ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויגש
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
שלוש הפרשיות האחרונות שקראנו: וישב, מקץ וויגש עוסקות בנושא מטלטל, בלשון ימינו, יוסף ואחיו. עומדת לפנינו התמיהה הגדולה: איך יש קנאה כזו חמורה בין האחים למשפחת בית יעקב, בני אברהם יצחק ויעקב "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו", "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, יא; ד), אחר כך שנאה, ואחר כך מעשים חמורים, הם מוכנים להרוג אותו, הם מוכרים אותו. לא מובן. אלו שבטי י-ה. אלו הדמויות שעליהם אנחנו מתחנכים, והקושי הוא איום ונורא. הרי מצד אחד אנחנו בטוחים שהשבטים צדיקים, אנשים בעלי מידות מתוקנות, עם כוחות עצומים, הם השורשים של האומה הישראלית. ומצד שני איך קורה דבר כזה?! אין מילים, אי אפשר להסביר את זה.
המהר"ל בנצח ישראל (פרק כה), אחרי שמדבר על החיוב והצורך שיהיה שלום בתוך ישראל, ושזה הכרחי בעיקר בתקופת הגלות כי אחרת לא יהיה לנו כוח לעמוד בפני כל האומות שעומדות לפנינו, הוא אומר:
וכבר נשאלנו על זה מין האומות באומרם: כי אתם אומרים כי ישראל הם האומה הטובה, ואם כן איך משתוקקים לרע תמיד? ולא שהם חפצים ברע להם למתנגדים בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עימו בתורה ובמצוות מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה אמרה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח)
הגויים שואלים אותנו את השאלה הזו, איך זה יכול להיות שיש פירוד בעם ישראל. המהר"ל מתאר עובדות, "כבר נשאלנו על זה מין האומות", אולי היה מפגש עם מישהו מהאומות והם שאלו את השאלה הזו. ממשיך המהר"ל:
ואולי אתם מפרשים אשר הוא כמוך במעלה ומדרגה תאהב אותו? וכל אחד שהוא יותר במעלה ולכך אין צריך שיאהב את האחר?
ממשיכים הגויים לשאול שאולי כל אחד חושב שהוא הכי טוב והשני פחות ממנו ולא צריך לאהוב אותו, כי צריך לאהוב רק מי שהוא כמוני ומי שפחות לא צריך... ומוסיף המהר"ל:
ושאלה זו היא שאלה קדומה מין האומות. ובאמת דבר זה הוא גנאי נגד האומות, כאשר תראה בכל האומות שאין מידה זו נמצא ביניהם.
זו בושה בפני האומות "שאין מידה זו נמצא ביניהם", ואני מוסיף את המילים 'באותה חריפות'. משיב המהר"ל:
וזאת תשובתנו על דבר זה: מה שאין האומה הזאת באהבה אחד עם אחיו, הוא עצם הגלות.
גזירת הגלות עושה את הפירוד בינינו. המהות של הגלות זה הפירוד. היציאה לגלות עושה גם קלקול באופי ובמידות וזה גורם שאנו מחולקים זה מזה.
שאם לא היו מחולקים לא היה מקוים בהם הפיזור והפירוד. אותם שהם אחד ולב אחד להם ואם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות.
גזירת הגלות גורמת את הפירוד, את המתחים, את המחלוקות. זה מה שהמהר"ל ענה לו. ממשיך המהר"ל ואומר:
השיב על זה, הדברים האלו בודאי ראויים והגונים לקבלם, אם לא היה נראה דבר זה בשורש מחצב שלכם. כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר, היו מקנאים בצעיר אחיהם, כדכתיב: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (בראשית לז, יא)
שואל הגוי: מה תגיד על קנאת האחים ביוסף? הרי זה לא היה בגלות, זה קרה כשישבו כאן בארץ בני יעקב, כולם משפחה אחת.
וגם אחר כך היה קורח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן (במדבר טז, יא). ולכך ראוי לומר שדבר זה הוא סגולה בכם, אבל היא סגולה לרעה!
