בימים הקודמים למדנו על כך שחג הסוכות בא לחזק אותנו להתנתק ברמה מסוימת מתאוות העולם. אנו יוצאים מן הנוחיות והקביעות של הבית, ויוצאים לדירת עראי המזכירה לנו שכל העולם הזה הוא בעצם "דירת עראי".תחושה זו מביאה אותנו להתנערות מדאגות והתמקדות בערכים הנצחיים שבחיים.
בקטע שלפנינו מתוך ספרו 'בת עין', מעמיק רבי אברהם דוב מאווריטש (סוף ימיו עברו עליו בעיר הקודש צפת, בשנת ה'תר"א פרצה מגפה בצפת אשר הפילה חללים רבים. הרבי מאוורוטשחלה, והבטיח כי הוא יהיה הקרבן האחרון בה. ביום י"ב בכסלו נפטר והמגפה פסקה), וחושף את השורש של התאוות והעצבות, ומקשר אותו באמצעות רמזים וגימטריאות למצוות ניסוך המים המיוחדת לחג הסוכות ולמצוות ארבעת המינים. יסוד רוע זה הוא מדת הגאווה ותיקונה הוא כמובן השפלות והענווה.
"הנה ניסוך המים היה בשני בששי ובשביעי ואיתא (וכתוב) בזוהר הקדוש שהסימן הוא "בוז יבוזו לו" היינו שלא יחשב בעיניו כל תאוות עולם הזהנגד ההשתוקקות לבורא עולם ברוך הוא.וזה אין יכול להיות רק כשהוא בבחינת'בוז', היינו שהוא "נבזה בעיניו נמאס"(תהילים ט"ו). שיש לו בחינת שפלות וענוה באמת לאמיתו והוא בעצמו אינו נחשב בעיניו כלל, ואז ממילא כל התאוות גם כן אינם נחשבים בעיניו כלל, ואינו משתוקק רק לאהבתהשם יתברך".
נקודה זו צריכה ביאור רב ועמוק. אפשר לומר, שכל התאוות באות בסופו של דבר או מן האגו, או על מנת להגדיל את האגו. כאשר אדם מייחס לעצמו ולגופו חשיבות רבה, הוא רגיש מאוד לכל מה שקורה לו, והוא שואף מאוד להיטיב את תנאיו. אולם כאשר אדם אינו שם את עצמו במרכז הוא מתעסק יותר בדברים הנוגעים לאחרים ולכלל ולא לשירות גופו או נפשו, ולא להגדלת הגאווה והחשיבות שלו.
"ואז הקב"ה משרה שכינתו עליו, שהבורא ברוך הוא אינו בוחר רק בנמוכי רוח. ועל זה היה מרמז נסוך המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך"
טבע המים שהם מגיעים בקלות אל הנקודה הנמוכה ביותר. חלק המים בעולם - האוקיינוסים והימים - הם החלק הנמוך בעולם, ועל כן המים הם סמל לענווה ושפלות. אך מקורם של המים הם ממקום גבוה תמיד, מן הגשמים, ועל כן הם מהווים גם סמל לחסד האלוקי שיורד מלמעלה דווקא אל הנמוכים והשפלים
מצאנו אם כן את שורשי התאוות, שהן על פי הבחנתנו, השורש של העצבות. השורש של התאוות הוא האגו והגאווה המייחסת משמעות מנופחת למציאות החומרית של האדם. את השורש הרע זה אנו באים לעקור בחג הסוכות.