בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • טעמי מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ז חשוון תשע"ז

תפארת ישראל טעמי המצוות חלק ז'

undefined

רבנים שונים

כ"ז חשוון תשע"ז
5 דק' קריאה
כ"ז חשון תשע"ז
דיון בהסבר הרמב"ן "שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות"
וּמַה שֶּׁאָמַר שֶׁאֵין מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים, פֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אֵין מוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לְקִיחַת בַּעֲלֵי חַיִּים לְצָרְכֵּנוּ1 *. דָּבָר זֶה אֵין סוֹבֵל 2 הַגְּמָרָא כְּלָל. מַה שֶּׁאָמְרוּ: שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת, וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר 3 שֶׁעָשָׂה ה' לְרַחֵם עַל הַבְּהֵמָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם. אָמְנָם מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת, לֹא קַשְׁיָא כְּלָל אַף לְפֵרוּשׁוֹ. וְגַם הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהִקְשָׁה מִדָּבָר זֶה, וְנִדְחַק לוֹמַר כִּי הַמִּשְׁנָה אֵינָהּ הֲלָכָה, כְּמוֹ שֶׁתִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁדָּחָה מִשְׁנָה עֲרוּכָה. אֲבָל לֹא קַשְׁיָא, כִּי יֵשׁ לְפָרֵשׁ, כִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁאֵין מִצְווֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְאֵינָם רַק גְּזֵרוֹת, כְּלוֹמַר, מַה שֶּׁצִּוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ הַמִּצְווֹת, לֹא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר וְצִוָּה בִּשְׁבִיל כָּךְ שֶׁיְּשַׁלַּח הָאֵם. וְכֵן אֲפִלּוּ בָּאָדָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הַצְּדָקָה, לֹא שֶׁהָיָה מְרַחֵם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הֶעָנִי וְצִוָּה לְפַרְנְסוֹ. זֶה אֵינוֹ, שֶׁאִם הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם, אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיְּרַחֵם בְּעַצְמוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְצַוּוֹת אֶת הָאָדָם. רַק הַמִּצְוָה גָּזַר בִּגְזֵרָתוֹ עַל הָאָדָם. וּמֵעַתָּה נוּכַל לוֹמַר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּזַר בִּגְזֵרָתוֹ שֶׁלֹּא יִתְאַכְזֵר הָאָדָם, רַק הָאָדָם יְרַחֵם. כִּי לֹא הָיָה כַּוָּנַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רַק• שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים, לוֹמַר כִּי הַמִּצְוָה עַל הָאָדָם בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה הוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, אוֹ שֶׁמְּרַחֵם עַל הֶעָנִי. וּמִכָּל מָקוֹם אֶפְשָׁר הוּא, וְיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁגָּזַר בִּגְזֵרָתוֹ עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא יִתְאַכְזֵר הָאָדָם, וְלֹא קָשֶׁה כְּלָל. וְכָךְ פֵּרַשְׁנוּ גַּם כֵּן בְּחִבּוּר גּוּר אַרְיֵה בְּפָרָשַׁת חֻקַּת . וּלְפִיכָךְ, אֵין אָנוּ נוֹטִים מִפֵּרוּשׁ הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁקָּשָׁה עָלָיו הַמִּשְׁנָה: הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, דְּזֶה לֹא קַשְׁיָא כְּלָל, רַק כִּי פֵּרוּשׁוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְכָךְ מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁטַּעַם הַמִּצְוָה לִקְבֹּעַ בָּנוּ הַטּוֹב שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, וְכָל הַמִּצְווֹת הֵם לִקְבֹּעַ בָּנוּ מִדּוֹת טוֹבוֹת וְזֶהוּ עִנְיַן הַמִּצְווֹת, גַּם כֵּן אֵינוֹ עוֹלֶה.

___________________________________

את מאמר הגמרא: לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, פירש הרמב"ן זכרונו לברכה, 1 שאין לקב"ה רחמים על הציפור עצמה, לכן אין מניעה עקרונית שניקח האם על הבנים. וראייה לכך שאם היתה מניעה כזו היה אוסר עלינו לשחוט את בעלי החיים. פירוש זה 2 קשה להעמיסו בפשט דברי הגמרא, משום שעל פיו 3 היתה צריכה הגמרא לומר שהקב"ה גזר עלינו לרחם במקום שהוא אינו מרחם. אומנם, ניתן לבאר דברי הגמרא אף לפי גישתו הכללית של הרמב"ן, וגם את שיטת הרמב"ם שנדחק בביאור משנה זו ודחאה מהלכה, ניתן לבאר. אפשר לומר שכוונת המאמר היא שלא ניתנו המצוות מפני שהקב"ה מרחם, ולכן מצות שילוח הקן אינה מפני שהקב"ה מרחם על הציפור, וכך גם מצות הצדקה אינה מפני שהקב"ה מרחם על העני, שאם היה הקב"ה מרחם עליהם, היה הוא דואג להם, ולא היה מצווה זאת על האדם. המצוות הן גזירת הקב"ה על האדם. גזירת הקב"ה היא שהאדם לא יתאכזר אלא ירחם. כוונת חז"ל לומר שלא יעשה מידות הקב"ה רחמים, כלומר שלא יאמר שהקב"ה צווה את האדם בשילוח הקן מפני שהוא מרחם על הציפור, אלא מידות הקב"ה הן גזירות על האדם, והגזירה היא שהאדם ירחם ולא יתאכזר. כך פרשנו מאמר חז"ל זה בגור אריה בפרשת חוקת. לכן מה שאין אנו מקבלים את דברי הרמב"ן, אין זה מפני שקשה עליו מדברי המשנה, שהרי ניתן לבאר משנה זו אף לפי גישתו, אלא שהפירוש שלו אינו נכון מצד תוכנו כמו שהתבאר למעלה. וכן אין נכון לומר שמטרת המצוות לקבוע בנו את המידות הטובות.

