ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אש להבה, לב והתלהבות ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא שמיני Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר ב' תשס"ה

אש להבה, לב והתלהבות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

ההתלהבות שקדמה לחטא
נדב ואביהוא אחיו מתו ביום חנוכת המשכן עקב הקרבתם אש אשר לא צוו להקריב - אש זרה.
הקשר הפסוקים הקודמים מלמד משהו על האווירה במשכן, אוירה שאולי הובילה להתרוממות רוח מופרזת, שסופה חטאת.
"וַיִּשָּׂא אַהֲרן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם... וַיָּבא משֶׁה וְאַהֲרן אֶל אהֶל מועֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוד ה' אֶל כָּל הָעָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

האווירה היא של הצלחה מושלמת. כל ההכנות הארוכות, המפורטות, כל החומרים היקרים שנגבּו ונידבו למשכן וכל הציפייה המתוחה - הנשכיל לעשות בדיוק כאשר ציוה ה', התנוח הרוח על מעשי ידינו, כל אלו קיבלו אישורים מן העליונים ומן התחתונים. אהרן הכהן הגדול מברך, אחר הוא שב ומברך עם אחיו רעיא מהימנא, והנה גם כבוד ה' מוכר לעיני כל העם בפרהסיה, ונס מופלא של יציאת אש מן השמים המבקשת את אישיה, את ריח ניחוחה, ואוכלת את המוקטר כאשר צווה מתגלה על הארץ.

מתוך כל אלו, באוירה של הסכמה עליונה עם מעשי בשר ודם, ברוח של 'נועם ה' אלוקינו עלינו' נסחפים בני אהרן נדב ואביהוא להוסיף ולהצטרף, להתנשא ולהתנדב מעבר למצוּוה - והנה אש. כמו אחותה, האש היורדת מן השמים ואוכלת את הקרבנות המוקטרים כמצווה - 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ', כיון שהוסיפו בהתלהבותם הקדושה את אשר לא צווה.

לכאורה המסקנה ההגיונית, המוסרית, היא שאין לאדם מקום לכל מעשה שלא צווה. יש להיזהר. עדיף 'ליבש' את רוח האדם המתנשאת, בכדי לעצור את האש. יוזמה או התלהבות עשויים לעורר להבות. יש חובה 'ללכת על בטוח' בעבודת ה'.

מהי אש זרה
האם אכן משמעות הדבר היא שכל מה שיעשה אדם ולא צווה הינו בבחינת אש זרה?
ברור כי לא האש לכשלעצמה שהוקרבה על ידי נדב ואביהוא היא הבעיה. הבעיה שבעטיה מתו היתה איסור תורה, או יותר מדוייק, קביעת חוק אנושי, דבר שלא בא עליו הציווי האלוקי - "אֲשֶׁר לא צִוָּה אתָם". אך אין להסיק מכאן שכל מעשה הינו בחזקת אסור אלא אם כן בא עליו ציווי.

ברוח בדוחה ניתן לומר שדרך מעין זו עלולה להחניק את האדם, שהרי אין בתורה ציווי לנשום. מחמירים אף יוסיפו שגם לישון אולי אסור, שמא לא צווינו על כך. אלא מאי, שמירת חייו של האדם שאני? אף הוצאתו לפועל את תכונות האופי, מידות הנפש וכשרונות החיים הינם חלק משמירת החיים הבסיסית והמצווה אף על פי שאינה כתובה. אות לכך הוא אורח החיים הבריא הכולל פיקוח על איכות המזון ושמירה על כושר גופני, דברים שהרמב"ם קורא לשמירתם 'מדרכי השם' (הלכות דעות פרק ד' הלכה א').

ממילא מובן שלא כל מעשה שאינו מצווה הינו אסור אלא כל מעשה שהתורה לא אסרה הינו מותר - כל זמן שמעשה רשות זה אינו מתיימר להחליף את הציווי האלוקי או להתווסף עליו כאילו היה בעל תוקף מן התורה (ראה: רמב"ם, ממרים, פרק ב' הלכה ט').

