ביאורים- "בתוך עמי אנכי יושבת"
בספר מלכים אנו מוצאים סיפור על האישה השונמית שבונה בביתה חדר עבור אלישע הנביא. בביקורו של אלישע בביתה, שואל אותה אלישע האם הוא יכול להשתדל עבורה ולבקש בשבילה בקשות מן המלך. עונה האישה לאלישע: " בתוך עמי אנכי יושבת ".
הזהר הקדוש דורש סיפור זה על דרך הנסתר. כאשר אלישע הנביא שואל את האישה האם יש להשתדל עבורה אצל המלך, הוא מתכוון למלך מלכי המלכים הקב"ה. על כך עונה לו האישה: "בתוך עמי אנכי יושבת" – אין לי שום בקשה פרטית, אני רק מבקשת שתתפלל על עם ישראל .
עדיין מהדהדות באוזנינו שאגותיו של מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא זצ"ל עת היה עטוף בטלית על ראשו, רגע לפני תקיעות השופר: " אין לנו להתפלל בראש השנה על עצמנו אלא רק על בעיות של כלל ישראל ". עת בא המלך ומתגלה שמו בארץ, אסור לנו להתעסק בדברים קטנים שיש לנו, אלא רק תפילה אחת בלבנו, ששמו של הקב"ה יופיע בעולם על ידי עם ישראל בצורה הכי שלמה. ומתוך עילוי רצוננו ביום זה – נבנה בתוכנו רצון גדול יותר לתקן אף את מעשינו הפרטיים.

הלכה- ההוספות בתפילה בעשרת ימי תשובה
סדרן של התפילות בעשרת ימי תשובה הוא כמו בכל השנה, אלא שבתפילת שמונה-עשרה מוסיפים "זכרנו לחיים" ו"מי כמוך" בשתי הברכות הראשונות, ו"וכתוב לחיים טובים" ו"בספר חיים" בשתי ברכות אחרונות. ואם שכח להוסיף אחת מהוספות אלו וכבר הזכיר שם ה' בסיום הברכה – אינו חוזר.
כמו כן אומרים "המלך הקדוש" בברכת "אתה קדוש". ואם שכח ולא אמר – חוזר לראש התפילה . בברכת "השיבה שופטינו" מסיים "המלך המשפט" במקום "מלך אוהב צדקה ומשפט". שכח וסיים "מלך אוהב" וכו' – אינו חוזר, כיוון שהזכיר מלכות בברכה. ויש נוהגים לחזור אף בזה. בשחרית ובמנחה אחר חזרת הש"ץ אומרים "אבינו מלכנו" בכל יום, חוץ משבת ומנחה בערב שבת. ויש מן הספרדים שאומרים "אבינו מלכנו" אפילו בשבת.
פעמיים בכל יום אומרים את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (תהלים כז), בשחרית ובערבית, ויש שאומרים אותו במנחה ולא בערבית. הספרדים נוהגים לומר מזמור זה בשחרית. ממשיכים ואומרים אותו עד שמיני עצרת.