הגוי טוען שזה טבע יהודי שטבוע בעם ישראל מתחילת היותו משפחה להיות במחלוקת, להיות בשנאה וקנאה. כך טוען אותו גוי. ומשיב לו המהר"ל:
השבתי: כן הוא שהוא סגולה בישראל, והשטן הוא מגרה ביותר להרוס בית בנוי ממה שיהרוס בית מהורס. וכמו שתמצא שהיה השטן מגרה בישראל עד שהיו רודפים אחר העבודה זרה. וכל זה מפני שהשם יתברך אחד, הוא אלוקים להם, והם אומה יחידה.
השטן מתגרה בטובים. כיוון שעם ישראל הוא בעל ההשקפה הכי עליונה והכי גבוהה ואמיתית. ממשיך המהר"ל:
ולכך השטן היה מגרה בישראל שילכו אחר העבודה זרה, ולא כן לכל העמים אשר הם לאלוהים אחרים... כי זהו היה גורם מה שישראל היו עובדים לאלוהי נכר.
דווקא בגלל המעלה שלהם יש כאן התגרות רבה יותר של השטן. ובגלל זה עם ישראל נכשל מאוד גם בענייני עבודה זרה. משיב לו הגוי:
תשובה זאת היא מערכה על הדרוש, כי כל זה אני אומר מה שהיו ישראל עובדים עבודה זרה הוא עוד יותר רע, ואיך אתה בא לתקן הרע ביותר רע?
משיב הגוי שזה לא פשט, אתה עושה פלפול, אתה אומר שזו לא סגולה רעה אלא בגלל שהם טובים יש להם גירויים יותר גדולים. הגוי שאל למה ישראל נמצאים במחלוקת, בקנאה ושנאה כל הזמן, המהר"ל אומר לו שגם בעבודה זרה עם ישראל נכשל, והגוי מתלונן: 'מה עזרת לי בזה שאתה אומר שיש להם שתי סגולות, גם שהם מפורדים זה מזה וגם שיש להם נטייה לעבודה זרה!' באמת הקושיה היא גדולה וצריך תשובה עוד יותר גדולה.
המהר"ל מודה שלעם ישראל יש כוחות גדולים, ובגלל הכוחות הגדולים גם הנפילות הן גדולות. הכול נובע מגדלות. כל מידה שיש בעולם אצל ישראל היא נמצאת בעוצמות גדולות. ובגלל הגדולה שלהם יש נפילות, והנפילות גדולות מאוד. זו בערך הלשון שאנחנו מכירים מדברי הרב בספר אורות: "גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו " (אורות התחיה ה) הכול אצלנו בגדלות.
מצד עצמו לעם ישראל יש טבע עליון, אלוקי, של השגות גדולות באמונה, ובגלל ההשגות הגדולות שלו יש לו התמודדויות. לכל אדם יש בחירה חופשית 'וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו' (סוכה נב ע"א), והכוחות של ישראל הם גדולים. מצד אחד, בעם ישראל יש כוחות של אחדות, 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (תפילת מנחה של שבת), טבע גדול של "היחד", ומצד שני, כל אחד הוא בעצמו גדול מפני שיש לו כוחות גדולים. לכל אחד יש הדרך המיוחדת שלו, לכל אחד יש ההבנה שלו וההשקפה המיוחדת לו. ועל כן, בגלל הגדלות באים הפירודים, כי כל אחד מבין את הדברים בצורה עמוקה ולא יכול לוותר על עמדותיו. כך אני מפרש את דברי המהר"ל.
בגלל גדולת עם ישראל יש מחלוקות
גם הרב זצ"ל בפרשיית 'וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו' (בראשית לז, יא) אומר את הדברים באופן דומה בסגנון המיוחד לו. הגמרא אומרת:
אמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. (מגילה טז ע"ב)
אומר על זה הרב: ליעקב אבינו הייתה גדלות רוחנית ומידתו הייתה עליונה. יעקב נקרא ישראל, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה) וכבר אמרו חז"ל שההסתכלות של יעקב הייתה מאוד שכלית וגבוהה. אומר הרב שכאשר ההסתכלות היא שכלית ללא התערבות רגשות, אז עושים הבחנות בין הבנים, זה מוצלח יותר וזה פחות מוצלח. הטבע של הנפש הוא לאהוב את כל הילדים בשווה. יש כאן מאבק בין המידות לשכל. הכוחות הם גדולים, ובעם ישראל הכוחות צריכים להופיע בצורה יותר שלמה.