[רַק – אלא.]


ביאורים
המהר"ל ממשיך לברר את דברי המשנה שלימדה אותנו שמצוות התורה הן גזֵרות ולכן יש להיזהר מלהפוך אותן לרחמים. לעיל ראינו שלדעת הרמב"ם טעם מצוות שילוח הקן הוא רחמי ה' על בעלי החיים, ולדעת הרמב"ן חינוך האדם לרחמים. לאור דבריהם, עלינו לדון כיצד יש להבין את דברי המשנה: "הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ... מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ", ואת ביאור הגמרא: "מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת".
הרמב"ם, שדברי הגמרא סותרים את דבריו, הסביר שישנה מחלוקת בעניין זה בין חכמי ישראל, וגמרא זו נאמרה על ידי הסוברים שאין לנו לחפש טעמים למצוות התורה, שהרי טעמן הוא רצון ה' בלבד. הרמב"ן הסביר שכוונת חז"ל היא, שהאומר כך טועה במטרת המצווה וטוען שלא בצדק שמטרת המצווה היא רחמים על בעלי החיים.
המהר"ל דוחה הסברים אלו, ואומר שניתן להסביר הסבר אחר שיוכל להתיישב גם עם דעת הרמב"ן, שכוונת חז"ל לומר שהאדם שאומר שמצוות שילוח הקן נועדה לרחם על בעלי החיים, טועה בכך שהופך את מצוות ה' לציווי שמטרתו רחמים על בעלי החיים ולא גזֵרה המכוונת כלפי האדם המצֻווה, שמטרתה הגברת מידת הרחמנות אצלו.
לפי הסבר זה ניתן להסביר את כוונת המשנה באופן אחר. בעולם הזה ה'מעלים' את הבורא וכאילו מתקדם מעצמו, ניתנת, כביכול, לבני האדם חופשיות מלאה, והם יכולים לעשות בו כרצונם. ניתן היה לומר שמטרת מצוות שילוח הקן ומצוות נוספות היא לגרום שהעולם הזה יתנהל באופן שיצוריו לא יסבלו שלא לצורך, ויהיה להם טוב. אולם כל הנמצאים בעולם הזה הם ברואיו של הקב"ה, והוא זה שמחליט מה יהיה איתם. לא ייתכן שהוא זקוק למצוות כ'עזר' להגיע למטרה זו. לכן אנו מוכרחים לומר שהמצוות מכוונות אל האדם שאותו ציווה ה' במצוות, והפעולה שהן פועלות פועלת עליו.
מכל מקום המהר"ל מדגיש שלמרות שניתן לישב את דברי הרמב"ן עם דברי המשנה, הוא אינו מסכים עם עצם שיטת הרמב"ן בעניין טעמי המצוות וכמו שירחיב בהמשך הפרק.
הרחבות
* למה לא להיות צמחוניים?
כִּי אֵין מוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לְקִיחַת בַּעֲלֵי חַיִּים לְצָרְכֵּנוּ. בשאלה זו עסק הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום". הרב קוק מבאר שבדורות הראשונים של האנושות היה אסור לאדם לאכול בשר שנאמר "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע על פני כל הארץ...לכם יהיה לאכלה" [בראשית א, כט]. אולם לאחר חטאם של אנשי דור המבול שנהגו חמס זה בזה הותר לאכול בשר [רש"י שם], כיוון ש"ראתה החכמה האלהית שהאדם נפל ממצבו המוסרי", ועד שיתוקן מעמדו המוסרי לא נכון לנהוג בצמחונות, ואדרבה, החמלה על בעלי החיים עלולה לפגוע במוסריותו של האדם. הרב קוק נותן לכך מספר הסברים:
א. עיקר התפקיד שלנו כיום הוא, לתקן את היחסים שבין בני האדם כדי שיהיו בשלמות מוסרית, כי ברור שהפגיעה באדם חמורה לאין ערוך מהפגיעה בבעלי חיים. וכדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא יט, יח] הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על התביעה המוסרית העליונה שלא לפגוע בבעלי חיים.
ב. אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ולאהבה כלפי בעלי החיים, הדבר היה עלול לגרום לנזק נורא ליחסים שבין בני האדם. כי אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: "הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם". והיו רשעים אחרים, שהיו מפנים את כל תכונותיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש איזה ניצוץ של מצפון וטוב-לב, ואחר שהיו משקיטים את מצפונם, היו יכולים ללכת לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם ללא כל הפרעה מצפונית, שכן בליבם היו משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם.
ג. יש להדגיש שהמין האנושי נעלה יותר מבעלי החיים, כדי שלא תטושטש הידיעה שעמל האדם צריך להיות בפיתוח השכל, המוסר וחיי הרוח, בשונה מעיסוקה החומרי של הבהמה [חזון הצמחונות א-יא]. (אותיות א ו- ב נערכו מתוך פניני הלכה ליקוטים ג, י, ג).
שאלות לדיון
מדוע המהר"ל טורח להסביר ששיטת הרמב"ן יכולה להיכנס במשנה, אבל חולק עליו מצד תוכנו?
איך ניתן לומר שמטרת המצוות היא לקבוע בנו מידות טובות, הרי הרבה מצוות, לכאורה, אינן קשורות לנפש של האדם?

לעילוי נשמת אסתר בת יפה ז"ל




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il