִם בָּא לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּן מְכַפֵּר לָהֶם הַשֵּׁם חֵטְא שֶׁלָּהֶם, אִם כֵּן לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר* שֶׁאִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּמָה עִנְיָנוֹ לְזֶה שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אֲבָל הַפֵּרוּשׁ: שֶׁהָיָה יָרֵא אַבְרָהָם כִּי יִתְרַחֲקוּ בָּנָיו מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּסִבַּת חֶטְאָם, וְיִהְיֶה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁבִּשְׁבִיל חֶטְאָם נִתְרַחֲקוּ מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְנִדְחוּ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. אָמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁהֵם נִתְרַחֲקוּ מִן הָעִלָּה, וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְיִשְׂרָאֵל הַקָּרְבָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲלוּלִים בְּעַצְמָם, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִמֶּנּוּ יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֶל עִלָּתוֹ וְלֹא יִתְרַחֲקוּ. כִּי אַף אִם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ בִּשְׁבִיל חֵטְא מָה* בְּמִקְרֶה, מִכָּל מָקוֹם כַּאֲשֶׁר הַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, הֲרֵי יִשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְתָבִין דְּבָרִים אֵלּוּ. וּלְפִיכָךְ כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּקָּרְבְּנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לָהֶם חֶטְאָם, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לָהֶם הַרְחָקָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי חֵטְא, כִּי בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם הֲשָׁבָה אֶל הָעִלָּה הוּא סִלּוּק וְכַפָּרַת הָרִחוּק שֶׁגּוֹרֵם הַחֵטְא. וְכֵן אִם אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהֵם מִתְעַסְּקִין בְּהִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת וְסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ בְּמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְכָךְ הַתּוֹרָה שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת הוּא סֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וּכְמוֹ שֶׁמְּכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן בְּמַעֲשֶׂה, כָּךְ מְכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי סֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲלוּלִים מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֲכָנָה וְסֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וְזֶהוּ כַּפָּרַת חֵטְא. וּלְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה מַעַמְדוֹת הַקָּרְבָּן, לֹא הָיָה קִיּוּם אֶל כָּל הַנִּמְצָאִים, שֶׁאֵין הַנִּמְצָאִים בְּצַד עַצְמָם יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם כְּלָל, רַק שֶׁהֵם עוֹמְדִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וּבְמַה שֶּׁהֵם שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. כִּי הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שִׁירָה וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת.

אף שהנברא בהכרח שב לבוראו, ציווה על קרבנות כדי שיזכה האדם במעשה שלו
וּמֵעַתָּה הִתְבָּאֵר לְךָ כִּי לֹא הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת רְאוּיִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, בְּמַה שֶּׁהֵם עֲלוּלִים 1 בַּעֶצֶם וּבָרִאשׁוֹנָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִן הָעִלָּה יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֵלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה צִוָּה לְהַקְרִיב לוֹ קָרְבָּן, כִּי לֹא צָרִיךְ 2 הֲשָׁבָה גְּמוּרָה, שֶׁיַּקְרִיב עַצְמוֹ אֵלָיו לְגַמְרֵי, רַק הוֹרָאָה שֶׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, תְּלוּיִים בְּמִי שֶׁהוּא נוֹתֵן קִיּוּמָם. וּמִפְּנֵי זֶה נִקְרָא: אִשַּׁי, לַחְמִי, מִטַּעַם אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר. כִּי כַּאֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ הַכֹּל, וְכָל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, הֲרֵי הוּא בִּלְתִּי חָסֵר. וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים בְּוַדַּאי שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם, שֶׁכָּל עָלוּל תּוֹלֶה בְּעִלָּתוֹ. חָפֵץ הוּא יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹת הָאָדָם שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה זֶה בְּפֹעַל שֶׁלּוֹ. וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה עוֹד, בְּאֵלּוּ דְּבָרִים הָעֲמֻקִּים מְאֹד מְאֹד.
____________________________
בפרק בני העיר: אמר רבי אמי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?! אמר לו: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם. יש לתמוה: אם באו לומר שבשביל הקרבן הקב"ה מכפר להם על חטאיהם, אם כן למה פתח בכך שאלמלא מעמדות לא התקיימו שמים וארץ? אבל הפירוש הוא: אברהם היה ירא שמא בעקבות החטא יתרחקו בניו מהשם יתברך ויעשה להם כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה, שנדחו מהקב"ה לגמרי. אמר לו הקב"ה, מכיון שהקרבנות הם השבת הנברא לדבקות בבורא, לכן לא יעשה להם מה שעשה לדור המבול ולדור הפלגה, כי דור המבול ודור הפלגה התרחקו מהבורא, אבל ישראל, שהם ראויים להקריב קרבנות, בהיותם נבראים מעצמותו, ולנברא מעצמותו יש השבה אליו, לכן אף אם יתרחקו ממנו ויחטאו הרי החטא הוא דבר מקרי והקרבן מחזיר את הנברא אל הבורא, ולכן ישראל דבקים בקב"ה ואינם נפרדים ממנו, הבן דברים אלו. על כן כל זמן שישראל עוסקים בקרבנות, הקב"ה מכפר להם חטאם, ואף אם יחטאו, באמצעות הקרבנות הם שבים, והריחוק שנגרם כתוצאה מן החטא מתבטל. וכן כאשר בית המקדש אינו קיים, והם עוסקים בהלכות קרבנות וסדר קרבנות, אז הקרבנות הם השבת הנברא אל הבורא כמו שבארנו, וכך תורת הקרבנות היא סדר של השבת הנברא אל הבורא. וכמו שמכפר הקרבן במעשה, כך מכפר להם בסדר הקרבנות, שגם סדר הקרבנות הוא סדר ההשבה של הנברא אל הבורא, וזה כפרת החטא. לכן אם לא היו מעמדות הקרבן, לא היו הנבראים יכולים להתקיים. כי הנבראים מצד עצמם בלא דבקות בבורא אין להם קיום, וביכולת לשוב אל ה' יש להם קיום, כמו שבארנו למעלה. כי העולם עומד על העבודה, כמבואר בפרק מז ובמקומות נוספים.
התבאר לך, שאין הקרבנות ראויים אלא לישראל, מפני שהם נבראו 1 מעצמותו יתברך והם שנבראו בראשונה. כל נברא חוזר למקורו, ומפני זה ציווה הקב"ה להקריב לו קרבן. אין צורך שהאדם 2 יקריב את עצמו, אלא להורות שהנבראים שבים אליו, תלויים במי שהוא נותן להם את קיומם. מפני זה נקרא הקרבן: לחמי ואשי, מהטעם שהתבאר. כיון שהוא יתברך הכל, וכל הנמצאים שבים להדבק בו, משום כך הוא אינו חסר. ואף על פי שכל הנמצאים בהכרח שבים אל ה', שהרי כל הנמצאים נמצאו ממנו, בכל זאת ציווה בהקרבת הקרבן כדי לזכות את האדם שיעשה הוא מעשה בפועל כדי להדבק בבורא. ואין להאריך עוד בזה, בדברים אלו שהם עמוקים מאד מאד.
[ מַעֲמָדוֹת – האדם שעומד בשעת הקרבת קורבנו. תֵּינַח – תנוח דעתך, מובן הדבר. לֵיהּ לְמֵימַר – לו לאמר. מָה – מסוים.]