כנגד השכל שעושה הפלייה בין הבנים, באה הקנאה שאומרת שאין לעשות את ההבחנות הללו. באופן כללי מסביר הרב, שהקב"ה נתן לעם ישראל תכונות גדולות מאוד, שכל התכונות תהיינה בגדלות. וכאשר האדם גדול הוא גם שמח בגדלותו, הוא מכיר במיוחדות שלו, וליד גדלות באה גם גאווה. לאדם מאוד עמוק יש עמדות מיוחדות והוא לא מוכן לוותר עליהן כי הוא העמיק בהם, הוא סלל לעצמו דרך. בעם ישראל יש לכל אחד דרך, כל אחד הוא כוכב, ישראל משולים לכוכבים (עיין רש"י דברים י, א ד"ה והנכם) מה שאין כן, אומר הרב, אצל הגויים להם אין המיוחדות הפרטית אצל כל אחד. אצל ישראל, יחד עם הטבע המאוחד שבאומה, יש טבע מיוחד לכל אחד ואחד, כל אחד בא לבטא דרך מיוחדת בעבודת ה', הבנות מיוחדות, השגות מיוחדות, הכול מיוחד וגדול. זה שונה וזה יוצר מתחים, זה יוצר חילוקים, בגלל הגדולה. כלומר, הגדולה גורמת את הקשיים.
המהר"ל מסביר את זה לגוי, והגוי אומר לו: יצא שכרכם בהפסדכם, שהגדולה הזו שאתה כל כך משבח תביא לכך שאתם נפסדים ממנה בגלל שהיא מביאה נפילות גדולות. זה עניינם של ישראל, זה מה שאומר המהר"ל וזה גם מה שאומר הרב, הכול באופן גדול. ולכן בגלל הגדלות של האומה צריכים מירוקים גדולים, יש מירוקים שהאומה עוברת, גלות ראשונה וגלות שנייה. וצריך לסדר את האיזון והתיאום בין הכוחות השונים, לא לוותר על שום כוח מצד אחד ומצד שני למצוא את התיאום, את הדרך לעבוד ביחד. כל אחד יבטא את הייחודיות שלו וכל אחד ישלים את ההופעה השלמה של האומה, ולא על ידי טשטוש דעות. כשיש חולשה כל אחד מוותר לשני, והדעות לא עמוקות. הנכון הוא שכל אחד יחזיק בעמדתו ובדעתו, ואף על פי כן הוא יבין שיש מקום לעוד עמדה ועוד דעה. זה עניינם של ישראל, זה בעצם עניינו של הדור שלנו.
האחדות השלמה
אמרתי כמה פעמים, שלפעמים צריך לדכא כוח אחד אז מדכאים גם את שאר הכוחות כי אי אפשר לדכא את הכוח הזה בלבד. כמו שבטיפול רפואי, אם רוצים לדכא מחלה, גם הכוחות הטובים של האדם נחלשים מאד. אבל המגמה העתידה צריכה להיות, והיא תהיה כזו, שעם ישראל יופיע עם כל הכוחות שלו, והוא ימצא את הדרך איך כל כוח יופיע בלי לפגוע בכוח אחר, ויבין שיש מקום לכל הכוחות. אחרי שכל כוח מגיע לשלמותו ולבירורו הוא לא חושש מפני כוחות אחרים שאולי הם יפגעו בו, כי הוא כבר איתן. וכאשר כל הגוונים מופיעים בצורה שלמה אז מתאפשר לאחֶד את כולם יחד. הגויים נשארים בתפיסתם שהם רואים אותנו חלוקים, גם היום.