בחנוכת המשכן, בעת אירוע ראשוני כל כך ובמובן מסויים גם חד פעמי, לפחות לדורו - יש להקפיד ולדקדק ביתר זהירות ובעודף הקפדה על דרכי הופעת אור ה'
"שאעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, היינו מאותו יום ואילך שכבר ירדה מן השמים אבל באותו יום שעדיין לא ירדה מן השמים ורצה הקב"ה להתכבד בה לעיני כל העם לא צוה אותם והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם שלא למעט כבוד שכינה". חזקוני ויקרא פרק י' פסוק ב',

משל היה הדבר ניסוי מתחום המדעים המדוייקים. ובמובן מסויים, זהו אופיה של כל מצוה - הופעת אור ה' על מקיימה.ואכן, חלק חשוב מן החיים הוא בחירת מיקומה המדויק של היוזמה האנושית בין התחומים המורכבים של צו וחופש, יוזמה או אדישות, אש קודש או אש זרה.

להבת התלהבות

עוד במהלך הכנת המשכן היתה תקופה של התלהבות סוחפת, כמו באה רוח גדולה של פעלתנות, של התנדבות, לאחר פרקים ארוכים של ציוויים פרטניים. שם, בפרשת ויקהל אנו פוגשים את העם, האנשים והנשים מבקשים בכל מאודם לבטא שותפות, יוזמה, מעורבות:
"וַיָּבאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאו לִבּו וְכל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחו אתו הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אהֶל מועֵד... וַיָּבאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב... וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּו תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתולַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְערת אֵילִם מְאָדָּמִים וְערת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּו עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבדָה הֵבִיאוּ: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה ... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוד וְלַחשֶׁן... כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂות בְּיַד משֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה': (שמות ל"ה)

ניתן לחוש את המילים המובילות כמה הן מאד אישיות: 'לבו', 'רוחו'. מקורות האספקה נשמעים כל כך פרטיים: 'איש אשר נמצא איתו'. גם העשייה של הנשים הינה במעורבות גופנית, רחוק כל כך מאיזו 'חברת כח אדם': 'בידיה טוו'. ובמיוחד חוזרת כמעט עשר פעמים הנדיבות שאינה מודדת 'כמה אני חייב' להביא: הביאו, הביאו, הביאו, 'האנשים', 'על הנשים', תוספת, ועוד, ועוד - עד כדי:
"וַיּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אתָהּ. וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קול בַּמַּחֲנֶה לֵאמר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂות אתָהּ וְהותֵר".

חז"ל עוד מקצינים את היחס החיובי לרוח הגדולה של העם אפילו תוך הדגשת חולשת גדולי האומה יחסית לעם:
"ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא", להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן.
לאחר שני ימים בקשו חכמי לב להביא את נדבתם ולא יכלו שכבר נאמר ויצו משה וגו' והיו הנשיאים מצירין על שלא זכו בתרומת מלאכת המשכן כלום... אמר הקב"ה בני שטרחו ונזדרזו במשכן יכתב שבחן במשכן בתורה, לפיכך כתיב "והמלאכה היתה דים" והנשיאים שנתעצלו חסר אות אחת משמותם שכן כתיב והנשיאם חסר י' אחת". (תנחומא פקודי)

ברור אם כן שהתורה משבחת יוזמה, גם אם היא אנושית, גם אם היא 'מלמטה' ובלבד שלא יתהפכו היוצרות, והציווי יתייתר, וההתנדבות תרומם. (דבר כזה ניתן ליחס לרוח הגדולה של העשורים הראשונים לבנין הארץ, ימים שהיו מלאים רוח גדולה, התנדבות ומסירות, אלא שבחלקים גדולים מהן היו רוחות אלו כאלו שסחפו החוצה ואיידו את כל הקדוש והיקר לאומה, את כל המצווה מאז, תוך דגש מוגזם על הרוח האנושית, רוח שבינתיים התפוגגה, כשהקדושה שדחו גם היא איננה... בינתיים)

התיקון של נדב ואביהוא
בספרי תורת הסוד ובכמה ספרי החסידות, מודגש הקשר בין נדב ואביהוא לבין מתנדב גדול אחר - פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הורג זמרי וכזבי.