ביאורים
המהר"ל חותם את הפרק העוסק בענייני הקרבנות. חז"ל אמרו שלולא המעמדות לא היו שמים וארץ מתקיימים, דהיינו – שבלי הקרבנות והזכרת עניינם, עם ישראל עלול חלילה לעבור מן העולם אם יחטא. לפי זה יש לשאול מה הקשר בין קיום העולם לאחר חטא לבין קיום שמים וארץ? המהר"ל מתרץ שעניינם של הקרבנות הוא הדבקות של הנבראים בבורא, וביטוי לכך שכל המציאות היא ממנו, ותלויה בו. דבקות מתמדת זו עומדת ביסוד בריאתו של העולם. העולם כולו נברא לכבודו של הבורא, ודבקות הברואים בבורא עומדת ביסודו. לכן הקרבת הקרבנות, כמו גם העיסוק בקריאה ובלימוד פרשיות הקרבנות שבתורה, נותנים קיום לשמים ולארץ, וממילא מתקנים את החטאים בשורשם, וגורמים לכך שגם אם יהיו בעולם מציאויות של חטא – הוא לא ייהרס. הוא מסיים בכך שהקב"ה יכול היה אמנם לגרום שהמציאות תבטא מעצמה את דבקותה בבורא, אולם הוא רצה לזכות אותנו להיות אלה שמגלים במעשינו, דרך הקרבת הקרבנות, את המציאות הזאת בפועל.

הרחבות
מסירות הנפש שבקרבנות
אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. המהר"ל מביא את דברי חז"ל, שלפיהם ברית בין הבתרים היא המקור לעבודת הקרבנות. המלבי"ם בפירושו לתורה מסביר את משמעות דבריהם: "פירשו במדרש... שזכות מה שמסרת את עצמך להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות (מסירות הנפש ממשיכה להתקיים בקרבנות), שעניין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר את עצמו להשחט ולהקרב על דבר כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב את עצמו ונשרף בפועל, אחר שכבר היה זה בפועל במקור מחצבתו שמסר נפשו לכבשן , וכל מה שנעשה בהשורש נחשב כי נעשה גם בהענפים ותולדותיו אשר יוליד" [בראשית טו, ט].
המלבי"ם מסביר שהקרבנות הם המשך ישיר למסירות הנפש של אברהם אבינו, שהשליך עצמו לאש למען כבוד ה'. כלומר, מטרת הקרבנות היא שהמקריב יחשוב שמקריב את עצמו לה', והוא הוא הנשחט והנשרף, אלא שהקב"ה מקבל את הבהמה במקומו. רצונו להקריב את עצמו על המזבח נחשב לפני הקב"ה כאילו הוקרב ממש, וכאילו מסר נפשו על כבוד ה'. במבט מעמיק, המקריבים קרבנות (או האומרים את פרשיות הקרבנות) בכל הדורות באמת מסרו (ומוסרים) נפשם. במעשה מסירות הנפש של אברהם אבינו הוטבעה תכונה שורשית זו בנפש, ומאז נמצאת אצל צאצאיו בכל הדורות.

לעילוי נשמת אברהם אספיס בן משה הלוי ע"ה
עוד בנושא גבורות השם

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il