השאלות שהזכיר המהר"ל בשמו של הגוי נעצרו בקורח, אבל אנחנו יודעים שגם אחר כך עם ישראל נחלק לשתי ממלכות, ובית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. והנצי"ב בהקדמתו לתורה אומר שלא היו שם אנשים מקולקלים בעבודת ה' אלא להיפך, הכול נבע מצדיקות גדולה, משמירת המצוות באופן קיצוני, כל אחד פסל את השני, לא אכל מההשגחה של השני, לכל אחד הייתה דרך משלו בתפילה, וכל שאר הדרכים היו פסולות בעיניו, והמחלוקת הזו החריפה והגיעה לשנאת חינם, והיא החריבה את בתינו. לא נגמלנו מזה וזה עניינו של הדור שלנו, דור החזרה לארץ ישראל. הגלות באה בשביל למרק אותנו ולתקן את כל העוצמות שהופיעו בצורה מופרזת ולהחזיר אותנו למסלול הנכון. אנחנו באמת גדולים, יש לנו באמת כוחות גדולים, לא צריך לוותר על שום כוח שיש בנפש, על גודל האהבה, ומאידך לא לוותר על השנאה, שתהיה במקום הנכון ובמידה הנכונה. לשנוא את הרע, לשנוא את הדברים השלילים, אך בגלל ששונאים דבר שלילי אצל האחר לא שונאים אותו, צריך לשנוא רק את הצד השלילי ולאהוב את הצד החיובי. צריך לדעת לעשות את הניתוח הנכון, את ההבחנה המאוד ברורה בין מה שטוב למה שרע, לקרב את הטוב ולרחק את הרע, ולא לרחק הרבה דברים טובים בגלל שרוצים לרחק רע מסוים. זו העבודה שלנו. איך עושים את זה - בראש ובראשונה להבין בתוכנו את הדברים, להבין שדרך התיקון היא לא להחליש את הכוחות. באומות אחרות כשרוצים אחדות יש טשטוש דעות וותרנות. לא זו הכוונה, הכוונה היא שכל הכוחות יהיו בהרמוניה נכונה, שלכל דבר יהיו הגבולות הנכונים לו, בלי להחליש כוחות אחרים. אם אנחנו בונים בתוכנו את ההסתכלות הזו אנחנו יוצרים אחדות. הזכרתי כבר כמה פעמים שחז"ל אומרים:
"אחות לנו קטנה" (שיר השירים ח, ח) זה אברהם שאיחה את כל באי העולם (בראשית רבה לט, ג)
אברהם אבינו איחד את העולם כמי שמאחה בגד שהיה קרוע. איך אברהם חיבר את כל העולם - הוא גילה בתוך עצמו שהעולם הוא אחד, שיש ריבונו של עולם וכל העולם כולו הוא בריאה של הקב"ה, אז בתוך תוכו הוא איחד את העולם וזה עושה אחדות. זה שיש מישהו בעולם שהגיע להכרה שיש ה' אחד בעולם ואין עוד מלבדו, וכל הבריאה כולה היא בעצם אחת, כי היא נבראה על ידי בורא אחד, וכולם שייכים זה לזה - זה מאחה את העולם בתוכו. כלומר, ברגע שאנחנו מכירים ומבינים את הצורך באחדות ומבינים שהאחדות הזו צריכה להיות אחדות של שלמות, זה מאחד את העולם.
הרב מדבר על זה (עין איה ברכות, אות שסא). כתוב 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' (ברכות דף סד ע"א) ואומר הרב שפירוש הדבר הוא שתלמידי חכמים מרבים שלמות, לא שהם מוותרים אחד לשני וכל אחד מתאים את עצמו לאחר, אלא כל אחד מבטא את הדרך המיוחדת שלן את עבודת ה' שהוא מחדש, ועל ידי זה עבודת ה' מופיעה בכל שלמותה. השלום זה שלמות, לא טשטוש אלא איחוד של כל הגוונים. וברגע שאנחנו מבינים את זה ומבינים שלמחלוקת יש תפקיד, אז החומרה שלה מתמעטת. אנחנו מבינים שהמחלוקות באות מהמסירות של כל אחד לתפיסת העולם שהוא מאמין בה. אז יש מקום שכל אחד יעמוד על עמדתו, כמובן בלי השוליים הלא טובים, על כל פנים גם אם זה בא עם השוליים יש לזה תפקיד. ברגע שמבינים שלכל הדעות יש מקום, יצרנו אחדות.
"וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"
כשיעקב אבינו ראה את העגלות שיוסף שלח לו נאמר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז) בתחילה יעקב לא האמין לאחים, אבל אז הוא ראה את העגלות והאמין. אומרים לנו חז"ל (מדרש תנחומא ויגש, יא) שיעקב זכר שכאשר נפרד ממנו יוסף הם עסקו בפרשת עגלה ערופה, ויוסף שולח לו רמז שהוא עוד נמצא בסוגיה למרות שעברו עשרים ושתים שנים. פעם קראתי ש'השאגת אריה' ביקר אצל משפחת ר' חיים מוולז'ין כי היה נוהג גלות ועובר ממקום למקום. שאל 'השאגת אריה' את ר' חיים הקטן מה ההבדל בין פר של יום הכיפורים לבין פר העלם דבר של ציבור. בינתיים באו אנשים והפריעו לשיחה והם לא המשיכו לדבר. כשנפגשו אחרי חצי שנה שאל ה'שאגת אריה': נו? וענה לו ר' חיים: "בין הבדים"... הדם של פר יום הכיפורים נזרק בין הבדים והדם של פר העלם דבר של ציבור נזרק בחוץ, זה ההבדל ביניהם. ר' חיים היה אז בן חמש או שש. זה החיבור של מי ששקוע בתורה.
חז"ל רוצים לתאר לנו מי היה יעקב, כאשר הוא רואה את העגלות הוא מיד נזכר בחידושים שהם למדו על עגלה ערופה, זה קשור גם עם מה שקרה ליוסף, ואז "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז) יעקב רואה שיוסף שקוע בתורה, אז חייתה רוח יעקב. אדם מישראל הוא אדם של תורה, שחי חיי תורה. חז"ל אומרים שיעקב שלח את יהודה לפניו להקים לו בית מדרש (בראשית רבה צה, ג), אם צריך ללכת למקום אחר צריך שיהיה לנו בית מדרש, זה הדבר הראשון שצריך לבנות.
ברוך ה' שמעתי שהשבת הזו הייתה שבת יפה של לימוד, ואמש בית המדרש שקק חיים. זו שמחה גדולה מאוד, אנחנו נמצאים באמצע תקופת החורף. חז"ל אומרים שאין התורה נקנית אלא בלילה (עירובין סה ע"א) הלילה הוא מעל המציאות וגם התורה היא מעל המציאות, עיקר קניין התורה הוא בלילה. החורף הוא כמו הלילה ביחס לכל השנה. הקיץ הוא היום והחורף הוא הלילה. זו תקופה שבה העלייה בתורה היא יותר גדולה, ואנחנו נמצאים באמצע תקופת החורף, ואחרי חנוכה התחלנו במהלך מחודש של 'מוסיף והולך'. התורה נקנית בשקידה, שקידה בליל שבת ובמוצאי שבת וביום ראשון בבוקר, והכל עניין של התרגלות, מתרגלים ואז עולים בקודש. וברוך ה' אני מזרז לזריזים, ושכמותכם ירבו בישראל.
האהבת התורה אצל בני הישיבות התיכוניות
אני רוצה לדבר על עוד נקודה. בימי החנוכה קבלתי מכתב שמסתמא נשלח לעוד אנשים מאת בחורי ישיבה אחת. הם עוררו שיח לגבי בחורים מישיבות תיכוניות שמסיימים את הלימודים בישיבה התיכונית ומתרחקים ופורקים מעליהם עול תורה ומצוות, וזה קורה באחוזים גדולים. זו תופעה מאוד מעציבה ומאוד מעוררת מחשבה. אחרי שדברתי על זה שאלו אותי מספר אנשים: 'מה אנחנו יכולים לסייע בעניין הזה'? כמובן שהנושא הזה צריך לעמוד לפתחם של המחנכים וראשי הישיבות, לשקול ולמצוא את הסיבות ולראות איך אפשר ולתקן.
אבל מה אנחנו כבחורי הישיבה שיושבים ולומדים יכולים לעשות - אנחנו לא ראשי ישיבות ולא רמי"ם. אם אנחנו בודקים מה הדברים שגורמים לתלמידים להתרחק, יש טוענים שהתלמידים שואלים שאלות חשובות באמונה ולא מקבלים תשובות ברורות. וכאשר שוחחתי עם תלמידים על הנושא הם אמרו שהם לא חושבים שזו הסיבה העיקרית. לדעתם הסיבה העיקרית היא שאולי בישיבות התיכוניות יותר מלמדים ופחות מחנכים. אני לא מאשים באופן כללי, חס ושלום, אני יודע שראשי הישיבות והרמי"ם עושים את כל המאמצים, אבל ייתכן שאם היו עוסקים יותר בפיתוח היחס לגמרא, שהגמרא תהיה המקצוע הכי אהוב, ובצדק, וכי יש דבר יותר מעניין מגמרא, מה יותר מרתק מללמוד את הסוגיה ולראות את השקלא והטריא, את הדיונים, את הראיות ואת המסקנות - אין ספר יותר מרתק מזה. זו שיא ההנאה שיכולה להיות בעולם. שמעתי פעם על רב אחד שהלך ברחוב וראה גוי שמן. שאל הרב: מאיזה תוספות הוא השמין?... כשלומדים תוספות קשה זה עושה נחת רוח.