על יסוד דברי האריז"ל המסביר ש"כאשר מתו נדב ואביהוא במעשה הקטרת שחטאו בו, ואירע אחר כך ענין פינחס שהרג לזמרי, זכה שנכנסו בו בחינות נפשות נדב ואביהוא" (שער הגלגולים - הקדמה ל"ב, ור' גם: שלה"ק, תורה אור, פרשת פנחס) מסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא מדוע פנחס נחשב תיקונם של נדב ואביהוא.
"וסיבת מיתתם, היתה על ידי השתוקקות רבה, ובהתלהבות גדולה להבורא ב"ה. עד שמחמת דביקותם באור בהיר וזך - נפרדו נשמותיהם מגופם, ורק החטא שלהם היה - שלא נצטוו לעבודה גדולה כזו. ומשום שלא צוה ה' - נחשב להם לאש זרה. ופינחס כאשר קנא על ברית דקדושה, עשה גם כן אשר לא צוה, להורות הלכה בפני רבו, ועשה גם כן במסירות נפש ובהתלהבות גדולה - עד אשר פרחה נשמתו, ותיקן בזה העבודה מנדב ואביהו עד למעלה". (קול מבשר ח"א - פרשת פינחס)

ממילא נמצאנו למדים שכל רוח ההתנדבות ותוספת על אשר איננו מצווה אינה בהכרח שלילית ואף נמצאת פעמים רבות מעולה ומהוללה, ובלבד שהאיזון בין המצוּוה - הגם שפעמים יעורר נוגדנות בנפש, לבין המנודב - הקרוב יותר לעולמו של המתנדב, בלבד שאיזון זה ישמר בזהירות, כשהכל לכוונה לשם שמים.

נראה שיש מקום להוסיף, על יסוד תורת הכללות שהטמיע מרן הרב קוק זצ"ל, שמעשהו של פנחס היה במדרגה גדולה יותר משל נדב ואביהוא - הגם שכאמור גם הוא עשה מה שלא צווה, מפני שהיסוד הכלל - ישראלי שבמעשהו החריג היה יותר בולט מאשר אצל נדב ואביהוא שהתלהבותם היתה יותר אישית, דביקותית.

כך גם אותה התלהבות קודש של העם המתנדבים למשכן, כיון שהיתה לשם מטרה כללית ולא רק לדבקות פרטית של מדרגות קדושה אישיות, הרי שיש בהתלהבות בלתי מצווה זו צד מצוה עקב היות הדברים בעלי מימד רחב אלוקי ולא קטוע אישי.

שמירת שיווי המשקל המדוייק הנ"ל אינה רק ציווי לא להפר את האיזון. יש בה ציווי נוסף, משמעותי יותר: לשמור תמיד את שני הצדדים לבלתי יפחתו - הן שלא לפחות מן הציווי האלוקי והן שלא לפחות מליבוי הרוח האנושית, שלא תשקע לכלל 'מצוות אנשים מלומדה'.

בדרך רמז ניתן להאחיז ענין זה בהלכה העוסקת בשילוב שני האשים, שתי הלהבות, התחתונה והעליונה:
"מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר: 'אש תמיד תוקד על המזבח' אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר: 'ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח' (רמב"ם - הלכות תמידין ומוספין פרק ב')

ויהי רצון מלפני אבינו מלכנו שנזכה במהרה לחזות ברננה את אישו הגדולה יורדת מן השמים ואוכלת את שנביא לרצון לפני ה' - בהר הקודש בירושלים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il