דברים שבלב- עצור להתרעננות
מבחנים, לימודים, עבודה. טלוויזיה, מחשב, פלאפון. לישון, לקום, לרוץ, לרוץ ושוב לרוץ. אנחנו מתרוצצים מסביב לשעון, מדלגים מעניין לעניין. יצא למישהו לחשוב פעם ברצינות כמה דקות על משהו לעומק? לעצור לרגע את הריצה הזאת ולעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו?
מנהל של חברה רצינית, חייב לקבוע לעצמו זמן בו הוא מחשב את החשבונות של החברה. לא ייתכן שהוא ירוץ כל היום מכאן לשם ולא יעצור לרגע כדי לראות איפה החברה עומדת, מה מצב החובות, המשימות שעומדות בפתח וכו'. במידה ולא יעשה זאת החברה תתמוטט או לחילופין תדרדר.
אחת מן הדרכים המוצלחות בהן היצר הרע מונע מאתנו לעשות הפסקה שתוביל לשינוי ושיפור במצבנו היא הטרדה בענייני העולם . הוא מעסיק אותנו מסביב לשעון בכל עניין שאפשר מלבד תיקון הנפש. כך אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים לקניות, רואים עוד תכנית, גולשים לעוד אתר ובינתיים – היצר יושב לו מבסוט ומסתכל איך אנחנו לא מתפנים לדברים החשובים באמת. התרופה למצב החולני הזה היא לעצור . להקדיש לכך זמן. זמן איכות בו נלמד תורה ונתבונן קצת על מצבנו. משהו טוב שיגרום לנו לחשוב איך להתקדם קדימה, איך לקדם את החברה שעליה אנחנו אחראים. זאת התרופה האמיתית וכל השאר לא באמת יעזור. ה' העניק לנו את התורה כי הוא ידע עם מי יש לנו עסק, הוא ברא את היצר ומכיר היטב את תחבולותיו. לימוד התורה מחזיר לנו את הכיוון הנכון לחיים ומעורר אותנו לחשוב על הדרך בה אנו צועדים.
לקבוע זמן ביום. חמש דקות לפחות, ללימוד ולהתבוננות, לראות איך לשפר את מצבנו. בלי זה אי אפשר בכלל להתחיל לדבר על שינוי. כמו בנהיגה – כדי לנהוג בערנות צריך לעצור להתרעננות.

סיפור- שבת בערב
שבת בערב. שוב פעם כמו תמיד נפגשים כל החברה בגינה למטה, יושבים, מדברים וצוחקים.
יוני צועד לו לבד באוויר הקריר, ממהר שלא לאחר. רק הרגע הם גמרו את סעודת השבת, והיה כ"כ טוב ומרומם, הוא אפילו זכר פירוש מעניין שהיה לו על הפרשה וכולם אמרו לו 'שכוייח'.
ועכשיו, עכשיו הוא פוסע לו לגינה, לכל החברה. לרדת שם למטה, לשקוע עוד ועוד בכמויות של לשון הרע וזבל. לצחוק על הרב ההוא שהזקן שלו כבר מזמן עבר את גבולות הנורמה, ועל השכן הדוס שתמיד מעיר להם לשתוק בזמן התפילה.
והם, 'שכוייח' הם אמרו לו, 'שכוייח...' באמת מגיע לו, למה לא?!
'צבוע, זה מה שאתה'! קול צועק אליו. 'מה אתה כבר?! חתיכת אפס. כלום'.
גוש עולה לו בגרון, בא לו להקיא ולהקיא...
ואז פתאום, הוא התחיל לדבר אליו, ככה מלב אל לב כמו שהוא מדבר עם חבר.
"אוף ה', אני לא רוצה את זה" הוא לחש לתוך החושך, "לא רוצה לשמוע את כל הלשון הרע הזה, לצחוק על כולם, לא רוצה! באמת שלא רוצה. אבל אתה יודע כמה זה קשה לי שלא ללכת, פשוט קשה... אני לא מסוגל, זה... זה בלתי אפשרי!" כשגמר לדבר הוא הביט על השמיים, הכוכבים הביטו בו נצנצו, כאילו, כאילו ניסו לומר שהוא יכול, שהוא מסוגל! למרות הכל...
הוא המשיך להביט בכוכבים, הם היפנטו אותו. הוא היסס... הרגליים נעצרו, רעדו, הוא התלבט... הביט לשני הכיוונים שוב ושוב, ולבסוף בדחף פתאומי הוא התחיל ללכת. בהתחלה צעדים קטנים ומהססים ואח"כ יותר גדולים וכבר בטוחים, בדרך המוכרת בחזרה לביתו.
כשעמד בפתח הבית הוא הביט מעלה אל השמיים, ונדמה היה לו שהכוכבים זוהרים לכבודו יותר מתמיד.
(תודה רבה לקוראת תמר על שליחת הסיפור)