צריך להגיע להכרה בקדושה שבלימוד. אנחנו לומדים את דבר ה' על פי הדרכתם של חכמינו זכרונם לברכה. אנחנו עוסקים בדבר שמחבר אותנו אל הקודש, אל הטוהר, אל השלמות ואל הגובה וזה ממלא אותנו ברוממות. וגם כפי שאמרנו קודם, הגמרא באמת מעניינת, אם לומדים אותה באופן נכון ובצורה טובה. כל אחד ילמד איך שמתאים לו ללמוד, בלי שיכתיבו לו אחרים, אז זה יהיה לימוד מעניין ומרתק מאוד. חלק מבעלי התשובה שבאו מרוסיה התקרבו על ידי לימוד גמרא, לא לימדו אותם אמונה או דברים אחרים אלא גמרא. אני לא אומר שזו הדרך היחידה, אבל כך התקרבו הרבה אנשים לשמירת תורה ומצוות, כי הם ראו את החכמה של הגמרא, הם אהבו חכמה, הם מעריכים אותה וזה משך אותם.
צריך לאהב את התורה ואת המצוות, ולא לקום בבוקר בתחושה שחייבים להתפלל ושחייבים ללמוד, בלי שיש משיכה לזה. כי אם זה כך, ברור שבסוף מתרחקים כי זה נראה עול מכביד. אבל אם משנים את הגישה, מסתכלים על המצוות כעל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות ג, טז) כל מצווה גורמת תענוג, עוד מפגש עם רצון ה', עוד רוממות. צריך גם להבין את המיוחד במצוות. אנחנו מקיימים מצוות ולא שמים לב איך המצוות מרימות אותנו למעלה, עד כמה זה מייחד אותנו. למשל מצוות שקשורות ללבוש, מצות תפילין זה דבר ה' על ראשנו, זה מרומם את האדם, הוא עטוף במצווה, עטוף בטלית ראשו ורובו, או טלית קטן, הוא כולו מאיר לכל הצדדים. צריך להרגיש שקיום המצוות זה משהו מרומם מאוד, משהו שממלא את הנפש. אם החינוך יהיה כזה וכך תהיה הגישה למצוות, אז לא רק שלא יתרחקו, אלא גם רחוקים יבואו ויגידו: 'האנשים כל כך מלאי תוכן ומלאי שמחה וסיפוק, גם אנחנו רוצים להיות כאלה!'.
את זה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו, אנחנו ברוך ה' אוהבים את התורה והמצוות. אומנם גם פה יש מדרגות מדרגות, אפשר לפתח יותר את אהבת התורה והמצוות, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ה, ו) שכל הלב יהיה אוהב - "...וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (שם ז). לפתח את אהבת התורה בתוכנו ומשם היא תתפשט גם בלי שנדבר עם אחרים. עצם העובדה שקבוצת אנשים ובני תורה מתחברים עוד יותר לתורה ועוד יותר אוהבים ושמחים, ועושים את המצוות בדבקות, זה מתפשט בלי שמפרסמים את זה, כי כל ישראל מחוברים זה לזה, זה תיקון פנימי. גם רואים את ההתנהגות החיצונית. אבל אפילו אם היינו סגורים ואף אחד לא היה רואה את מה שאנחנו עושים, ורק באופן סודי היינו מתקדמים ואיש לא יודע מזה, גם זה פועל, כי 'החיידקים הרוחניים' האלה מתפשטים ופורצים את כל הגבולות ומדביקים, זו 'מחלה מדבקת'... אבל כמובן, כיוון שאנחנו לא סגורים גם רואים את זה בחוץ. זה דבר שאנחנו יכולים לעשות.
הייתי אומר עוד דבר. כשאנחנו פוגשים בעיה ואנו מודעים לה, זה אומר שגם בתוכנו יש משהו שצריך תיקון. אדם רואה אצל השני איזו בעיה, הוא לא נמצא באותה בעיה בהכרח אבל במובן מסוים בנקודה מאוד פנימית הוא כן נמצא שם. זה דבר שצריך ללמוד - כל דבר שאדם רואה ופוגש, זה דבר ה' שמדבר אליו. אם אדם רואה תופעה של התרחקות זה ה' שאומר לו: 'אתה צריך להתחזק'. לא רק אותם אנחנו צריכים לחזק, לא רק הם הבעיה, אלא אנחנו צריכים להיות חזקים יותר וטובים יותר. ואם אנחנו מסתכלים כך על כל האירועים, אנחנו בעצם מקבלים כל הזמן שיעורים טובים, שיעורי הדרכה. מכל אירוע שאנחנו פוגשים אפשר לשאול את עצמנו: 'האם בדבר הזה אנחנו הכי טובים או שאנחנו יכולים לשפר את עצמנו?' במקום לעבוד על אחרים אדם צריך לעבוד על עצמו. את המעלות לראות אצל אחרים ואת התיקון לראות בעצמו. זה מה שאני חושב שאנחנו יכולים לעשות. כמובן שהרבנים ותלמידי החכמים צריכים להיות ערים ולראות מה אפשר לעשות ולתקן. תופעה כזו תהיה בסוף לטובה כי היא בעצם מבטאת את זה שהקשר צריך להיות הרבה יותר חזק ויותר עמוק ויותר גבוה, ואם זה לא כך באה התרחקות.
להודות לה' על כל טוב
נסיים בדברי המהר"ל. כתוב שכאשר יוסף נפגש עם יעקב אבינו, יוסף נפל על צווארו של יעקב אבינו ולא כתוב שיעקב נפל על צוואר יוסף. חז"ל אומרים: יעקב קרא קריאת שמע (רש"י בראשית פרק מו, כט ד"ה ויבך). מה בדיוק בזמן קריאת שמע בוותיקין, שתים שלוש דקות לפני זריחת החמה, נקבעה הפגישה בין יעקב ליוסף, ולכן יעקב קורא קריאת שמע... לכאורה אם כך גם יוסף היה צריך לקרוא קריאת שמע.. אומר המהר"ל (גור אריה בראשית מ ו, כט, ד"ה ואמרו) יעקב כל כך שמח שהוא רואה את יוסף, ומיד הוא הרגיש צורך לקרוא קריאת שמע, מיד התפרצה מלבו תודה לריבונו של עולם. הנה הוא זוכה לראות את יוסף אחרי שנות הצער הגדול, אחרי שחשב שהוא לא יזכה לראות את יוסף בחייו והוא ירד אבל שאולה - הנה יוסף בכל כבודו מופיע לפניו, והוא רואה אותו עין בעין ולא רק שומע עליו. הוא רואה את טוב ה' הגדול, ומוכרחת להתפרץ מתוכו תודה לריבונו של עולם. לכן הוא קורא קריאת שמע. אולי הוא אמר רק "ה' אלוקינו ה' אחד" ולא "שמע ישראל" כי אחד הפירושים של חז"ל הוא (עיין תרגום יהונתן דברים ו, ד) שכאשר אדם אומר: 'שמע ישראל' הכוונה לישראל אבינו, ויעקב עצמו הוא ישראל. על כל פנים יעקב עסק בייחוד ה'.
כשאדם פוגש בדבר טוב ושמח, הוא צריך לראות את ריבונו של עולם לפניו. אנחנו לומדים מיעקב אבינו תכונה טובה, שכל טוב שאדם רואה הוא יודע למי צריך להודות על הטוב הזה. הרי הכול מריבונו של עולם, אין דבר שקורה מאליו. לפעמים צריך להודות גם לשליח שהביא את הטובה, אבל העיקר להודות למשלח - ריבונו של עולם. שנזכה ללכת בדרכי האבות!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מתנות בחינם
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך ללמוד גמרא?
מדוע פורים גדול מכיפורים?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות שטיפת כלים בשבת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
למה ללמוד גמרא?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
